אם תקחו את "השטן לובשת פראדה", תחליפו את מגזין האופנה באולפן טלויזיה, את אן האתוויי ברייצ'ל מקאדמס ואת מריל סטריפ בהאריסון פורד, תקבלו סרט שבו האריסון פורד מסתובב כל הזמן בדראג. וזה כנראה יהיה מאוד מטריד, והרבה אנשים ישאלו שאלות מציקות, כמו "למה לכל הרוחות הם לקחו את האריסון פורד לתפקיד הזה, כשברור לכל שזה תפקיד שנכתב עבור אישה?" יהיו אנשים שיגידו שזו אמירה על מעמד האישה בעולם העסקים, ושזה בעצם אומר שכדי להיות מצליחה אישה חייבת לוותר על הנשיות שלה, ואז האנשים הראשונים כנראה יגידו להם לסתום כבר עם טחינת המח הפמיניסטית הזאת, כמה אפשר. ואז האחרים יגידו להם שלא יעזור להם לטמון את הראש בחול, זאת בעיה אמיתית, ונדמה לי שסטיתי מהנושא. איפה הייתי? אה, כן, הסרט הזה גם ייראה מאוד מוכר למי שראה את "קשה על הבוקר".
הנוסחה זהה: צעירה תמימה מגיעה לעיר הגדולה כדי להתחיל בקריירה, ומגלה את עולם העסקים הקשוח. רק שהפעם, במקום להיות עוזרת אישית או עיתונאית מתחילה, היא מפיקה ראשית של תכנית בוקר בטלויזיה. זה לא ממש מסתדר. רייצ'ל מקאדמס משחקת את הצעירה התמימה עם כל הקוצי מוצי שבעניין: היא מגמגמת, היא מחייכת במבוכה, לפעמים היא אפילו יושבת בישיבת ילדה-יפנית כזאת, עם הברכיים מקופלות פנימה. והתפקיד שלה הוא מפיקה ראשית. היא צריכה להגיד לאנשים מה לעשות, לכוון אותם, להיות בשליטה מלאה תחת לחץ. בקיצור, היא הבוס. ואני מצטער, את לא יכולה גם להיות בוס וגם לשבת עם ברכיים מקופלות פנימה. זה פשוט לא הולך ביחד.
הפאק הבסיסי הזה באמינות פוגם בכל הסרט. נחמד לראות איך דברים עובדים מאחורי הקלעים: אני תמיד אהבתי את סרטוני "איך מייצרים את זה" ששודרו בתור פילרים בחינוכית, והראו את המכונות ששמות את העטיפות על ארטיקים, וכאלה דברים. זה נכון גם לגבי סרטים שמראים את "הסיפור האמיתי מאחורי הקלעים" של הבורסה, או מגזין אופנה, או כל דבר אחר חוץ מהמבורגרים, וזה נכון גם לגבי טלויזיה. אבל אם מראש רמת האמינות כל כך נמוכה, מה מעניין בזה?
בכל אופן, בקי – מקאדמס – ממונה למפיקה ראשית של תכנית בוקר כושלת, מהסוג שמשודר החל משש בבוקר ותכליתו בעיקר להבהב ברקע בזמן שאנשים טרוטי עיניים מתלבשים לעבודה, ולמרוח זמן בין תחזית מזג האויר לדיווחי התנועה. היא נשבעת להעלות את הרייטינג בכל מחיר, ומוצאת את הדרך לעשות את זה – מייק פומרוי, שדרן חדשות ותיק ואגדי, שפירצה בחוזה שלו מחייבת אותו להשתתף בתכנית, בין הצעות למתכוני גבינה לבין מפגש עם צ'ינצ'ילה. הוא אישית היה מעדיף לרקוד את המקרנה עירום על ראש פסל החירות מאשר להשפיל את עצמו בתכנית כזאת. מובן.
האיש, כאמור, הוא האריסון פורד, וכאן יש הפתעה: האריסון פורד לא רק משתתף בסרט הזה – הוא גם משחק בו. אם זה נראה לכם מובן מאליו, לא ראיתם אף סרט של פורד בעשור האחרון. הוא נמצא בשלב הקריירה שבו העבודה שלו מתמצה בלהיות נוכח על הסט, בדרך כלל. אבל מייק פומרוי שלו, שמדורג שלישי ברשימת האנשים הגרועים בעולם, מדבר בנהמות גרוניות והתיעוב לכל דבר שקורה לפני 10 בבוקר רושף מעיניו, הוא אשכרה דמות מפחידה – היה אפשר להעביר אותו כמו שהוא לסרט אימה – ולכן המפגש שלו עם צוות התכנית הפלאפית ממש מצחיק. הסרט, לא יאומן, ממש מרוויח מהנוכחות של פורד. מדהים.
