-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
אמת או חובה
Never Have I Ever
אחרי שנה קשה, נערה אמריקאית ממוצא הודי רק רוצה לשפר את מעמדה החברתי – אבל החברים, המשפחה והרגשות שלה לא ממש עוזרים לה.
תאריך הפצה בארה"ב: 27/04/2020
תאריך הפצה בישראל: 27/04/2020
נהדר ומקסים
אני יודעת שלא לכולם יש כוח לסדרות תיכון ונעורים, וגם לי לפעמים מציק לראות התנהגות של בני נוער מעצבנים על המסך אבל הרגעים האלה בסדרות רק גורמות לי להעריך את הכתיבה האמיתית שיש בהם.
הגיוון והשפע יחסית של סדרות נוער ממש משמחת אותי אפילו שמזמן עברתי את הגיל.
יש בסדרה הזאת כל מיני רגעים נפלאים ולאו דווקא מובנים מאליהם לצד הדרמות הבנאליות שמצפים מסדרה כזו ואני ממליצה.*
מה שגם זה פחות מחצי שעה פרק והכל בנטפליקס, אין הרבה תירוצים למה לא לראות :)
*אני בכלל ממליצה יותר על יומנה של נשיאה לעתיד, שמדבר על חטיבה ולא תיכון אבל עשה לי הרבה יותר שמח בלב, אבל זה בדיסני פלוס ולא באמת זמין ונוח + אין דף סדרה בעין הדג. (אפשר לקרוא בהרחבה בסוף של הפוסט שלי כאן)
סדרה מתוקה.
זאת הפעם הראשונה שנהניתי מדרמת נעורים קלאסית.
תמיד השתעממתי/סבלתי מהשקעת היתר במערכות יחסים רומנטיות שלא אכפת לי מהן.
מתברר שלא צריך להיות לי חשוב מי יבחר במי, רק שהסדרה לא תניח שזה חשוב לי.
הסדרה מאוד חמודה, רק שהגימיק של המספר מיותר.
וגם, הדמויות של אלינור ופביולה כל כך שטחיות וקלישאיות שזה מעליב, ועלילת המשנה של כל אחת מהן לא אמינה בשיט.
חוץ מזה, הטוויסט בסוף היה צפוי מקילומטרים, אבל זה דווקא לא הפריע לי.
מלבד זאת, הסדרה באמת חמודה, העלילה הראשית מוצלחת מאוד, ויש כמה דמויות משנה נהדרות (בעיקר רבקה, שגונבת את ההצגה).
לגמרי
כל מילה. השחקנית הראשית נהדרת, אבל העלילות של שתי החברות שלה הן ממש מיותרות, והמספר זו בדיחה שהייתה צריכה למצות את עצמה בפרק הראשון.
מצאתי אותה לגמרי במקרה ובאיחור של שנה, סדרה מקסימה, מטופשת, חיננית וממכרת.
השיקוף הכי דומה לחיי התיכון שלי מעולם (התיכון בספיידרמן: השיבה הביתה היה הדבר הכי דומה עד שפגשתי את הסדרה הזאת)-
בגלל התחרותיות, ההישגיות בלימודים, השאפתנות של התלמידים המצטיינים, העובדה שאף אחד לא מחשיב את נבחרות הספורט חוץ מהעובדה שהם יפים, ושלמעשה, "המקובלים" קיימים בעיקר בדמיון של התלמידים שלומדים ברצינות.
עם כל הכבוד, נראה שפקסטון וחבריו עסוקים בעיקר בהתנהגויות של הבנים "המגעילים" בכיתה ד' ומדי פעם במסיבות ביתיות ילדותיות להפליא. אף מבוגר לא מחשיב אותם, חוץ מאמהות בעייתיות שמפלרטטות עם פקסטון. כל פעם שאמא של דווי יורדת על פקסטון שהוא כישלון בלימודים זה גם טיפה מכווץ את הלב, כי די ברור שאף מבוגר לא רואה אותו, כולל ההורים שלו עצמו, ושהוא מרגיש גם ככה דפוק בגלל הלימודים. מצד שני, דווי כל כך נואשת וחסרת כבוד עצמי שטוב שאמא שלה מזכירה לה בבוטות שהמעמד שלה גבוה בהרבה מאשר של פקסטון.
