מכירים את הבדיחות הארוכות האלה? אלה שנמשכות הרבה יותר מדי זמן בלי שום סיבה, ואז מגיעים לפאנץ' ואפילו אם הפאנץ' מצחיק, הפאנץ' האמיתי הוא עצם זה שמתחו את הבדיחה כל כך הרבה זמן? בכל מקרה, הנה אחת:
גיירמו דל טורו ולהקת השחקנים שלו נכנסת לאולם של מפיק, ודל טורו אומר למפיק "יש לי בשבילך סרט שלא תוכל לסרב לו!" המפיק מהנהן ואומר "זה אומר ששוב אתם הולכים להרוג את הסוס שלי?", ודל טורו אומר "לא לא לא, אנחנו בעולם הפלאי של אנשי הקרקס בשנות הארבעים." "אה", אומר המפיק, "אז זה על קרקס משונה כזה, כמו 'קרניבל'? פנטזיה מוזרה כזאת על אנשים ביזאריים עם הרבה עיצובים מעניינים שלך ו-"
"לא לא לא," אומר גיירמו דל טורו, "זה הכול מחווה לפילם נואר. עם הפאם פאטאל, והגיבור הקשוח, והאקדחים, והעניינים. ברדאלי קופר הוא הגיבור הצעיר שלנו–" "הגיבור המה?" שואל המפיק. "הצעיר," אומר דל טורו. "בראדלי קופר בן 47," אומר המפיק. "נו, זה מה שאמרתי, צעיר עולל ינוקא," אומר דל טורו בעודו מצביע על קופר, שהרזה קצת בשביל ממש למכור את עניין הילד הצעיר.
"בכל מקרה, הסרט מתחיל עם קופר גורר גופה לתוך בור באמצע בית מבודד ואז שורף אותו. הוא עולה על אוטובוס ומגיע אל הקרקס. שם, הוא נהיה עוזר קרקס של קוראת המחשבות," בשלב הזה טוני קולט נעמדת לצד דל טורו, "בזמן שהוא מנסה לחזר אחר נערה צעירה," גם רוני מארה קופצת מאחורי דל טורו ועמדת לצידו, "את כל האופרציה הזאת מנהל אמרגן הקרקס הקשוח" וילם דפו בשפם מופלא קופץ לתמונה גם הוא, "והוא מנהל אותם ביד קשה, אבל קופר מצליח בכל זאת להסתבך עם ברונו, האיש החזק," ובשלב זה רון פרלמן מגיח מחור מהרצפה.
"הו וואו", אומר המפיק, "חתיכת צוות שחקנים ארגנת לך פה. דאגת גם לתפקידים כתובים היטב בשבילם?" "לא לא לא," אומר דל טורו, "הייתי עסוק בלעצב את התפאורה בינתיים – תראה אותה!" דל טורו בשלב הזה מראה לו את הקרקס המעוצב להפליא שבו אנחנו מעבירים את הזמן. "טוב, אני מודה שלדייוויד סטראתיירן כתבתי תפקיד טוב שמזכיר ממש אישיות אמיתית, אבל 80% מהאישיות הזאת היא זה שהוא שיכור."
"בכל מקרה," ממשיך דל טורו, "יש תככים ותשוקות בקרקס הזה. יש אדם כלוא שמוצג כיצור חייתי, וקופר מסתבך בין קוראת המחשבות לבעלה, וברונו החזק ממש לא אוהב את הדמות של קופר, כבר אמרתי את זה?" אומר דל טורו. "כן, נראה לי שהזכרת את זה פעם או פעמיים", אומר המפיק. "יפה, כי זה חשוב," אומר דל טורו. "אוקיי, אז הסרט בעצם, הוא על הקרקס? על החיים בקרקס? קבוצה אחת מובלת על ידי ברונו והשנייה על ידי קופר והן מתנגשות עד לסוף טרגי?" שואל המפיק. "מה? פחחח מה פתאום, זה סתם היה פרולוג, עכשיו אנחנו מגיעים לעלילה!" מכריז דל טורו ומעלים את כל הקרקס לתוך התיק שלו, בזמן שהמפיק מסתכל על השעון ומנסה להבין האם באמת הגיוני שפרולוג של סרט ייקח 40 דקות.
