זה לא יפה, זה לא יאה, אבל מדי פעם אין לך יותר מדי מה להגיד על סרט. זה לא יפה ולא יאה כפליים כשהסרט הנ"ל הוא סרט ישראלי, מסוג הסרטים שזקוקים לכל מילה טובה שהם יכולים לגרד כדי להתמודד מול הספיידרמנים של העולם. ובכל זאת, 4 פעמים בחודשים האחרונים ראיתי סרטים, יצאתי מהם, ואת הדעה שלי היה אפשר לסכם ב"זה מסובך" או "בסדר". אבל מכיוון שבכל זאת מגיע להם רגע של כבוד: הנה כמה מיני-ביקורות על הסרטים הישראליים של התקופה האחרונה.
מחברות שחורות
"מחברות שחורות הוא תענוג לכל חובב קולנוע ישראלי", מבטיחים לכם כולם ומה אני יודע, אולי כל השעות שהעברתי בצפייה בסרטים ישראלים לא הופכות אותי לחובב שכזה כי הפרויקט השאפתני של שלומי אלקבץ (סרט תיעודי של שלוש שעות ומעלה שפוצל בהפצה לשני חלקים: ויויאן ורונית) על אחותו רונית אלקבץ סיים אצלי במשבצת ה"בסדר גמור תודה רבה יום טוב".
טוב, צריך להודות שזה שכלול: החלק הראשון הרגיש לי, בסך הכול, די מיותר (פרט לאפשרות לבלות עוד זמן עם רונית אלקבץ) בעוד שהחלק השני היה קצת יותר מעניין. ועדיין, אחרי שלוש שעות עם רונית אלקבץ אליבא דאחיה שלומי אלקבץ, אני לא מרגיש שאני באמת יודע משהו חדש או מפתיע או מרגש על אחת מהשחקניות הכי גדולות של הקולנוע הישראלי. אז כן, עוד הזדמנות לבלות קצת זמן עם רונית אלקבץ זה לחלוטין משהו שאני לא מתלונן עליו – אבל אני גם לא בטוח שזה הרבה יותר מזה.
אולי זה כי הסרט, במובן מסוים, מצמצם אותה: משחקנית שהופיעה בכמה צמתים מאוד משמעותיים בקולנוע נשארו רק "ולקחת לך אישה" ו"גט". סרטים חשובים, אין ספק – אבל כאלה שרחוקים מלתאר את גודל היריעה שאלקבץ העבירה את הקולנוע לפני מותה המוקדם והמצער. אולי אחיה רצה לתת לה דגש כיוצרת (כלומר, במאית) אבל אז גם ההשמטה של "שבעה" מעלה שאלות.
על כן, קשה להגיד ש"מחברות" הוא באמת פרופיל מקיף שלה. להגנתו, אני גם לא חושב שהוא מתיימר להיות. אני חושב שהוא ניסיון להציג את רונית אלקבץ על רקע המשפחה שלה והדילמות שהיצירה שלה העמידה מולה, את רונית אלקבץ "האדם" (בייחוד ברגעי הקושי על הסט של "גט" מול מחלת הסרטן שלה), ויותר מזה הוא בעיקר הזדמנות להעביר עוד זמן עם מי שכבר איננה. סרט גדול אני לא בטוח שיש בכל זה, אבל למי שאוהב את רונית אלקבץ, נראה לי שקשה לעמוד בקסם שלו.
חייבים להגיד משהו על "תמונת הנצחון", לא? הפרויקט השאפתני של אבי נשר על קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות הרי צריך התייחסות רחבה כלשהי, לא? חייבים להגיד משהו, כן, אבל אני רק לא בטוח מה.
אולי משהו על העמדה האידאולוגית שהסרט נוקט? משהו שהוא לא ימני (כי הסרט מלווה במאי מצרי ומציג אותו באור מאוד סימפטי) אבל לבטח לא שמאלני (כי הסרט מציג את האויב הערבי [טכנית מצרי] בסרט כאויב צמא דם). זאת עמדה לא ברורה, בטח בנוף הישראלי החשוד תמיד בשמאלנות יתר, אבל אני לא יודע אם הסרט יכול לעמוד עליה לבדו.
