-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
סיפור אחר
The Other Story
צעירה חילונית מחליטה לעזוב את הבית ולהתארס למוזיקאי הולל שחזר לאחרונה בתשובה. החלטתה מביאה את הוריה הגרושים ואת סבה הפסיכולוג להניח למשקעי העבר ולחבור זה לזה כדי לנסות ולחבל בנישואין שבדרך.
אבי נשר אחר, טיפה
צריך להקדים בכך שאני לא מאוהבי אבי נשר. בכלל.
מהסרטים המוקדמים שלו שעשו לו את הקריירה, רק 'דיזינגוף 99' עשה לי משהו (וגם הוא לא טוב יותר מידי, פשוט 'עשה לי משהו' זה די נדיר למה שאני מקבל מהסרטים האלה, בקטע החיובי כמובן), בעוד האחרים נעו בין סבירים מינוס (מ'הלהקה' ועד 'החטאים') לקטסטרופה מוחלטת ('הסודות' אני מסתכל עליך).
קשה לי עם הסרטים שלו מאוד. זה מתחיל בסיפורים שעבורי לפחות לא מרגישים אמינים כמעט בכלל, ממשיך בשחצנות בלתי פוסקת ותיאור מציאות כושל, תסריטים מוגזמים, רעיונות מפוספסים וסרטים פשוט לא טובים.
זה נורא מבאס, כי אבי נשר הוא אולי הבמאי הכי מקצועי שיש בארץ. הוא מרים סטים משובחים, העבודה הטכנית בסרטיו הם ברמה שאין שני לה בארץ, ועדיין, כל הכישרון הזה מתבזבז על סרטים שנוטפים 'אבי נשריות' ולצערי, זה דבר לא טוב להגיד על סרט.
הוא אוהב לנפנף בכך שלמד בישיבה גבוהה בצעירותו. אני לא יודע באמת באיזה ישיבה הוא למד וכמה זמן הוא בילה שם, אבל בעקביות הסצנות המתארות את חיי הדת (בין אם הקיצוניים ובין אם הפחות), הן סצנות גרועות להחריד. (בעיקר ב'הסודות', אבל גם בהרבה סרטים אחרים)
הוא אוהב להגיד שסרטיו כביכול תופסים את החברה הישראלית כולה לאותה תקופה, אך בפועל, לרוב (באמת לא תמיד), הוא מתאר אולי צד אחד ומאוד מסוים בה.
הוא כביכול, בין סצנה מרשימה אחת לאחרת, מדבר על נושאים מרתקים וחשובים, אך מטפל בהם, בד"כ, בצורה צפויה, בנאלית, לא מעודנת ומשעממת, כשלפעמים הוא פשוט זורק אותם באנימציה על קיר ומתעלם מהם לכל אורך הסרט.
קשה לי עם אבי נשר.
למרות זאת, לכל סרט חדש שלו אני מצפה ומקווה שהוא יהיה הסרט שיוציא אותי מתוך חוסר האהבה כלפי הבמאי הישראלי הכי מצליח כיום.
גם את טרנטינו אני לא כ"כ אוהב (לא שיש מה להשוות, אבל עדיין), וגם לכל סרט חדש שלו אני מצפה ומקווה (בעיקר מסרטו החדש, שנראה מבטיח יותר מידי) שהוא יהיה תפנית ביחסיי עם הבמאי.
וכמו עם 'החטאים' הבינוני לפני שנתיים, כך גם היה עם 'סיפור אחר', הסרט הראשון שהזמנתי אליו כרטיסים ביום הקולנוע הישראלי האחרון.
שוב, הביקורות מהללות. שוב, ג'וי ריגר המהממת בתפקיד הראשי (היא לגמרי הייתה, ביחד עם נלי תגר, מנקודות האור בסרטו הקודם). מודה ששוב נכנסתי לאולם בהתרגשות לא ברורה, שכמובן מלווה בחשש רציני בגלל שם הבמאי.
-השתדלתי מאוד לכתוב בלי ספויילרים, אך מי שרגיש שידע וייזהר-
זה מתחיל פשוט נורא ואיום.