"העלילה," מכריז דל טורו, "היא שלאחר שהם עוזבים את הקרקס, קופר ומארה עושים מופע קריאת מחשבות משלהם, ובאחד הערבים הם נתקלים בדמותה של קייט בלנשט – פאם פאטאל בפ' הפיתוי! קופר מתחיל לעשות דברים מפוקפקים ו-" "יותר מלהרוג מישהו ולשרוף את הגופה שלו?" שואל המפיק. "לא, זה כזה, הוא משקר לאנשים שהוא יכול לדבר עם מתים," אומר דל טורו. "אוקיי, כי התחלת את הסרט עם רמיזה עבה לכך שהוא הרג מישהו והראית אותו שורף את הגופה שלו. זה יותר גרוע מלשקר למישהו," אומר המפיק.
דל טורו בשלב הזה מביט במפיק למשך כמה רגעים ואז צועק שוב, כאילו בניסיון להסיח את הדעת "העלילה! קופר מתחיל לעשות דברים מפוקפקים מוסרית שמארה מזהירה מפניהם, והקהל תוהה בפניי ובפני עצמו: כמה נמוך ירד קופר? האם אין דבר שהוא לא יעשה???" "כמו לרצוח ולשרוף את הגופ–" "כן, כמו לרצוח ולשרוף את הגופה!" צועק דל טורו, ובשלב הזה המפיק באמת מתחיל להרגיש רע.
"אבל העניין הוא לא התסריט!" – צועק דל טורו, שנכנס למעין טראנס – "העניין הוא הבימוי! המחווה הגרנדיוזית לסרטי פילם נואר! תראה!" צועק דל טורו בעודו שולף שלל פנסים עצומים, "את משחקי האור והצל שלי! אני אפילו משחזר את הגרסה הקודרת ביותר של הקומיקס עם הכלב בחדר בוער שאומר "This Is Fine"!" "תראה!" צועק דל טורו בשנית, "את הצבעים!" והוא מעביר פלטת צבעים בפני עיני המפיק כדי שיוכל להתרשם. "הסרט כולו הוא מחווה אוהבת לתקופת עבר שלא תחזור, עם שחזור שלעולם לא חותר לריאליזם, אלא למעין מציאות מסויטת של אנשים רעים עם נפש קשוחה, והסרט אף פעם לא נותן לך להרגיש בנוח עם זה. השיא של זה מגיע בסוף, פה ברצף של כמה סצנות אנחנו נחשפים לאלימות אגרסיבית ואינטנסיבית שיגרמו לכולם להגיד 'אה, פה דל טורו היה כל הזמן תהיתי באמת מתי מישהו הולך לאבד את האף שלו'. כמו כן, אני הולך לרמוז בכבדות שפסיכולוגיה היא מקצוע של נוכלים," מסיים דל טורו את המונולוג שלו.
"אה, יפה, אז בוודאות נוכל להשיג מימון מהסיינטולוגים," אומר המפיק. "כן, זה גם מה שאני חשבתי," עונה דל טורו.
"טוב", אומר המפיק, "כל זה נשמע מאוד ארוך ומסובך שלא לצורך. אין שום דרך לקצר את זה אולי? להגיע לחלקים המעניינים יותר מוקדם יותר?" "לא!" צועק דל טורו, "אני בניתי את העולם הזה במלאכת יד מסובכת ומורכבת ואני לא רוצה שאף צופה יפספס את האפשרות להתפלש בו יחד עם גיבורינו!" "כמובן", אומר המפיק, "כמובן. אז איך אמרנו שאתה קורא לסרט הזה?" ואז גיירמו דל טורו עושה פליק פלאק לאחור, ועומד עם שתי ידיו פרושות לצידי הגוף וצועק בקול גדול "סמטת הסיוטים!"
הסרט אכן נשמע כמו סיוט של כל מפיק.