אולי משהו על עבודת השחזור העצומה וההפקה שאבי נשר אירגן? הייתי שמח, והסרט אכן נראה נהדר – אבל אני מבין כל כך מעט בשחזור שאני לא יודע אם הסרט רק עושה רושם של מישהו שהשקיע בבתים ובגדים של פעם, ובעצם הכל הוא ערבובייה לא הרמונית של תקופות, שנראה לי שעדיף שאשתוק. זה אולי לא הכי הוגן, כי רוב הקהל הוא ממילא הדיוטות, אז מילה מהדיוט אחד להדיוט אחר אמורה לסבר את האוזן – ובכל זאת קשה לי לדבר על משהו שאני עד כדי כך לא מבין בו.
אז אולי לא על עבודת השיחזור אלא על הבימוי באופן כללי? טוב, כן – אבי נשר הוא במאי יעיל וחכם שיודע את העבודה ופרויקט שאפתני מהסוג הזה לא היה עובד תחת במאים אחרים, וברגעי ההרפתקה והמלחמה שלו הסרט פשוט סוחף. אבל לנגד הבימוי יש תחושה שהתסריט לא תמיד עומד בקצב: שהסרט אמור להיות איזה קולקציה של דמויות צעירות אבל האפיון הדל שלהן גורם לכולם להפוך לאיזה מרק "צעירים בקיבוץ" שכזה. כל אחד עם סיפור האהבה שלו, או עם הקשיים שלו – אבל אף אחד לא מתבלט או נחרט בזיכרון. שיוויון, כמו שאומרים בקיבוץ.
אז אולי הדבר היחיד שחייבים להגיד זה שכמה חודשים לאחר הצפייה (ראיתי אותו ביום הקולנוע) אין לי עדיין מושג מה דעתי על הסרט הזה. היו רגעים שהוא סחף אותי, והיו רגעים שהוא שקע כמו סלע. אני מאוד מעריך דברים מסוימים שהוא עשה, אבל בכל זאת יש תחושה שהוא תמיד צעד אחד לפני להפוך למשהו גדול באמת. אחרי לא מעט ביקורות חיוביות ושליליות ודעות לכאן ולכאן עדיין אין לי מושג מה אני חושב על הסרט הזה, ואני חושב שבשלב הזה זה כבר קרב אבוד. ויש משהו כל כך מתסכל בלדבר על הפקה גדולה וייחודית ולהגיד "אין לי מושג אם אני ממליץ עליו או לא" אבל צריך להגיד עליו משהו, לא? אז הנה, אמרנו.
אוהבים קומדיות רומנטיות? קחו 2 במחיר 1. הראשונה – דייט של שני אנשים שמגולמים על ידי גורי אלפי (שגם ביים את הסרט) ודינה סנדרסון. השנייה – סיפור שמספרת דינה סנדרסון במהלך הדייט על תפקידה בסיפור האהבה של אדם לפיד (מעיין בלום) ומאיה שקד (דניאל גל).
הסיפור השני, שמבוסס על הספר "לחוץ חתונה" של עומר ברק, הוא כל מה שאתם זוכרים ואוהבים מכל הקומדיות הרומנטיות הכי קלישאתיות של סוף שנות ה-00'. זאת בהנחה שאתם אכן אוהבים סרטים שכאלה, ולא, במקרה, חושבים שהם מטומטמים, לעוסים ונוראיים. רק תקשיבו לעלילה הזאת: בחור שלא מצליח אף פעם להשיג חברה יוצא לרצף דייטים בשביל למצוא מישהי שתהיה מוכנה להתחתן איתו עד תאריך מסוים, כל זה בשביל כתבה מוזרה לעיתון. לא מספיק? מה לגבי הפגישה של הגיבורים בנסיבות מציחקוליות, הסוד שהוא מנסה להסתיר ממנה על הפרויקט לעיתון, החברה המטורפת שלה שנותנת עצות, העבודה הנוחה באופן גרוטסקי שמזכירה רק בדרך עקיפה מאוד את עולם העיתונות כמו שהוא מתנהל באמת, ובדיחות הטכנולוגיה שמרגישות ישנות במינימום 5 שנים?