כל החששות הקבועים שיש לי מאבי נשר, הוצגו על המסך בזה אחר זה בלי זמן לנשום בניהם. ייצוג בזוי של חיי דת קיצוניים (בסצנה שמזכירה כ"כ את 'הסודות'. אוי כמה 'הסודות' סרט גרוע.), דמויות מלאות פתוס שבמקום לדבר, צועקות את מחשבותיהן למסך. אמנם 'סיפור אחר', אבל סיפור כ"כ מוכר וצפוי שמנהלות דמויות כ"כ צפויות ומשעממות.
ענת (ג'וי ריגר) מחליטה להתחתן. במקום שההחלטה הזאת תשמח את הוריה (יובל סגל ומיה דגן) ואת סבה (ששון גבאי), משפחתה מחליטה לצאת למלחמה נגד האירוסים האלו.
למה? כי שחר, החתן (נתן גושן משחק את נתן גושן.), חזר בתשובה ולקח לתשובה את ענת ביחד אתו.
מה הם היו?
שחר, מוזיקאי אפל, מיוסר ורציני כ"כ, וענת שמשחקת בקליפים הפרובוקטיביים והחתרניים שלו, בהם היא לא כ"כ לבושה, כששניהם מעשנים סמים ושותים ללא הכר.
מה הם עכשיו? שונים מקצה לקצה, בערך.
כלומר, הוא עדיין מוזיקאי אפל, מיוסר ורציני כ"כ שמופיע מול אותו קהל, רק עכשיו יש לו פאות ארוכות, לבוש כמו ברסלבר ולומד בישיבה. היא כבר לא משחקת בקליפים פרובוקטיביים כמובן, אלא לבושה בצניעות הכי צניעותית שיש, ומעבירה את כל יומה במדרשה סגורה לבנות. לומדת תורה ועושה תורנויות במטבח,לאחר שעה של 'מודה אני' ונטילת ידיים כל בוקר.
כמובן שסמים ואלכוהול לא בתמונה.
כרגיל, לצערי, את העולם הדתי הקיצוני, נשר לא מיטיב לתאר ולהציג, אלא ההפך הגמור.
קלישאות אחרי קלישאות אחרי קלישאות והרבה מבטים מיוסרים ושחצניים. פלא שכל המשפחה של ענת נגדה? ממש לא. אבל מה, גם המשפחה הזאת, מוצגת בצורה הכי מוגזמת שיכולה להיות.
את טלי, אימא של ענת, משחקת מיה דגן. אני לא אוהב את המשחק של מיה דגן. תצוגת המשחק הנוכחית שלה נעה בין הצעקנית והזוועתית לצעקנית והמחרידה. היא פשוט לא טובה או אמינה כמעט בשום שלב.
הדמות שלה מאוד מתאימה למשחק. טלי היא אשת מקצוע קשוחה ומוצלחת שתעשה הכל אבל הכל, כולל להחזיר את בעלה לשעבר, יונתן, אותו היא לא סובלת כלל, פסיכולוג הנמצא בחו"ל ובנתק מהמשפחה, כדי לבטל את החתונה המתקרבת.
שלמה (ששון גבאי), אביו של יונתן, פסיכולוג גם הוא, מצטרף בששון לעדת המתנגדים, כשעקב כך ענת מנתקת אתו כמעט כל קשר.
והנה לכם משפחת עבדי. מלאת קלישאות וססמאות, מוגזמת וצעקנית שכל דמות אומרת בדיוק מה שמצופה לה.
כל החצי הראשון זה מה שאנחנו מקבלים, כשיונתן וטלי מחליטים לעקוב אחר שחר במטרה לגלות עליו משהו מפליל שיבטל את כל העסק. בין לבין נתן גושן שר בייסורים בהופעה או בטלוויזיה והמחלוקת הולכת ומסתבכת ככל שמועד הוורט מתקרב.
אה כן, יש איזה סיפור צדדי, אחר, של זוג מוזר ביותר העומד בפני גירושים ורב על המשמרת על ילדם המשותף. שלמה ולאחר מכן גם יונתן נכנסים לסיפור הזה במטרה למצוא פתרון גם להם.
במהלך החצי הזה, היה רגע אחד שובר לב וחונק, כשארי נשר ז"ל עשה סלפי עם נתן גושן. זה רגע מרסק כשהמציאות גוברת על הדמיון, הסיפור. היה קשה ומכביד על הלב לזהות אותו שם מחייך מול המצלמה כשהמציאות בחוץ כ"כ נוראית. הרגע הזה, באורך פלא, משנה את כל הסרט. לא רק בגלל המציאות, אלא גם כי הסיפור האחר שבתוך הסיפור הזה, משחק על אותה נקודה בדיוק.
