הסתכלו לפה. חכו רגע… תודה על שיתוף הפעולה, אתם יכולים להמשיך עם מה שעשיתם. לא קרה שום דבר.
גם אם לא ראיתם את "גברים בשחור", קרוב לוודאי שהדימוי של סוכן חשאי בחליפה ומשקפי שמש מוחק את הזיכרון של אדם שראה משהו שלא היה צריך לראות מוכר לכם. אחת ההצלחות של הסרט הייתה בהטמעת הדימוי הזה בתרבות הפופולרית, לפחות למשך כמה שנים.
אז "גברים בשחור" הוא, כמובן, סרט כבד ורציני שעוסק בשאלת הזיכרון. האם מה שראיתם ונשכח ממכם היה אמיתי? האם הזכרונות שלנו אינם אלא הבניה חיצונית? האם ניתן להבדיל בין אמת לבדיה והאם זה משנה? האם אני מקשקש בקומקום?
בהחלט! לשאלה האחרונה, זאת אומרת. יכול להיות שתוכלו למצוא עיסוק מעמיק במשהו ב"גברים בשחור", אבל במקרה הזה אתם כנראה אנשים הורסי שמחות שלא באים לסרט כדי ליהנות, ובכל הכנות – אין לכם סיבה לראות את "גברים בשחור", כי הוא כיפי מדי.
"גברים בשחור" מספר על שני סוכנים חשאיים (וויל סמית' וטומי לי ג'ונס, שיש להם גם שמות אבל את מי זה בכלל מעניין. עובדה, בכרזות של הסרט הציגו את "מר ג'ונס' ו"מר סמית'". יום אחד אפתח תיאוריית קונספירציה על כך שמדובר בכלל במטריקס. אחרי הכל, מה הסיכויים שיהיו שני סוכנים חשאיים שנראים ממש טוב בחליפות ומשקפי שמש ולשניהם קוראים סמית'?), בסוכנות הממש מאוד סודית במיוחד של ממשלת ארצות הברית שאחראית על קשר עם חייזרים, ובמיוחד על הסתרת קיומם. יש הרבה סוגים של חייזרים: יש טובים, יש רעים, ויש כאלה שמכורים לסיגריות ארציות. בשביל הטובים יש תפקידים מקוריים למדי בכדור הארץ, בשביל המכורים לסיגריות יש מרלבורו, ובשביל הרעים יש מגוון כלי נשק שנועדו לחסל אותם.
אז וויל סמית' (וויל סמית') שוטר יעיל מדי ועצבני למדי, מגויס לסוכנות הסודית (שנוכל לספר לכם עליה כי ממילא נמחק לכם את הזיכרון אחר כך) ויחד עם שותפו הסוכן K (או שזה הסוכן J, מי בכלל שם F) יוצא למרדף אחרי החייזר הנורא והאכזר והמסוכן ביותר, שהגיע במקרה לכדור הארץ (אם כי קרובי משפחתו, מסתבר, נמצאים פה כבר הרבה זמן) ורוצה לגנוב את הפריט שצריך לגנוב כדי להניע את העלילה קדימה. נדמה לי שקוראים לו ספייסגאפין. בנוסף יש המון חייזרים. ממש המון. ושורות מחץ, וחליפות, וכלי נשק, ורובים, ואת לינדה פיורנטינו בתור פתולוגית שתמלא תפקיד יותר משמעותי בעלילה מאשר ניתוח חייזרים מתים. בקיצור, כל טוב הוליווד חוץ ממבטא בריטי.
העלילה טיפשית במידה סבירה, אבל היא לא באמת משנה, כי הסרט מצויד באנסמבל שחקנים שנהנים נורא ממה שהם עושים: שני גיבורים שלוקחים את קלישאת "הצמד הלא סביר" לשיאים – טומי לי ג'ונס המנוסה והרטנוני המתמודד מול הטירון הצעיר והיותר מדי אנרגטי, הלא הוא וויל סמית', כששניהם מטיחים זה בזה שורות מחץ שנונות בקצב; אוסף של שחקני משנה מכובדים; ונבל מצוין – במיוחד בדמותו האנושית (וינסנט ד'אונופריו), המתקשה להסתגל לגוף החדש.
גם העיצוב של הסרט מצוין: החל מהדמויות של הגיבורים על חליפותיהם ומשקפי הריי-באן שלהם, דרך החייזרים השונים והמוצלחים ברובם למרות חלוף השנים (דווקא יותר ברור שהתפלץ הראשי בדמותו המקורית הוא מגומי, אם תתפנו לשים לב אליו, כי הוא מפחיד בכל זאת), ובמיוחד האופי של חלק מהם. "גברים בשחור" לא מסתפק בחייזרים טובים וחכמים או מרושעים וקטלניים: הוא מכניס פנימה גם חייזרים סטלנים, חייזרים מעצבנים, חייזרים משועממים העובדים בביורוקרטיה ממשלתית וחייזרים שיודעים להתאים לקצב של שיר פופולרי. לא במקרה דאגלס אדאמס, מחבר סדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", אמר שהוא קיבל תחושה של דז'ה-וו רציני כשראה את "גברים בשחור" (למרבה הצער, כשהסרט של "מדריך הטרמפיסט" יצא סוף סוף, הוא פחות שמר על רוח הספרים מאשר "גברים בשחור"). הסרט מתגלגל מסצנה מצוינת לסצנה מצוינת והעלילה היא בעיקר הזדמנות לחבר בין הסצנות, תוך כדי שימוש בכלי נשק מקוריים למדי.