"עוד סיפור אחד", לאורך רוב הסיפור המרכזי שלו (שכן הקומדיה הרומנטית הראשונה היא רק סיפור המסגרת), מתנהל כאילו 2005 התקשרה וצריכה את העזרה שלו על הסט של הסרט החדש של מתיו מקונוהי. ושוב, יש מצב שאתם דווקא בקטע של סרטים שכאלה. אבל אם אתם לא, אז, ובכן, הסרט הזה לא מצליח להיות משהו מעבר לכך – וזאת למרות שהייתה התקדמות מסוימת לקומדיות רומנטיות בשנים האחרונות.
את ההתקדמות הזאת אפשר לראות, באופן מפתיע, בסיפור המסגרת שלו. החלק הזה לא מבוסס על הספר, והוא אכן מרגיש כמו משהו יותר חופשי ופתוח – דייט ראשון מאוד ארוך שמתפקשש בעשרות דרכים ועל כן בדיוק עובד. זה כמובן משהו שלחלוטין תלוי בכימיה בין שני שחקנים, שצריכים להיות פגיעים, רומנטיים, מצחיקים וכריזמטיים לא רק בשביל להרשים את מי שמולם, אלא גם בשביל לשקף משהו מעולם הדייטים לצופים. סנדרסון ואלפי לחלוטין עושים את זה. ובעוד שלא מאוד התעניינתי בסיפור של בלום וגל, לחלוטין רציתי להישאר בדייט עם אלפי וסנדרסון, והייתי מוכן לשמוע עוד על מעלליו הצפויים של בלום ואת הייסורים שסנדרסון מעבירה אותו רק כי ידעתי שהמטרה – הדייט של אלפי וסנדרסון – מצדיקה את האמצעים.
בסופו של דבר, "עוד סיפור אחד" הוא סרט שאני מסתייג מלקרוא לו "טוב". נהניתי ממנו מאוד כסרט דייט רומנטי חמוד, אבל באתי בלי ציפיות ויצאתי בלי ציפיות. אני מחזק את ידו של אלפי ביצירת עוד סרטים שהמטרה שלהם היא מסחרית, אבל אולי כדאי לשייף את התסריט שלהם עוד טיפה בדרך לשם.
רוב השיח סביב "זרים מושלמים" נע סביב היותו רימייק לאותו סרט איטלקי ששבר בארץ קופות וזכה לאיזה עשרת אלפים רימייקים. ואני מודה, גם אני חשבתי בהתחלה להתייחס אליו סביב הרעיון הזה, אבל יש לסרט קשר חשוב יותר ומעניין יותר עבורי: הקשר עם "עוד סיפור אחד". כי כמו שם, גם פה מדובר בעבודת בימוי ראשונה לקולנוע של שחקן (שם גורי אלפי, פה ליאור אשכנזי), שמופיע בסרט של עצמו וגם בסרטו של האחר (אם כי ב"זרים מושלמים" הן אלפי והן אשכנזי נשארים ברמת הקול בלבד), שאת שניהם כתבו גלית חוגי ונועה ארנברג (ב"עוד סיפור אחד" עזרו בכתיבה גם גורי אלפי ודרור ויידמן) ושניהם סרטים שנועדו, בהיעדר מילה אחרת, "לקהל הרחב". לא בדיוק ברמת "לשחרר את שולי" ובדיחות פיפי-קקה, אבל כן משהו על גבול הלא-כבד-לא-דבילי שאפשר להביא אליו את החבר'ה מצד אחד אבל כולם יוצאים מאוד מכובדים מהקולנוע בצד שני.
וכן, נו – גם פה, כמו ב"עוד סיפור אחד", לא עפתי מהתוצאה – אבל אני שמח שהיא קיימת.
"זרים מושלמים" מספר את סיפורה של ארוחת ערב של שלושה זוגות חברים ונספח נוסף שמשתבשת כאשר המארחת (מורן אטיאס) מציעה משחק שבו מעכשיו, כל הודעה או שיחה שמקבלים בטלפונים ייקראו בקול רם לאוזני (ועיני) כולם. וכך, משביעייה נורמטיבית ומשעממת להחריד שהדבר הכי מעניין שקרה להם לאחרונה זה המנגל החשמלי שאפשר לשלוט עליו באפליקציה, צפים סודות, תככים ותשוקות שלא יבזו אף טלנובלה.