מצד שני, ואני ככל הנראה במיעוט, אני בשלב שאני מוכן לראות כל דבר של דל טורו. גם אם העלילה גרועה וגם אם הסרט מרוח. אני אסלח לו על הכל.
"פאם פאטאל בפ' הפיתוי"
איזה יופי של משפט ואיזה יופי של ביקורת :)
מחווה לבוב סאגט?
(ל"ת)
סוג-של
התשובה המלאה היא אולי ספוילר.
האריסטוקרטים
ביקורת מזעזעת, יהונתן. אחד הדברים הכי בזוים שקראתי בעין הדג. רגע לפני שאני מוחק את המשתמש שלי, מנקר את עיני בעודן פקוחות, ושורף את המחשב והאינטרנט.. תוכל להגיד לי רק דבר אחד… מתי יהיה על זה פודקאסט?
אני צריך הגדרה יותר טובה של "זה"
גרסה ארוכה שלי מספר את האריסטוקרטים? פרק על הסרט התיעודי? פרק על "סמטת הסיוטים"? משהו אחר?
אם תוכל מעתה
גרסת כותבי עין הדג לאריסטוקרטים זה נהדר. או פיץ' וולגרי לסרט שעבר כל כך הרבה ריבוטים שזה אשכרה עלול לרקום עור וגידים. ספיידרמן?
הפייסבוק אמר את שלו
גרסת האריסטוקרטים של עין הדג: פיץ' וולגרי לסרט הבא בסדרת ג'יימס בונד.
ואו ביקורת טובה!! האא והנה זוכה האוסקר כי דל טורו
(ל"ת)
המפיק במקורל א הסכים
דל טורו כבר רצה ממזמן להוציא את הסרט הזה אך קיבל ביטול (מעניין למה?) ורק אחרי האוסקר והשואו הוא הבין שהוא יכול ליצור איזה סרט שבה לו.
https://www.israelhayom.co.il/culture/films/article/7352213
pitch meeting?
הביקורת משאילה (אם אני עדין) את הסגנון של pitch meeting ביו-טיוב. זה בסדר לעשות הומאז׳ למה שהם עושים אבל אולי להבהיר? באופן כללי אני לא מת על הסגנון, זה קצת ״מזיע יותר מדי״ לטעמי.
אני יכול להבין איך אפשר לחשוב שזה פיץ' מיטינג
אבל הסגנון של הביקורת מושאל ממקור אחר לחלוטין, כמו שציינו למעלה.
אני מצטער אבל
Pitch meeting is tight!
מזיע יותר מדי?
אני חושבת שזה נראה super easy.
Barely an inconvenience
"אבל העניין הוא לא התסריט!" – צועק דל טורו, שנכנס למעין טראנס – "העניין הוא הבימוי! המחווה הגרנדיוזית לסרטי פילם נואר! תראה!"
וזה די מסכם את ההרגשה שלי כלפי הסרט. מכירים את זה כשאתם קטנים וסבתא יושבת ומספרת לכם את הסיפור של 'כיפה אדומה' או של 'שלגיה'? סבתא לא באמת נותנת אפיון לדמויות או משקיעה בבניית היחסים ביניהם. היא לא משקיעה בדיאלוגים מקוריים או ריאליסטיים במיוחד. ולמרות זאת אתם מרותקים לכל מילה שהיא אומרת, גם אם הסיפור הוא לא הכי מהודק או מושלם. וזה כי סבתא יודעת לספר סיפור. יש משהו נורא סוחף באווירה שסבתא, עם הקול והטון שלה והקירבה ביניכם, יוצרת.
