ביקורת: מיקי 17

האמת שקצת הופתעתי כשהסרט החדש והמצופה של בונג ג'ון-הו (מקום שני בסקר הציפיות של השנה) התחיל עם הקלישאה ההיא של סצנה תמוהה ומוזרה, ואז קריינות בסגנון של "אתם בוודאי תוהים איך הגעתי למצב הזה…" בדיעבד, הסצנה הזו הייתה הסימן הראשון לסרט כולו: היא מעולה, מבוימת נהדר, מצחיקה מחד וסוריאליסטית מאידך – אבל אין שום סיבה אמיתית למה היא שם, או למצער תירוץ מספק למה היה צריך להתחיל את הסרט ככה במקום פשוט לספר את הסיפור.

הסיפור: בעוד מספר שנים, שקר-קִדמה-טכנולוגית כלשהו מאפשר "להדפיס" כפילים של בני אדם, אבל מחמת בעיות האתיקה הברורות השימוש בטכנולוגיה נאסר בכדור הארץ והותר רק בחלל החיצון, בדיוק בזמן שבו – כמה נוח – יוצאים כמה מסעות כאלה לשלל כוכבי לכת בניסיון ליישב כוכבי לכת אחרים עקב סכנה ליושבי הכדור (קרינה? זיהומים? מגיפה? לא זוכר וזה גם לא חשוב).

השימוש המועיל ביותר לטכנולוגיה הוא הצעה שמופנית לאנשים שאין להם מה להפסיד: "אנחנו צריכים לבדוק שלל דברים במסעות המסוכנים האלה, אבל למצוא מתאבדים זה קצת יותר מסובך. תעשו את זה אתם, והפלוס הוא שלא תמותו במובן הסופי של המילה, כי מייד אחר כך נדפיס אתכם מחדש ותחזרו לחיות איך שחייתם קודם לכן, עם הזכרונות והמודעות והכול". האיש שאין לו מה להפסיד הוא מיקי, גיבור הסרט, שגם מלווה אותו עם אותה קריינות מהתחלה ועד הסוף, והוא מצטרף למשלחת בראשות סנטור קפריזי וזוגתו הפסיכופטית (מארק רופאלו וטוני קולט) בדרך לניפלהיים, כוכב לכת קפוא ומוזר.

עכשיו, כיוון שהתחלתי את הביקורת בצורה מסויגת, חובה עליי להדגיש שהסרט הזה אפקטיבי להדהים. ראיתי מספיק מסרטיו של בונג ג'ון הו כדי להבין שהוא בין הבמאים הטובים בעולם, בטח במונחי סצנות טובות פר דקת סרט, ומעורר השתאות לחזות בכשרונו המתפרץ של בונג ג'ון הו בפעולה. כל סצנה בפני עצמה, גם המיותרת ביותר, מופתית מבחינת העשייה שלה מהקצה עד הקצה. כל החלטת עריכה, כל זווית צילום, כל שימוש בסאונד, כל בחירת פריים; זה אומן שמשחק בכלי המקצוע שלו בנונשלנטיות מעוררת קנאה. זה כל כך סוחף, בחיי.

הדבר הנוסף שבו בונג ג'ון-הו מצטיין הוא בימוי שחקנים מהמעלה הראשונה. רוברט פטינסון הוא כוכב אהוב ומוכר, אבל ההופעה שלו כאן אוכלת בלי מלח כל דבר שהוא עשה בעבר וכנראה גם בעתיד. זו היטמעות פסיכית ומושלמת בדמות, ובלי להיכנס מדי לספוילרים (שהיו בטריילר), הוא עושה את זה ביותר מסגנון אחד. אגיד זאת כך: במדד המאד-סובייקטיבי של "האם אי פעם אנתק את השחקנים האלה מהדמויות שלהם בהארי פוטר" – פטינסון הוא הראשון שמהיום כשאראה אותו לא אחשוב על הדמות שלו משם.

מחמאות מגיעות גם למארק רופאלו, שההופעה שלו כאן היא שילוב של הביצוע שלו עצמו ב"מסכנים שכאלה" עם הטירוף של ג'ייק ג'ילנהול ב"אוקג'ה". גם טוני קולט, העזר כנגדו, לועסת כל שורה שלה בעונג רב, וזה שוב הבימוי של בונג שלוקח כל סצנה משותפת שלהם ומקפיץ אותה כמה רמות למעלה.

עוד בשחקנים: נעמי אקי מגלמת את מושא אהבתו של מיקי, וקצת קשה להאשים אותה על הופעה חיוורת כי זה באמת לא לגמרי באשמתה ליד הביצוע המושלם של פטינסון; סטיבן יואן הוא סוג-של-שותף של מיקי שמתגלגל גם הוא למסע מסיבות דומות ומבצע את התפקיד ללא רבב, ובתפקידים יותר קטנים – הולידיי גריינג'ר שצופי "סטרייק" ישמחו לראות, טים קיי בתפקיד ראש צוות המדע על הספינה ועוד כמה שמות מוכרים פחות או פחות, אבל כולם עושים יופי של עבודה.

