כשבסצנת ה"Bros before hoes" ב"שכנים" זאק אפרון חרז "John Madden before Jasmine from Aladdin" שאלתי את עצמי "רגע, מה כל כך גברי בבמאי של הקומדיה הרומנטית האחרונה שזכתה באוסקר?"
מצחיק איך שתכניות יוצאות לפועל. אני בהחלט תכננתי לבלות את הסופ"ש האחרון של 2016 מול סרט שמבוסס על תסריט שזכה לציון גבוהה ברשימה השחורה של תסריטים שטרם הופקו, אבל איכשהו חשבתי שזה יהיה הסרט ההוא עם ג'ניפר לורנס וכריס פראט. "מיס סלואן" נכנס במקומו בעקבות התגובות האיומות לסרט הנ"ל, ותפס אותי לגמרי לא מוכן.
זה הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה. אין שום דרך רטרואקטיבית לשנות את ההצבעה שלי בסקר סרטי השנה, וזה גם לא היה ממש משנה (לא מספיק אנשים ראו אותו כדי שהוא יכנס למקום אפילו קרוב לעשירייה הראשונה), אבל הסרט הזה, תוך שימוש במוסכמות הוליוודיות מוכרות לעייפה של דרמות פוליטיות ומשפטיות, נותן לצופים זווית-התבוננות אחרת ומטרידה מאוד דרך הגיבורה שלו, שאפשר לסכם אותה בשאלה "מה היה קורה אם הגיבור של (נגיד) 'הזאב מוול-סטריט' או 'חיית לילה' היו עובדים בצד של הטובים?"
איך עובד ליברל מסור שאין לו מצפון בשיט? כזה שכדי לממש את המטרה הליברלית הנעלה שלו מוכן לדרוס עקרונות אנושיים בסיסיים, על גבול הפסיכופטיה? הסרט נותן את התשובה לשאלה הזו בקור-רוח – או אולי "כפור-רוח" הוא ביטוי מתאים יותר, כשהוא פורש מול הצופים את מהלכי השח-מט של הגיבורה במשחק הפוליטי, שבו היא מתכוונת לנצח בכל מחיר, ועדיין מצליח לעורר אהדה גדולה כלפיה.
כמובן שמלבד התסריט, חלק גדול מההצלחה הזו הוא בזכות ג'סיקה צ'סטיין. "מיס סלואן" מגיע אלינו במקביל ל-"לה לה-לנד" והכוכבות של שני הסרטים האלה התקדמו למקומות הצפויים מאז הפריצה הגדולה שלהן ב-"העזרה" – אמה סטון היא המאמי הקולנועית, כזאת שמאירה את המסך ברגע שהיא נכנסת אליו, ג'סיקה צ'סטיין היא הדמות השרוטה, המצולקת מטראומה, שנלחמת על שלה בשיניים ובציפורניים. אני קצת חוזר על עצמי, אבל מדהים אותי איך הוליווד ממשיכה לפספס את צ'סטיין כשהיא נותנת לה תפקידים ריקים של הבחורה הקשוחה עם המבט הנחוש (כמו ב-"להציל את מארק ווטאני") בלי להסביר מאיפה הקשיחות הזו מגיעה (כמו בתפקידים הטובים באמת שלה – "שנה קשוחה מאוד", "קרימזון פיק" והסרט הנוכחי).
ומילה אחרונה על התסריטאי. ג'ונתן פררה, שזה התסריט הראשון שלו (שעל פי ימד"ב הגיע למסך כמעט כפי שהוא הוגש לראשונה, ללא עריכות ותיקונים) מראה פה פוטנציאל גבוה להיות האהרון סורקין הבא. יש קווי-דימיון בולטים בין התסריט ליצירות של סורקין (השנינויות החדות כמו לייזר שיוצאות מהפה של הגיבורה, סיפור המסגרת המשפטי והמעבר ממנו לפלאשבקים אה-לה "הרשת החברתית", וסצנת השיא שמזכירה קצת את זו של "בחורים טובים") ואין לי מושג אם נראה בעתיד הקרוב עוד סרט קולנוע שמבוסס על תסריט שלו (הביצועים הקופתיים לא מעודדים), אבל בואו נגיד שאני לא אתפלא לראות את השם שלו על איזו דרמה פוליטית טלוויזיונית בעידן הנשיאות של טראמפ.