"סמטת הסיוטים" הרגיש כולו כמו סיפור אגדה שלא מעוניין להתמהמה על דמויות עמוקות או דיאלוגים מעניינים. אכפת לו משלושה דברים בלבד, הסיפור, בניית העולם והכי חשוב – האווירה. ועליי זה עבד. 40 דקות זה יותר מדי זמן בשביל הפרולוג. מבחינה עלילתית זה בהחלט נכון. לא רק זאת אלה שאם מורידים את *כל* ה-40 דקות האלה ומתחילים את הסרט מהנקודה ההיא מבלי לעשות שינויים בכלל עדיין היה מתקבל סיפור שלם. אבל אותי ה-40 דקות האלה סחפו ממש. היה לי כיף להתלהב מהמופעים של הקרקס, להתענג על העיצובים הויזואליים ולהתרשם מהתאורה המהממת. והאורך הזה כן הרגיש לי נכון בשביל לתת גם לסיפור, גם להתרשמות הכללית מהעולם וגם לבניית האווירה להתגבש כמו שצריך. אפשר היה לעשות את זה יותר קצר? בהחלט. האם הרגשתי צורך? לא ממש.
לאחר הפרולוג הסרט מתחיל להתמקד יותר בעלילה אך לא זונח את ה-spectacle הויזואלי. המשרד של קייט בלאנשט, למשל, הוא אחד הסטים הכי מרשימים שראיתי השנה. בשורה אחת עם חדר האימונים (או כל חדר) מ-'חולית' והיה לי נעים להסתכל עליו יותר מכל מקום אחר שהופיע בסרט (והיו עוד הרבה מרשימים אחרים). גם לעריכת הסאונד מגיע צל"ש מיוחד.
והעלילה טובה. היא לא מורכבת או מתפתלת וזה דווקא עובד לטובתה, כי כך עובדים סיפורי אגדות וכי לא הייתי רוצה שהיא תיקח יותר מדי מהפוקוס של הסרט או לפגוע באווירה. הסיפור בפני עצמו כן מעניין למעקב ואת הסוף אהבתי.
מה שכן, בדיוק כמו כל סיפור אגדה שסבתא מספרת. אין שם הרבה רגש. כלומר, כן הייתי מרותק עם הסיפור והאווירה אבל כשאין לך דמויות להזדהות איתן אז קשה לצפות מהסרט לגרום לצופים להתרגש, לשמוח או להיות עצובים ביחד עם הדמויות. אני לא מציג את זה בתור פגם בסרט. הסרט לגמרי מודע לזה (כל הדמויות בו הן נורא מאופקות כל הזמן) וזה בסדר גמור אבל בגלל זה יהיה לי קשה להכתיר אותו בתור אחד הסרטים של השנה או משהו כזה. הוא חוויה נהדרת, אבל כמו כל מופעי הקרקס המוצגים בו, הספיקה לי פעם אחת.
הרגע הכי מרגש במהלך הסרט עבורי היה בקרדטים כשקמתי לצאת מהאולם וראיתי שאהרון קשלס ישב מאחוריי וצפה בסרט. קפאתי במקום לשנייה לפני שהצלחתי להתעשת ולצאת משם.
בעצם כל הסרטים של דל טורו הם אגדות כאלה.
זה גם חלק מלמה אני אוהב את הסרטים שלו (כנראה שחוץ מפסיפיק רים) – הם מזכירים לי את האגדות שגדלתי עליהן, ולא פלא שחלקם לגמרי משדרים וייבס של האחים גרים (הגרסאות הלא מצונזרות ספציפית).
אפילו בסרטי הקומיקס שלו כמו הלבוי ובלייד 2 יש אלמנטים של אגדות עם. בהלבוי זה כמובן לא מפתיע בהתחשב בזה שכבר בקומיקס היו השפעות מזרח אירופאיות-גותיות.
הביקורת היא מהטובות בעין הדג אי פעם
באמת, יופי של ביקורת
את הסרט הזה לא ראיתי עדיין, אבל את המקורי משנות הארבעים כן – ובעיניי הוא אחד מהנוארים היותר גרועים שיש, אבל אולי דל טורו שאני די מחבב בימים כתיקונם, תיקן אותו. לא יודע. עוד נראה
טוב זה בהחלט היה דל טורו ב-low effort.
ועדיין מאד נהנתי.
לא מהסרטים הגדולים של העונה או הפילמוגרפיה שלו אבל עדיין מרהיב מספיק כדי למלא שעתיים וחצי.