כשהגעתי לתיכון הייתי בהלם להבין איך בניגוד לרושם שקיבלתי, כל המתבגרים סביבי היו עסוקים בדבר אחד- לקבל הערכה ויחס מההורים שלהם, ואולי גם הערכה מהמורים (שבזכותה יקבלו עוד יחס
מההורים), בדיוק כמו דמויות בני ה-16 בסדרה, אז היה נחמד לראות פיסת מציאות על המסך דווקא בסדרה כל כך מוגזמת.
אולי בגלל שדווי ובן הם דמויות הרבה יותר מוכרות לי במציאות מאשר פקסטון (הוא בדיוק מסוג האנשים שהתחמקתי מעבודות קבוצתיות איתם כדי לא להוריד לעצמי את הציון), הרומן שלהם היה טבעי לי מאוד. מה גם שפקסטון עזר לדווי בשתי מסיבות בהן השתכרה, כלומר הסיע אותה לבית חולים והביתה ועוד נימק את זה ב"ככה אני יוצא עוד יותר מגניב בעיני אחרים", היא מכירה את אחותו, וזהו. בן נתן לה לגור בבית שלו במשך שבוע, הציל את היחסים שלה עם חברות שלה, הציל את היחסים שלה עם אמא שלה, הסיע אותה למאליבו, לא חשף אותה מול אמא שלה (בניגוד לפקסטון) והם מכירים היכרות עמוקה מאז שהם בני שש. לבן יש סיכוי רציני להשתלב בחיים שלה, מבחינת תחביבים וסגנון ואפילו יחסים עם אמא שלה, בזמן שפקסטון הוא המקבילה לחבר הדביל של קאמאלה מהאוניברסיטה מבחינת סיכויי הצלחה. קשה לי להבין למה שתבחר בפקסטון ולא בבן, חוץ מצורך להוכיח לעצמה שהיא מספיק מושכת כדי לצאת עם שחיין. צורך שכבודו במקומו מונח בגיל 16, אם כי לא מי יודע מה מחשיב את פקסטון כאדם עם רגשות משלו
פביולה ואלינור היו דמויות קומיות לחלוטין, מה שאומר שהן היו משעשעות מבחינתי רק כל עוד דווי רדתה בהן. בשאר הזמן הן הזכירו את החלקים הכי פחות נעימים של התיכון. מקווה שיזכרו את מקומן בעונה הבאה עלינו לטובה.
כמה יתאים להזיה הכללית של הסדרה שברגע של שברון לב באיזו עונה עתידית בן יחליט להתגייס לצה"ל כחייל בודד בדובר צה"ל במקום ללכת לקולג', ואווירת ה-woke הכללית תתהה מה לעשות עם עצמה. חבל שזה לא יקרה.
עונה שנייה שעל פניה היא בדיוק עוד מאותו דבר, אבל בעצם מראה התקדמות ענקית בתהליך האבל של דווי, ואפלה ועצובה בהרבה. לרפרנסים לכל סרטי ג'ון יוז הצטרפה השפעה כבדה של אנשים נורמליים, מזווית ביקורתית שבכלל לא חשבתי עליה (אכן נשביתי בקסמיה של הסדרה האירית, ועכשיו אני מתחילה לחשוב שזה היה מהר מדי ומטופש מדי) ומחוות למפץ הגדול. בכל מקרה, הדמות הראשית עדיין שובת לב, אמא שלה עדיין מדהימה, כנ"ל בת דודתה, וזאת הסדרה היחידה שבה הגיבורה עושה דברים מטורפים לחלוטין ולא רק שאני מקבלת באמת ובתמים ומבינה את הנימוק "כי היא באבל", אלא מגנה עליה בכל הכוח.