באיחור: סרט השנה שלי. גם אם לא הצבעתי לו בסקר.
הסרט הזה עשוי טוב מבחינה טכנית וג'סיקה צ'סטיין ממש טובה, אבל הדמות שלה פשוט נבזית ולא סימפטית בעליל. אין לי בעיה עם דמויות ראשיות לא מאוד נחמדות או מוסריות, לא חסרות כאלה. אבל צריך גם שיהיה בהן משהו שיגרום לי לרצות להיות בעדן או לפחות לבלות זמן איתן. קשה לי להתחבר לסרט שכל מה שהוא גורם לי לחשוב על הדמות הראשית שלו זה "וואו, איזה מניאק / כלבה".
מה הבעיה לאהוב דברים ביצירה בדיונית שהיית מתעב במציאות?
בדיוק. וזה מחזיר אותי לכל השיח על אהדת האנטי-גיבור/האיש הרע שהיה בזמנו על טוני סופרנו ולאחרונה עם וולטר וייט, יש הרבה שטענו שזה משקף חלקים באישיות שלא היינו רוצים שיעלו על פני השטח – ורק בגלל שמדובר ביצירה בדיונית אנו חושבים שזה בסדר כי "זה סתם צ'ייס/גיליגן והמוח הקודח שלו". לא יודע.
באופן מקרי או שלא – הסופרנוס ושובר שורות (שיש לדמות *הרעה* הראשית היחידה באמת פוקוס כמעט מוחלט) הן שתיים מהסדרות הטובות ביותר בכל הזמנים – תעשו עם זה מה שאתם רוצים.
צפיתי בסרט לאחרונה, ומדובר בסרט עשוי היטב שנותן הצצה לא נעימה במיוחד למפעל הנקניקיות של חקיקת חוקים דמוקרטית. צ'אסטיין משחקת בו מעולה ודי לוקחת את הסרט על הכתפיים שלה.
הנקודה המעניינת שהיתה לי באופן אישי היא תגלית מסויימת על עצמי. נוכחתי לדעת שהגעתי לשלב ה"אגתה כריסטי" בכל הנוגע לטוויסטים בסרטים הוליוודים. אגתה כריסטי כתבה עשרות ספרים, כולם ספרי טוויסט. אי אפשר כמובן לעשות עשרות סוגים של טוויסטים, ואכן ברוב המוחלט של הספרים הטוויסט הוא מסגנון מאוד מסויים. אחרי שקראתי 20 ספרים שלה, ברוב המקרים ידעתי לנחש את הפתרון. בין עשרות הספרים שלה יש כמובן כמה ספרים שלהם יש טוויסטים מיתולוגיים שלא היו חלק מהפורמולה הקבועה. סיפורים כמו "רצח באלף בית" שקיבל כל כך הרבה חיקויים, או "הרצח באוריינט אקספרס", או "הרצח של רוג'ר אקרויד" או "עשרה כושים קטנים" שהוא יותר המצאה של פורמולה שלמה של סיפור, ופחות טוויסט. הקריאה של הפנינים האלו תמיד הייתה מהנה יותר, כי חיכיתי לתבנית הרגילה וכשהופתעתי, זה היה מעולה. אבל כשזה לא קרה הסיפור הסטנדרטי הוא די צפוי לאחר כמה זמן.
ובחזרה להוליווד. הנוסחה הרגילה של טוויסטים בסרטים כבר צפויה מקילומטר. הסרט הזה הוא לא סרט שבנוי על הטוויסט ולכן זה לא הפריע לי, אבל ראו את הסוף מקילומטרים. לא נראה לי שזה משהו ספציפי על הסרט הזה. אבל הקונספט נהיה כל כך שחוק שמה שהיה מפתיע אותי לפני עשור, אין לו סיכוי עכשו. היכולת להפתיע באמת בתוך סרט נהיה נדיר יותר ויותר, בגלל שנהיינו חשדנים עמוקים כלפי הpremise שהסרט מנסה להעמיד. אלא אם כן זה ייעשה בצורה יוצאת דופן במיוחד.
הסרט עוסק נטו בקומבינות הפוליטיות שמאחורי חקיקת חוקים כמו שציינת, וגם איך כל זה משפיע על סלואן עצמה ובאילו אמצעים היא נצרכת לנקוט לאור המציאות שהיא חיה בה.