סיפורים שכאלה, שמתרחשים כולם בחדר אחד, לא נוטים להרשים יותר מדי עם תנופה קולנועית (בטח לא לבמאי שזהו סרטו הראשון), ועל כן רוב המשקל של הסרט נח על התסריט ועל צוות השחקנים. התסריט הוא, בהיעדר מילה אחרת, יעיל. הסרט לוקח את התסריט של המקור האיטלקי, מתקן כמה חורים בעלילה, מוסיף מוטיב ישראלי בקטנה כדי בכל זאת ליצור איזשהי הפרדה בינו לבין המקור (אם ניחשתם שהמוטיב הוא חייל מת וצה"ל אתם צודקים לחלוטין, תטפחו לעצמכם על הגב), ויותר מזה לא נוגע. כמו שאמרו חכמינו, "אם זה עובד, אל תיגע בזה". וכן, יש בזה משהו שעובד – למרות שכמו בגרסת המקור, יש תמיד תחושה שהסרט היה יכול לעשות עם הקונספט שלו יותר. להוציא יותר דרמה או יותר קומדיה או יותר… משהו. במקום זה, הוא עושה את העבודה. גם זה משהו.
בגזרת המשחק, אשכנזי אסף, חוץ ממורן אטיאס, צוות שחקנים די מכובד: רותם אבוהב, יוסי מרשק, אבי גרייניק, שירה נאור, חנן סביון וגיא עמיר. כולם שחקנים שיודעים את העבודה ואכן אי אפשר להתלונן יותר מדי על אף אחד מהם. כמו התסריט, הם יעילים – אבל אף פעם לא יותר מזה. הצוות מצליח ליצור את הדינמיקה הנכונה: הזוגות נראים כמו זוגות (כל אחד בשלב שלו בחיים), החברים כמו חברים, האחים כמו אחים – אבל אף שורת דיאלוג, בפה שלהם, לא ממש פוגעת בול. פוגעת בכלליות, כן – אבל לא מרסקת את הלב או שופכת מצחוק כמו הפוטנציאל שהיה לה.
ויש, כמובן, את הסיום: סיום שהסרט יורש מהמקור ובכל זאת מבצע קצת פחות טוב (כמה שניות יותר בכל סצנה לתת לכולם לנשום היו עוזרות), וזה כשממילא יש משהו קצת לא הוגן בסיום הזה – מעין סיום שמנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ואפילו מצליח במובן מסוים – אבל זה עדיין מרגיש מסריח מצידו.
אז כאמור, כיף שיש סרטים כמו "זרים מושלמים" בקולנוע – סרטים שיכולים לפנות לכל אחד, שלא מנסים להיות הצהרה אמנותית סגנונית אלא משהו שכל הקהל יוכל ליהנות ממנו. אבל, נו, כמו עם "עוד סיפור אחד": יש מצב שבפעם הבאה נקבל מוצר שהוא יותר טוב?
משהו לטובת "מחברות שחורות - ויויאן"
אפשר לראות אותו, עכשיו, ברשת, בתשלום – כאילו ענייני סטרימינג לסרטים ישראלים זה דבר אמיתי.
דווקא תיאור העלילה "דייט של שני אנשים המגולמים על ידי גורי אלפי" נשמע מבטיח. חבל שהרסת עם ההמשך.
(ל"ת)
אני מנסה לחשוב איך ייראה "זרים מושלמים" היום,
כשמסביב לשולחן קוראים את כלל ההתכתבויות בקבוצות ההורים, הגנים, המבודדים ותעלומות המתווים שמציפות כל טלפון של הורה באומיקרון.
נשמע כמו סרט סאחי וטרחני שלא הייתי מעוניין לחוות
(ל"ת)
זאת נקודה חשובה עוד לפני הקורונה
שאומנם יש בסרט הישראלי דברים כמו פרסומות (שמשמשות בעיקר הטרמה) אבל אין קבוצות זבל וואצאפ "רוטר 050505" או משהו כזה.