הערבוב הזה – המון רעיונות טובים, המון שחקנים טובים, עיצוב יצירתי, וקצת מכימיקל X – הפך את "גברים בשחור" לאחת מהקומדיות הטובות של שנות התשעים, ולסרט שעדיין ממש, אבל ממש, כיף לראות. אם אתם לא מסכימים, אין בעיה – תתקרבו, תסתכלו בבקשה לפה – כן, בדיוק ככה – ויותר לא תצטרכו לחשוב עליו.
Gentlemen, congratulations. You're everything we've come to expect from years of government training
אחד הציטוטים האהובים עלי
את הסרט השני עדיף לשכוח (הכנס בדיחת מחיקון)
הסרט השלישי אמור להיות גרוע, אבל איכשהו מצליח להיות מצחיק בגלל הכריזמה של וויל סמית' והכימיה שלו עם ג'וש ברולין
אני נהניתי מהסרט השלישי. בנוסף, יש לו את טכניקת המסע בזמן המגניבה ביותר האפשרית, מגניב יותר אפילו מליסוע בדלוריאן יותר מ88 מייל לשעה
סרט מעולה
ומעניין שמעולם לא עשו לו סרטי המשך אחרי הצלחה כזו כבירה
מה.
(ל"ת)
נראה לי שזו בדיחת מחיקת זכרון. נראה לי
(ל"ת)
ראיתי כמה פעמים בתור ילד את שלושתם ואף פעם לא השאירו רושם.
הייתי בולע כל סרט קיץ פחות או יותר אבל לא נרשמו מידות הנאה כמו בסרטי אינדיאנה ג’ונס או שודדי הקאריביים. גם כשניסיתי בתור בוגר הרושם היה חביב (חשוב לציין שהצארם של וייל סמית לא ממש עובד עלי) אבל לא משהו ששווה להתעקב עליו. מבחינתי כשסרט מנסה להיות ממש קליל וחסר תוכן הוא חייב לפצות על זה בהרבה כיף וצחוקים שבאמת עובדים, ולמרות שהסרטים ניסו הם לא כל כך הצליחו בעיני. וגם בתור יחד אני זוכר שחשבתי שהאקשן די מעפן. הדבר הכי טוב בסרטים הוא דני אלפמן, שהיה בשיאו בשנות ה90 והעשור הראשון של המאה ה21.
בתור מישהו שלא בא להרוס שמחות
כמובן חשבתי שזה סרט כיפי ויצירתי בטירוף.
אבל אני גם מאוד לא מסכים עם ההתרשמות שהוא רק גלולת כיף חסרת משמעות, ושמי שאוהב קצת תכני עומק בסרטים שלו צריך פשוט להתרחק ממנה. הוא באמת לא סרט עם עיסוק חתרני במיוחד בזיכרון ותודעה, אבל הוא כן מאוד מדוייק בתוכן הרגשי שלו. גם סמית' וגם ג'ונס משחקים דמוית מאוד אנושיות, והסרט עובד קשה כדי לגרום לנו לחבב אותם ולהבין את המניעים והדילמות שלהם. זה הופך את הדינמיקה שלהם לחיה יותר, ואת רגעי האבסורד והסלפסטיק למצחיקים בהרבה. זה בעיני הדבר העיקרי שמבדיל את הסרט הזה מההמשכונים, שבהם הדמויות רודדו לכדי פלקט, העולם הפך לסרט מצוייר, והבדיחות משחזרות ללא כישרון את הלהיטים הגדולים של הסרט הראשון.
וכן, כדי שכל אלה ירגישו לנו חיים, זה דרש להכניס לסרט קצת תוכן. זה לא המטריקס פה, אבל הוא עדיין מציג לא רע כמה אבסורדים על קונפורמיזם ומערכות ביורוקרטיות. המסר המאוד ציני "בני אדם יחידים הם חכמים, אבל כהמון הם עדר מטופש ונוטה לפאניקה" מקבל את המשקל הראוי, וכך גם הבחירה להמשיך לספר לאנשים שקרים מנחמים כדי שיוכלו להמשיך לחיות את חייהם, גם בעולם שנמצא בכל רגע בפני השמדה טוטאלית. באמת יש בזה משהו אדאמסי, ועם כל הציניות לסרט יש מספיק הומור וקסם כדי שאפילו לא נכעס שזה מה שהוא חושב עלינו.
אה, ועוד תיקון פעוט: הגב"ש לא עובדים בשביל ממשלת ארה"ב. בסרט מציינים שהם התנתקו ממנה באיזשהו שלב, כך שכעת הם פשוט ארגון עצמאי שהסמיך את עצמו לשמש כרשות הרגולציה והאכיפה של תנועת חייזרים בכדור הארץ.