ואם את זה אני אומר בתור מעריץ כבד של דל טורו, אז לא קשה להבין את הקבלה הצוננת בקרב הקהל היותר כללי.
מה יש לאנשים עם קרניבלים
את הסרט המקורי ראיתי לפני כמה חודשים.
את זה ראיתי היום.
את ״המלאך הכחול״ ראיתי לפני שבוע, לגמרי במקרה.
את ״הקרקס האחרון״ ראיתי לפני שנתיים בערך.
את ה״ג׳וקר״ ראיתי כשהוא יצא בקולנוע לפני כמה שנים.
סליחה, שאני שואל. אבל האם כולם הם אותו סיפור בדיוק, רק עם יותר כשרון או פחות? יש יש בקרקסים או בדמות הליצן שהופך את הסרט למסע התדרדרות כמעט ברמת העיקרון?
שאלה לגבי צילום הסרט
אני רוצה לשאול אם עוד מישהו חווה את זה, או שאולי הבעיה הייתה ברשתיות העיניים שלי או בהקרנה עצמה. במהלך השליש הראשון בסרט שמתמקד בקרקס ממש לא נהניתי מהצילום. מן הסתם כשאני מגיע לסרט של דורו אני מקווה לשטוף את העיניים בכל טוב, אבל לא הייתה לי אותה הנאה ויזואלית כמו שהיה לי בקרימזון פיק למשל. הצבעים בחלק הראשון היו נורא דהויים ואני מבין שהיה פה פילטר צהבהב וניסיון לתת מראה מאובק ועתיק לכל הקרקס הזה, אבל התוצאה הייתה שנהניתי אומנם מהקומפוזיציות ותנועות המצלמה אבל הצבעים לא קפצו לי לעין. שהסרט עבר לניו יורק דברים יותר הסתדרו לי, במיוחד שוטים גותיים בשלג שהזכירו לי קצת את קרימזון פיק, וכמובן המשרד המרהיב של בלאנשט. בקיצור אני רוצה לשאול עם עוד מישהו הרגיש שהיה משהו מבאס קצת מבחינת הצבעים. התאורה למרות זאת הייתה נהדרת וגרמה לי חשק לצפות בגרסת השחור לבן שדל טורו הוציא. בניגוד למקס הזועם שהגרסה שלו בשחור לבן הייתה חסרת פואנטה (למה שמישהו לא ירצה את כל הכחול והכתום הנהדרים האלו) דווקא "סמטת הסיוטים" יכו לעבוד טוב יותר בשחור לבן לטעמי.
אגב ב"בבית גוצי" המצב יותר גרוע הסרט נראה כל כך אפרפר בעוד אני ציפיתי לחגיגת קאמפ וצבע נוסח "פני צלקת". למה אני לפעמים מרגיש שהקולנוע המודרני נהיה אלרגי לצבע?
זה אכן לא סרט צבעוני במיוחד
הרגשתי את זה גם בקולנוע וגם כשראיתי שוב קטעים בבית. באחד הראיונות גיירמו אמר שזה די בכוונה במחשבה על גרסת השחור-לבן שהוא רצה מלכתחילה (דומה לגרסא הצבעונית של "האיש שלא היה שם" שהכריחו את האחים כהן לעשות, שייתה צבעונית אבל מאוד דהויה, רק פחות קיצוני), וגם כי לא רצה שהסרט יהיה "נוצץ".
זהו במהלך הסרט התעוררה בי המחשבה שדל טורו ממש עשה אותו במחשבה לשחור לבן
המון השקעה בתאורה ויחסית הזנחה של הצבע. חבל שהוא לא הוציא אותו ישר בשחור לבן, אני בטוח שהייתי הרבה יותר נהנה לצפות בו כך בפעם הראשונה. זה היה הרבה יותר קשה להפיץ אותו כך אבל לפי זה שהסרט שוחרר בסופש של ספיידרמן ובשיא האומיקרון (שנגע במיוחד באנשים מבוגרים, שהם די קהל היעד של הסרט) נראה שדל טורו והמפיקים לא ממש בנו על הסרט הזה כמשהו שאמור להכניס רווחים.