יש משהו, בסיפור על הזוג המשונה שמנהל קרב על משמרת בנם. למרות שסיפורם מתחיל בצורה מוזרה ומוגזמת, ככל שהוא מתקדם הוא הופך למעניין יותר ויותר.
מפתיע לגלות ש'מוגזם' (תיאור שכבר השתמשתי בו יותר מידי פעמים עד עכשיו) הוא כל הסיפור.
הסרט נע בין קצוות קיצוניות של החברה הישראלית. אם זה דתיים קיצוניים, מנזרים שכוחי אל או כתות מוגזמות שמעריצות נשים בצורה קצת מעוררת חשש. כתות, דתות, הכל קיצוני מאוד, מידי.
אבל אבי נשר מצליח הפעם, דרך סיפור אחר על ילד קטן שנקלע לעולם רווי הקיצוניות הזאת, להיות קצת פחות אבי נשר. וזה חתיכת הישג שאין להקל בו ראש.
הילד חכם ביותר, עקב כך שאביו מטפטף לו ידע בצורה מוגזמת ומטרידה כשלא ברור האם טובת הילד או הוא עצמו מונחת לנגד עיניו. האימא, מתעקשת לקחת אותו לטקסים הזויים של כת הזויה וגומרת לו, בין היתר, לקשור את צעצועיו בחבלים. הוא זז בין טקסים למנזרים, שכשהוא בבית הוא בעיקר שומע צרחות ומריבות. לא אורח חיים רגיל לילד קטן ותמים, שלא באמת מבין מה מתרחש סביבו ואולי בכלל עדיף שלא יבין.
דרך הסיפור הזה, מנקודת מבטו של הילד, פתאום כל הקיצוניות המטורפת של הסיפור הראשי (והפחות מעניין בפער) מתחיל להראות מתאים. אבי נשר, די בחכמה, מרחף כאן בין קבוצות קיצוניות בחברה ומצליח לסמן אותם בסימן שאלה (ולא בסימני הקריאה אליהם הורגלנו עד עכשיו). לא הכל ברור לנו, לא כל סטראוטיפ או דימוי כובל אותנו בתוך ההגדרה. לא כל יהודי, חרדי או חילוני, נוצרי, ערבי או כל כת אחרת, מסמל משהו קבוע, מוצק וברור. כולנו הרבה יותר מורכבים, ולא משנה לאיזה קבוצה 'קיצונית' אנחנו משתייכים.
ואפילו יותר מזה. לא כל קבוצה שמתאימה לך, בהכרח גם מתאימה לילדים שלך. הסרט, עובר מלהתעסק בקיצוניות הזאת, דרך ילד קטן ותמים, להתעסקות בחינוך. גם הדברים שבתור הורים אנחנו חושבים שהם הטובים ביותר לילדנו, עלולים להיות עבורם ההפך הגמור. לעולם אי אפשר לדעת איך פעולה או דרך חינוך מסוימת תשפיע על אותו ילד בזמן מסוים ובסיטואציה מסוימת. אי אפשר לדעת, מה שהופך 'חינוך' לדבר קצת בלתי אפשרי. וזה רעיון שאני מזדהה אתו לגמרי, ולאו דווקא רק על הורים, אלא חינוך בכללי.
זה גם הרעיון שבו ההופעה של ארי נשר ז"ל הופכת לסמלית הרבה יותר. מה שווה כל הניסיונות, הריבים והטירוף הזה כשבסוף המציאות קורעת לך את הכל.
כל זה מסתכם בסצנה אחת קטנה בבית החולים כששון גבאי גונב את ההצגה ומצליח לרגש מאוד.
מצאתי את עצמי פשוט מתרגש כשהרעיון הזה הוצג דרך העלילה על המסך, גרם לאירועים מבישים אחרים (ה'גילוי' העלוב על שחר, בקשת הסליחה שלו ו'רוצה, לא רוצה' המהיר והפשוט מידי שבא אחרי זה, למשל) שבאו תוך כדי, להתקבל ביותר סלחנות.