הסרט אינו סרט טוויסט מובהק, ואפילו בכלל. הוא מחזיק בפני עצמו גם ללא הטוויסט (שלא כמו החשוד המיידי, כמו שהרבה אוהבים להגיד – ולא שלא בצדק)
אז בעצם היו לו שני חלקים:
1. הייתה לה חפרפרת. שמה בעצם עשתה? עזרה למצוא משו מלוכלך על מיס סלואן? זה כל העזרה שלה? ביג דיל. ולמה היא התקשרה והיא ענתה ואמרה סליחה טעות? רק כדי לתת רמז לצופים?
2. עשו מעקב על הבוס הקודם שלה. גם, מהלך מוזר קצת כי באיזה קטע הם נפגשים בצורה כל כך לא מאובטחת. ואם היו נפגשים בבית של אחד מהם או במקום באמת סודי הכל היה קורס?
אני מסכים שזה לא סרט טוויסט וזה ממש אחלה סרט, אבל אם נתייחס לטוויסט, הוא חלש בזכות עצמו.
תגובה שמכילה ספוילר לSLEEPAWAY CAMP, "אנחנו", "האזרח קיין" מאת אבי (נורטון)
ספוילר לSLEEPAWAY CAMP, "אנחנו", "האזרח קיין"
נו, רגע רוזבאד
אבי (נורטון)
פורסם מרץ 3, 2020 ב 8:50
אני יודע שיש טוויסט לפני הסיום, אבל זה לא הטוויסט שחיכיתי לו ושיכול היה להפוך את הסרט למשהו הרבה יותר עוצמתי בעיניי. משהו שמסביר מה מניע את מיס סלואן, איזשהו משהו מהעבר. איזשהו סיום שיזכיר את "אנחנו" או כמובן את "האזרח קיין" עצמו, או את SLEEPAWAY CAMP
אגדת פוטבול שעושה הסבה לבימוי, על זה באמת לא שמעתי עדיין.
(ל"ת)
לא אותו מאדן.
(ל"ת)
את השם ג'ון מאדן שמעתי לראשונה בהקשר של הבמאי של "שייקספיר מאוהב"
כשבסצנת ה"Bros before hoes" ב"שכנים" זאק אפרון חרז "John Madden before Jasmine from Aladdin" שאלתי את עצמי "רגע, מה כל כך גברי בבמאי של הקומדיה הרומנטית האחרונה שזכתה באוסקר?"
אני חושב שלאור הבחירות בארה"ב
אפשר לסווג את הסרט הזה כמדע בדיוני אולי אפילו פנטזיה
אני מתקשה להבין את הביקורות הפושרות לסרט הזה
אל תאמינו לחוסר הייפ. אחלה סרט שבעולם והופעה מעולה של ג'סיקה צ'סטיין.
אולי הבעיה היא שמדובר בנושא שדי נחרש לאחרונה בסדרות כמה סקנדל ובית הקלפים.
באיחור: סרט השנה שלי
מצחיק איך שתכניות יוצאות לפועל. אני בהחלט תכננתי לבלות את הסופ"ש האחרון של 2016 מול סרט שמבוסס על תסריט שזכה לציון גבוהה ברשימה השחורה של תסריטים שטרם הופקו, אבל איכשהו חשבתי שזה יהיה הסרט ההוא עם ג'ניפר לורנס וכריס פראט. "מיס סלואן" נכנס במקומו בעקבות התגובות האיומות לסרט הנ"ל, ותפס אותי לגמרי לא מוכן.
זה הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה. אין שום דרך רטרואקטיבית לשנות את ההצבעה שלי בסקר סרטי השנה, וזה גם לא היה ממש משנה (לא מספיק אנשים ראו אותו כדי שהוא יכנס למקום אפילו קרוב לעשירייה הראשונה), אבל הסרט הזה, תוך שימוש במוסכמות הוליוודיות מוכרות לעייפה של דרמות פוליטיות ומשפטיות, נותן לצופים זווית-התבוננות אחרת ומטרידה מאוד דרך הגיבורה שלו, שאפשר לסכם אותה בשאלה "מה היה קורה אם הגיבור של (נגיד) 'הזאב מוול-סטריט' או 'חיית לילה' היו עובדים בצד של הטובים?"