חובה לציין גם את הפסקול הפשוט מרהיב של ז'אנג זייל, המלחין הקבוע של בונג, ששוב חוזר עם צלילים מדויקים כאזמל שמעשירים כל סצנה בצורה ייחודית לה ומשתלבים יופי עם ההרמוניה הכללית של ההתרחשויות – מה ששוב מחזיר אותי לשליטה האבסולוטית של בונג במדיום. באמת, השילוב המעולה והזורם של כל האספקטים ממש פנומנלי. אני שוב ושוב נזכר בסצנות קורעות מצחוק, או אינטנסיביות ברמת המתח, או סתם סוחפות ועוצרות נשימה. זה קולנוע מדהים, בחיי. איך לעזאזל יוצרים סינרגיה כה מושלמת בין סלפסטיק למתח להומור לאקשן לגועל לחרדה ולטרלול, והכול באותה פאקינג סצנה.

א-ב-ל, וזה חתיכת אבל גדול: לסרט-המבוצע-ללא-רבב הזה יש סיפור, וליתר דיוק, יש לו תסריט. והתסריט הזה בעייתי. מאוד.

זה מתחיל ברמת המיקרו – כמו אותה סצנת פתיחה, או מאפיין עלילתי חשוב בדמות של מיקי שהיה צריך להופיע כבר במערכה הראשונה של הסרט ולא כהסבר חצי-מאולץ שנזרק על הצופים כשמגיע הרגע שבו חייבים אותו, או קטע בהתחלה שבו מיקי מתאר איך השיער של המדענית שמלווה אותו משפיע עליו וזה נראה מאוד חשוב ומאוד נוגע להמשך, אבל זה לא חשוב ולא נוגע להמשך. זה ממשיך עם חור עלילה קצת יותר גדול במאורע מחולל איפשהו בשליש האחרון של הסרט, כשדמות משמעותית לא יודעת משהו שהיא בבירור אמורה לדעת. זה מציק ממש כששוב ושוב לא ברור למה הלכו על עניין הקריינות (הגם שממש-כיף לשמוע את המבטא הזה של פטינסון), וזה כבר מגיע לבעיה אמיתית כשמנסים לחשוב מה, בעצם, בונג רצה לומר בסרט הזה.

כי, כאילו, כן, יש אמירה חדה מאד נגד… שימוש בשיבוטים? הו כן, בואו נירק אש וגופרית על משהו שנכון לכרגע הוא לחלוטין בעולמות המד"ב. בסדר, תגידו, זה לא אמור להיות מילולי אלא מטאפורה. אבל גם אם הופכים את זה למטאפורה – משהו שהסרט מתקשה לעשות בעצמו או לפחות לרמוז לשם – אז הסרט כבר מהווה סתם ביקורת משעממת ומוכרת על האויב הגדול, המרושע והנורא ביותר של האנושות אליבא דתסריטאי הוליווד: הקפיטליזם המשחית. הו, כמה מקורי, ובטח לא נושא שבונג עצמו כבר נגע בו בעבר ויותר מפעם אחת.

ואפילו זה היה פחות מפריע אם כל העסק היה מצליח להיות קוהרנטי, אבל הוא לא. כי כמה שמענג לעקוב אחרי עלילותיו הכיפיות של מיקי, פחות מענג לקלוט כמה חוטי העלילה שמסביב נתפרו ברישול מרגיז. חלק מהפיתולים בעלילה נעשו כנראה במחשבה שזהו מאפיין של בונג – לקחת את הצופים למקום שהם לא חשבו עליו – אבל התסריט שוכח שצריך להצדיק את זה ולא לסובב את העלילה רק לשם ההפתעה.

גם הסוף הקיטשי להפתיע לא עזר לתחושת הפספוס איתה יצאתי מהסרט. באמת שיש כאן כמעט הכול: בימוי עילאי, הופעות פנומנליות, פסקול משובח, צילום נהדר ואפקטים טובים (בהיקף שבונג לא הגיע אליו עד היום). אבל הסיפור שהוא בחר לספר לא מחדש מספיק, לא מהודק מספיק ולא מתגמל מספיק.

מצד שני, זה שהשלם קטן מסך חלקיו לא הופך את החלקים האלה לפחות משובחים; לכל מי שרוצה לראות אמן קולנוע בפעולה, אותם חלקים מצדיקים לחלוטין את מחיר הכרטיס, ולמעלה מכך.