צריך גם להגיד שיובל סגל הפתיע אותי מאוד לטובה. גם היה לדמות הכי פחות צעקנית בסרט וגם שיחק בצורה טובה מאוד. ג'וי ריגר הייתה אחלה (אבל לצערי, דמות חסרת בשר) וששון גבאי אמנם קיבל טקסט לא משהו, אבל האנושיות והיכולת הטובה שלו, גם הציגו את אחת הסצנות המרגשות בסרט וגם הפכו את הדמות שלו לטובה, למרות הכל.
משהו עובד בסרט החדש של נשר, גם אם לא עד הסוף. בחצי הראשון סבלתי קשות וכבר הייתי מוכן ומזומן (לצערי) לעוד קטילה טוטאלית של עוד אכזבה גדולה מבית מדרשו של הבמאי הכי מצליח בישראל. אך למרות שהחצי השני לא הפך את הסרט לטוב במיוחד או גדול, משהו עבד, לפחות עליי, והתגלה כתהליך לא רע בכלל שהסרט הזה עובר ומעביר.
לפעמים 'לא רע בכלל' זה הישג בפני עצמו.
הבמאי הכי מצליח בישראל?
הוא היה מוערך ומצליח בתקופת 'דיזנגוף 99' וסביבתה, אבל מה היה מאז? 'הסודות' קצת הצליח כלכלית אבל באמת יש די קונצנזוס שהוא סרט גרוע, סרטו הקודם גם קיבל כתף קרה מהמבקרים ומהקהל, אז למה הוא בדיוק הבמאי הכי מצליח בישראל?
וכן, גם אני כמוך בתגובה הבלתי רצונית הזו כל פעם שאני נזכר בסרט 'הסודות'. וואו, הוא אשכרה סרט פתטי.
מומלץ לצפות
סרט עם מסר חכם שלא מאכיל את הצופה בכפית יותר מידי, מעניין, מרגש, ומסופר בצורה נפלאה.
ג'וי ריגר בהופעה מעולה, עם דמות מעוררת הזדהות שמצליחה להעביר את התסכול של ילד/ה (למרות שהיא כביכול אמורה להיות בת איזה 23 אם היא אחרי צבא ואתו שנתיים מאז אבל לא משנה) שההורים שלו/ה לא נותנים לו/ה להחליט החלטות באופן עצמאי ובטוחים שהם יודעים יותר טוב ממנו/ה מה הוא/היא צריך/ה לעשות.
נתן גושן משחק פחות או יותר את עצמו (זמר, חוזר בתשובה, וכו') אבל הוא עושה את זה דיי טוב (אם כי לא מדהים), אבל מספיק טוב להופעה ראשונה (מעניין יהיה לראות עוד)
יובל סגל ומיה דגן משחקים טוב את ההורים של ענת וששון גבאי חביב ביותר בתפקיד הסבא.
גם עלילת המשנה עם זוג ההורים (הפסיכיים ברמות קשות) שרבים על הילד (ומוכנים לעשות את זה גם מול העיניים שלו), מעניינת ומוסיפה הרבה לסרט
הפסקול של נתן גושן מעולה, השירים מהנים, (וכל כך מזכירים את השירים שלו המציאות בכל זאת…) וזאת עוד נקודה טובה בסרט.
הסרט מצליח גם לרגש, גם להצחיק (בעיקר ששון גבאי וההורים) וגם לדון על נושאים כמו קיצוניות, בדידות, אי – קבלת האחר, שקר ואמת, הורות, ומשפחה.
יש בסרט גם דברים שעובדים פחות טוב, כמו הייצוגיות של הפגניות שעליה כבר נכתב, כמה מקומות שבהם העלילה לא מושלמת והפתרונות קלים מידי, וזה שעד עכשיו לא הבנתי למה כל פעם שהם פותחים חדשות (ברדיו, בטלוויזיה, בבית, ברכב,) הכתב מדבר על הר הבית ועל התפרעויות שם. למה זה טוב? כי זה חרדים והר הבית? כדי, כביכול, לעבות את המסר (גם לפלסטינים יש סיפור אחר)? כדי להראות שהערבים מנסים לפגוע במדינה ולהתחנף לחוק הנאמנות בתרבות? תמצא עוד נוסעים לדבר לעליהם god damm it.
לסיכום, לא יצירת מופת, אבל בהחלט סרט מעולה ומומלץ שלא כדאי להחמיץ!