איך עובד ליברל מסור שאין לו מצפון בשיט? כזה שכדי לממש את המטרה הליברלית הנעלה שלו מוכן לדרוס עקרונות אנושיים בסיסיים, על גבול הפסיכופטיה? הסרט נותן את התשובה לשאלה הזו בקור-רוח – או אולי "כפור-רוח" הוא ביטוי מתאים יותר, כשהוא פורש מול הצופים את מהלכי השח-מט של הגיבורה במשחק הפוליטי, שבו היא מתכוונת לנצח בכל מחיר, ועדיין מצליח לעורר אהדה גדולה כלפיה.
כמובן שמלבד התסריט, חלק גדול מההצלחה הזו הוא בזכות ג'סיקה צ'סטיין. "מיס סלואן" מגיע אלינו במקביל ל-"לה לה-לנד" והכוכבות של שני הסרטים האלה התקדמו למקומות הצפויים מאז הפריצה הגדולה שלהן ב-"העזרה" – אמה סטון היא המאמי הקולנועית, כזאת שמאירה את המסך ברגע שהיא נכנסת אליו, ג'סיקה צ'סטיין היא הדמות השרוטה, המצולקת מטראומה, שנלחמת על שלה בשיניים ובציפורניים. אני קצת חוזר על עצמי, אבל מדהים אותי איך הוליווד ממשיכה לפספס את צ'סטיין כשהיא נותנת לה תפקידים ריקים של הבחורה הקשוחה עם המבט הנחוש (כמו ב-"להציל את מארק ווטאני") בלי להסביר מאיפה הקשיחות הזו מגיעה (כמו בתפקידים הטובים באמת שלה – "שנה קשוחה מאוד", "קרימזון פיק" והסרט הנוכחי).
ומילה אחרונה על התסריטאי. ג'ונתן פררה, שזה התסריט הראשון שלו (שעל פי ימד"ב הגיע למסך כמעט כפי שהוא הוגש לראשונה, ללא עריכות ותיקונים) מראה פה פוטנציאל גבוה להיות האהרון סורקין הבא. יש קווי-דימיון בולטים בין התסריט ליצירות של סורקין (השנינויות החדות כמו לייזר שיוצאות מהפה של הגיבורה, סיפור המסגרת המשפטי והמעבר ממנו לפלאשבקים אה-לה "הרשת החברתית", וסצנת השיא שמזכירה קצת את זו של "בחורים טובים") ואין לי מושג אם נראה בעתיד הקרוב עוד סרט קולנוע שמבוסס על תסריט שלו (הביצועים הקופתיים לא מעודדים), אבל בואו נגיד שאני לא אתפלא לראות את השם שלו על איזו דרמה פוליטית טלוויזיונית בעידן הנשיאות של טראמפ.
באיחור: סרט השנה שלי. גם אם לא הצבעתי לו בסקר.
ועוד יותר באיחור
גאד דאם כמה שזה היה טוב. הרבה זמן לא נהניתי ככה משילוב של בימוי-תסריט-משחק (מאז מכונת הכסף אם להיות ספציפיים)
"חיית הלילה", הגרסה הפוליטית
הסרט הזה עשוי טוב מבחינה טכנית וג'סיקה צ'סטיין ממש טובה, אבל הדמות שלה פשוט נבזית ולא סימפטית בעליל. אין לי בעיה עם דמויות ראשיות לא מאוד נחמדות או מוסריות, לא חסרות כאלה. אבל צריך גם שיהיה בהן משהו שיגרום לי לרצות להיות בעדן או לפחות לבלות זמן איתן. קשה לי להתחבר לסרט שכל מה שהוא גורם לי לחשוב על הדמות הראשית שלו זה "וואו, איזה מניאק / כלבה".
לייק על ההשוואה
חוץ מזה – אין לי בעיה לאהוב דמויות כאלו ועכשיו אני חושב דברים רעים על עצמי…
למה להרגיש רע?
אתה יודע שאלו דמויות ולא אנשים אמיתיים, מה הבעיה לאהוב דברים ביצירה בדיונית שהיית מתעב במציאות?