עוד סיפור אחד די גרוע
באתי להוריד קצת ל"עוד סיפור אחד" – הוא לא "כל מה שאתם זוכרים ואוהבים מכל הקומדיות הרומנטיות הכי קלישאתיות", הוא כל מה שאתם זוכרים ולא אוהבים, כל הדברים שגרמו לז'אנר הזה להתכווץ וממש להעלם לכמה שנים. עזבו קלישאות, עזבו מערכות יחסים דפוקות שמוצגות כרומנטיות ואפילו עזבו את זה שלא ככה נראית עבודה בעיתון, זה פשוט כתוב לא טוב, לא מרגש, לא מצחיק ובעיקר לא משכנע. הכל תפור בקושי בשביל הצרכים של העלילה וממש לא אכפת לי מה יקרה לדמויות (אלא אם זה "יפלו מצוק", ואז לפחות יהיה קצת עניין)
מבאס לשמוע
אני נורא נהנה להאזין לגלית חוגי וגורי אלפי בתוכנית רדיו שלהם אז כן קיוותי לסרט אינטליגנטי ומעניין. בנוסף הם יצרו את "האחיות המוצלחות שלי", שאומנם לא ראיתי אבל שמעתי תגובות טובות עליה.
שתי הערות אחרונות על תמונת הניצחון
אני שותף לחלוטין לתחושה של יהונתן בביקורת: סרט מאוד מרשים הפקתית, עם פיקים גבוהים ונפילות חזקות של עניין, אבל לא יצאתי ממנו עם שום דבר סולידי. אני כן רוצה להוסיף שני דברים:
א. הביקורת דיברה קצת על הפוליטיקה המעומעמת אבל יש דבר אחד שכן ראוי לציון לטובה. אני חושב שזה הסרט הישראלי הראשון על מלחמת העצמאות שמראה איך המטכ"ל באותה תקופה די זרק את הקיבוצים לגורלם – וזה מתבטא גם היסטורית. כשהייתי בתיכון שמעתי על מבצע עובדה ועל הקרבות בירושלים אבל מי יודע מה הלך בקיבוצי הכנרת או בנגב באותה תקופה? אז שאפו לנשר על סיפור הסיפור הזה, גם אם הביקורת לא מפורשת במיוחד.
ב. אני אמרתי את זה פעם אחת באתר ואגיד את זה שוב – שוט. הסיום. הכי. מטומטם. שראיתי.
מחזק מאוד את עניין שוט הסיום
שלא רק מטומטם, אלא גם לוקח את הסרט ממחוזות הז'אנר ושם אותו יפה מאוד בז'אנר האימה, מכל המקומות בעולם .
מדובר על
השוט שבו הפנים שלה בתמונה מחייכות?
צפיתי בו עכשיו, חיכיתי כל הסרט לשוט המוזר בסיום. לדעתי הוא היה בסדר גמור. קצת 'אומנותי' אבל מסתדר עם האמירה של הסרט (למיטב הבנתי), ולא מקריפ או מפחיד, ודאי לא בכוונה.
ספציפית אני זוכרת את הקריאה בשיעורי היסטוריה על נפילת קיבוץ ניצנים כדבר הכי משמעותי והכי חזק בלימודים על מלחמת השחרור (בטח ליד כרוניקת הנפילה של העיר העתיקה והרובע היהודי, שמשהו בה היה כל כך מדכא שלא הצלחתי להבין כלום), וספציפית על מירה בן ארי. היא הייתה הלוחמת הכי מרשימה שפגשתי בספרי ההיסטוריה, ולא הבנתי אז איך לא עשו עליה סרטים וספרים.
אבל אולי זה היה כי ממש קראתי את ספרי הלימוד שלנו. פעמיים. אולי שלוש. עד כדי כך היה לי משעמם בשיעורים (מישהי שאלה מתישהו "אבל רגע, אם ההגנה לא הייתה אלימה ורק הלח"י והאצ"ל היו, וההגנה התעסקו רק בהתיישבות ועלייה, אז איך להגנה היה נשק ולוחמים במלחמת השחרור?").
בלא הבנתי מהלימודים שהמטכ"ל היה בעד משהו בכלל במלחמה הזאתת חוץ מירושלים וגם זה לא.ע
ציפיתם למשהו אחר????
בכל הסרטים שלו מסוף העולם שמאלה-סיפור אחר יש סצנות אובר דרמטיות האמתי שציפיתי שכל הסרט יהיה כמו הסצנה האחרונה (כמו סיפור אחר/הסודות) במקום זה קיבלתי כאב ראש בומבסטי שעשוי היטב