בעוד פומרוי יושב מול המצלמות ועושה חיקוי של ג'יימס פרנקו בטקס האוסקר האחרון, בקי נאבקת באיומי הפיטורין וברייטינג, מנסה לגרום לפומרוי לחיות בשלום עם כוכבת התכנית דיאן קיטון, נכנסת לעלילת משנה רומנטית עם פטריק ווילסון, ובקיצור, עושה את כל מה שבחורות קרייריסטיות עושות בסרטים מסוג זה. בערך חצי סרט זה עובד בסדר גמור, אבל בחצי השני הסרט מתעקש לדרוך בכל קלישאה בדרך לסוף הצפוי, גם אם זה יגרום לכל הדמויות שלו לעשות החלטות לא הגיוניות בעליל. חבל. לצוות השחקנים הזה הגיע תסריט טוב יותר.
למרות כל הבעיות שלו, "קשה על הבוקר" הוא קומדיה חביבה, שלא תשנה את החיים שלכם וגם לא תלמד אתכם הרבה על תעשיית הטלויזיה, אבל לא מפריעה כשהיא מהבהבת ברקע. כלומר המקבילה הקולנועית לתכנית בוקר. פלאפי כזה.
"קשה על הבוקר"? ברצינות?
אני היחיד שזה נשמע לו כמו יופימיזם למה שמכונה בעגה הצה"לית 'זבב"ם'?
מקורות יודעי דבר
טוענים שזו גם המשמעות של שם הסרט באנגלית, אם אכן התכוונת למה שאני חושב שהתכוונת.
מה שבאמת מעלה את השאלה: האם מישהו מוכן להסביר לי איך זה קשור לעלילת הסרט?
תכלס.
כשבאתי לסרט ציפיתי לסגנון יותר מצחיק-דבילי כזה, בגלל השם שלו. אני מניח שזה קצת כמו לקרוא לסקוט פילגרים "האקסים של חברה שלי", לנסות למשוך לסרט מסוים קהל שלא מתאים לו באמצעות השם.. רק שכאן זה לא אשמת התירגום אלא אשמת השם המקורי.
בכל מקרה, הסרט בסדר. הוא חביב, אבל הדמות הראשית ממש מעצבנת, ואני מקווה שהיא משחקת ושזה לא דומה לאופי האמיתי שלה, ואחרי שקראתי את הביקורת על קוד מקור, היינו צריכים להכנס אליו במקום לסרט הזה.
הביקורת הכ"כ אופיינית ומבריקה הזאת גרמה לי להיות עצובה.
אני ממש מתגעגעת לאתר כמו שהוא היה. עם ביקורת קולנוע יותר מפעם בחודש.
לא ממש פעם בחודש.
בשבעה ימים האחרונים [היום כולל] פורסמו 2 ביקורות ובחודש [04/03-04/04] פורסמו 9 ביקורות.
אני לא הייתי מתביישת בהספק הזה.
אולי זה רק ההרגשה שלי
כי אני בודקת אם משהו התעדכן באופן אובססיבי משהו?
אבל עדיין, פעם כשהייתי רוצה לדעת אם שווה לי ללכת לראות סרט הייתי נכנסת אוטומטית לפה. היום אני כבר לא אמצא ביקורת על כל סרט שנמצא בקולנוע..
לצערי, זה מעולם לא היה המצב
אף פעם לא כיסינו באתר את כל הסרטים שהיו בקולנוע, למרות שהייתי רוצה. להיפך, המצב היום הרבה יותר קרוב לזה, כיוון שהיום לכל סרט שמוצג בקולנוע יש לפחות דף סרט, אם לא ביקורת, ושם אפשר לקרוא תגובות של צופים אחרים.
טוב, אז לקחתי בחזרה
רק שתבין איזה קריאות התרגשות הלכו בבית כשגיליתי שחזרתם..
בכל מקרה מגיע לך ח"ח, האתר מעולה וכאמור למעלה- כמות הכניסות הבלתי סבירה שלי אמורה להעיד על זה יותר מהכול :)
מה שהפריע לי זה – כאילו מה הסיכוי שבחורה צעירה שרק התחילה לחפש עבודה תקבל להיות מפיקה ראשית של תכנית שעובדים בה עשרות מבוגרים מנוסים? מוזר.
יופי של ביקורת
אני מהמר שבגלל שהיא לא הולכת לטיים אאוט היית מסוגל ממש להשתמש בהומור?
אני אפילו לא התייחס לסרט
אני פשוט חייב לומר שאני מאוהב ברייצ'ל מקאדמס.
החיוך שלה זה הדבר הכי מקסים שראיתי מימי.