ובכן
בדיוק. וזה מחזיר אותי לכל השיח על אהדת האנטי-גיבור/האיש הרע שהיה בזמנו על טוני סופרנו ולאחרונה עם וולטר וייט, יש הרבה שטענו שזה משקף חלקים באישיות שלא היינו רוצים שיעלו על פני השטח – ורק בגלל שמדובר ביצירה בדיונית אנו חושבים שזה בסדר כי "זה סתם צ'ייס/גיליגן והמוח הקודח שלו". לא יודע.
באופן מקרי או שלא – הסופרנוס ושובר שורות (שיש לדמות *הרעה* הראשית היחידה באמת פוקוס כמעט מוחלט) הן שתיים מהסדרות הטובות ביותר בכל הזמנים – תעשו עם זה מה שאתם רוצים.
דווקא נראה לי הכי בריא, לחקור דרך אמנות/בדיון צדדים באישיות שאתה *לא* רוצה להוציא במציאות, אבל ¯\_(ツ)_/¯
צפיתי בסרט לאחרונה, ומדובר בסרט עשוי היטב שנותן הצצה לא נעימה במיוחד למפעל הנקניקיות של חקיקת חוקים דמוקרטית. צ'אסטיין משחקת בו מעולה ודי לוקחת את הסרט על הכתפיים שלה.
הנקודה המעניינת שהיתה לי באופן אישי היא תגלית מסויימת על עצמי. נוכחתי לדעת שהגעתי לשלב ה"אגתה כריסטי" בכל הנוגע לטוויסטים בסרטים הוליוודים. אגתה כריסטי כתבה עשרות ספרים, כולם ספרי טוויסט. אי אפשר כמובן לעשות עשרות סוגים של טוויסטים, ואכן ברוב המוחלט של הספרים הטוויסט הוא מסגנון מאוד מסויים. אחרי שקראתי 20 ספרים שלה, ברוב המקרים ידעתי לנחש את הפתרון. בין עשרות הספרים שלה יש כמובן כמה ספרים שלהם יש טוויסטים מיתולוגיים שלא היו חלק מהפורמולה הקבועה. סיפורים כמו "רצח באלף בית" שקיבל כל כך הרבה חיקויים, או "הרצח באוריינט אקספרס", או "הרצח של רוג'ר אקרויד" או "עשרה כושים קטנים" שהוא יותר המצאה של פורמולה שלמה של סיפור, ופחות טוויסט. הקריאה של הפנינים האלו תמיד הייתה מהנה יותר, כי חיכיתי לתבנית הרגילה וכשהופתעתי, זה היה מעולה. אבל כשזה לא קרה הסיפור הסטנדרטי הוא די צפוי לאחר כמה זמן.
ובחזרה להוליווד. הנוסחה הרגילה של טוויסטים בסרטים כבר צפויה מקילומטר. הסרט הזה הוא לא סרט שבנוי על הטוויסט ולכן זה לא הפריע לי, אבל ראו את הסוף מקילומטרים. לא נראה לי שזה משהו ספציפי על הסרט הזה. אבל הקונספט נהיה כל כך שחוק שמה שהיה מפתיע אותי לפני עשור, אין לו סיכוי עכשו. היכולת להפתיע באמת בתוך סרט נהיה נדיר יותר ויותר, בגלל שנהיינו חשדנים עמוקים כלפי הpremise שהסרט מנסה להעמיד. אלא אם כן זה ייעשה בצורה יוצאת דופן במיוחד.
אממ בערך
הסרט עוסק נטו בקומבינות הפוליטיות שמאחורי חקיקת חוקים כמו שציינת, וגם איך כל זה משפיע על סלואן עצמה ובאילו אמצעים היא נצרכת לנקוט לאור המציאות שהיא חיה בה.
הסרט אינו סרט טוויסט מובהק, ואפילו בכלל. הוא מחזיק בפני עצמו גם ללא הטוויסט (שלא כמו החשוד המיידי, כמו שהרבה אוהבים להגיד – ולא שלא בצדק)
אני לא חושב שהסרט בנוי על טוויסט. אבל הסרט מנסה למכור את עצמו ככזה. הסט אפ, המוזיקה הדרמטית בעת ה"גילוי", זה באופן ברור נועד להיות הקליימאקס של הסרט.
רוזבאד
שלוש שנים אחרי וסביר שאף אחד לא יקרא, אבל אני לא זוכר סרט שכל כך היה צריך 'רוזבאד' בסיום
ספוילר – אין לו כזה ולמען האמת מאד חבל
לא הבנתי
(ל"ת)