-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
ממנטו
Memento
לאונרד סובל מאובדן זיכרון לטווח קצר. הוא זוכר רק דקות בודדות לאחור. באמצעות פתקים וקעקועים שהוא משאיר לעצמו, הוא מנסה לפענח את רצח אשתו.
עמוד הסרט בחסות יונתן ברוורמן
תאריך הפצה בארה"ב: 16/03/2001
תאריך הפצה בישראל: 09/08/2001
סיפור שמבוסס על הסרט
עונה על כמה תשובות ושואל הרבה שאלות:
אחרית דבר (מבוסס על הסרט ממנטו):
אני לא זוכר כלום. אני מבולבל. איפה אני?
השמיים כחולים. עננים רכים ממלאים אותם. עננים בצורות. ענן אחד בצורת מסרק, אחד בצורת ספר. אני מסתכל על הכול דרך חלון כלשהו, חלון של בית. לא, חלון של מכונית.
אז אני נמצע בתוך מכונית. זו מכונית יחסית ישנה, אני מוציא את הראש מהחלון ומסתכל על המכונית מבחוץ, זו מכונית מסוג יגואר. עכשיו אני שם לב לכך שהחלון שבור. אני מסתכל מסביב, אני לא רואה זכוכיות. כנראה שהוא נשבר מזמן. אני מחזיר את הראש פנימה.
איך אני מרגיש?
אולי… עייפות. אבל גם איזו שארית קטנה של מרץ, של אנדרנלין. אני מחליט להסתכל שוב החוצה. אני רואה בית, בית קטן. יש סיכוי גדול שהוא נטוש. הבית, והאמת שגם המכונית, נמצאים באמצה שדה כולשהו, שדה חיטה. יש במקום הזה משהו מקסים, רומנטי. זה מזכיר לי אותה, את הספר שלה, ההירדמות בזרועותיה. פתאום אני מתחיל להרגיש בחילה, כאב ראש. אני מרגיש את הדם שלי זורם. ואז אני נזכר בבת אחת בלילה האחרון. בדם, במוות. היא מתה, היא בטוח מתה. אני כול כך כועס. וגם מבולבל. יש לי הרגשה שכול מה שאני מרגיש קשור למוות שלה. אם רק הייתי מתעורר קודם.
תחושה אחרת עוצרת אותי מהמחשבות עליה. זו תחושת רעב. רעב קיצוני ונורא. אני מרגיש כאילו אני יכול לאכול את כול המושב שאליו אני יושב. אבל איך? אכלתי אתה ארוחת ערב רק אתמול. טוב, אני לא מרגיש כאילו שזה היה אתמול. אני מרגיש כאילו לא אכלתי כבר ימים. אני גם ממש רזה. אני מחליט לחפש אוכל במכונית ומתחיל לעשות את זה. בזמן הזה אני מתחיל לחשוב אליה. על אלה שעשו לה את זה. אני חייב לנקום בהם. בזמן שאני מחפש מתחת למושב הנהג אני מבין שמאסר עולם לא יספיק להם. הם חייבים למות. אני חייב להגיע לשוטרים.
אני שוב מרגיש שעבר הרבה יותר מיום אחד. איך זה אפשרי?
אין אוכל בחלק הזה של המכונית. אני לא חושב שיש בכלל אוכל במכונית. אני כנראה אצטרך ללכת אל הבית. אני פותח את הדלת, קם ויוצא מהמכונית. השמש חמה ומסנוורת. פתאום הצוואר של מגרד. וגם היד, אני מסתכל אליה. מכול הכיוונים. אני שם לב ל… אלה… כתמי דם. רק אז אני שם לב שאני כולי מלוכלך בדם. על הידיים. הרגליים, הצוואר, החליפה. אמממ…. אני לובש חליפה, למה אני לובש חליפה? אבל הדם, הדם חשוב יותר מהחליפה. איך הוא הגיע אלי? אני מרגיש כאילו הוא יבש, אבל רק בקושי. זה אמור להחריד אותי. משום מה, זה לא.
פתאום אני מרגיש משהו מתחת לרגל שלי. אני מסתכל למטה. זה אקדח. גם הוא מלא בדם. זה מקפיא אותי. מה קרה פה לעזאזל?
הדם ממש מגרד לי. אני מתחיל לגרד את הצוואר ואז את היד. כשאני מקפל את השרוול במקום שבו ממש מגרד לי אני שם לב למשהו מוזר. מה זה? קעקוע. על כול היד שלי, קעקוע ענק. אני מסתכל ורואה שככה זה גם ביד השנייה. אני מוריד את החולצה ורואה שכולי מלא קעקועים. לא יכול להיות שעבר רק יום אחד מאז שהיא מתה.
אני מנסה להסתכל על הקעקועים. אני רואה שהם מחברים כמה משפטים. אני מנסה לקרוא אחד מהם.
סקג' ימס רוכז
מה זה אומר?
רגע, כתב ראי. אני נכנס למכונית ומסתכל על הקעקוע דרך המראה.
עכשיו אני מבין הכול
זכור את סמי ג'קס.
כמובן! אותו דבר קרא גם לי. ואני ידעתי שפתקים לא יספיקו. אז קעקתי הכול. היה נבון מאוד לעשות את זה.
רגע, זה אומר שאין לי הרבה זמן לפני שאשכח הכול. אני חייב להבין כמה שיות.ר אני ממשיך לקרוא. בכול פעם מזיז קצת את המראה ואת הגוף כדי לראות חלק אחר מהקעקוע.
כתוב שאשתי נרצחה ושהרוצח מסתובב חופשי. שהמשטרה לא תעזור ושאני צריך לחפש אותו. כתוב שקוראים לו ג'ו ג'י אני מתאמץ מאוד לקרוא את מה שכתוב גם על הידיים והרגליים. יש שם חמש עובדות עליו.
עכשיו הכול נראה לי ברור פתאום. אני מבין מה אני צריך לעשות. אני צריך לחפש את האיש. להרוג אותו
ותמיד לזכור את סמי ג'קס.
אני לובש את החליפה. אני רוצה לקחת את המכונית ולנסוע. אבל אני עדיין רעב. אני עדיין צריך ללכת אל הבית. פתאום אני שם לב למשהו במראה, זו תמונה. ערימת תמונות במושב האחורי שלא שמתי לב אליהן קודם. אני מתקרב אליהן ולוקח כמה מהן. חלק מהתמונות מטושטשות. מתחת לכולן כתובים דברים. אני רואה גם מצלמה. כמובן, כך אני מזכיר לעצמי דברים קטנים ומיידים, שוב, צעד נבון.
יש שם תמונה אחת של מקום, כתוב מתחת ששם אני גר. תמונה אחת של אישה שכתוב שגם היא נפגעה והיא תעזור לי. ויש שם גם תמונה של איש אחד מחייך, למטה כתוב שהוא הרוצח. מסתבר שאני ממש קרוב. זה נהדר, בטח עבדתי ממש קשה על זה
פתאום אני שם לב לעוד תמונה. תמונה מטושטשת שמונחת קצת רחוק יותר משאר התמונות. זו תמונה של איש מת. אותו האיש שמופיעה בתמונה אחרת. הרוצח. בתמונה הזו אני בקושי מזהה אותו. כול הראש שלו מרוח על הרצפה, אבל את החולצה אני מזהה. למטה כתוב בכתב ישר וברור: הרגת את הרוצח של אשתך, ג'ון ג'י.
אני מספוק לרגע. הצלחתי! נהדר! אבל אז אני נהיה מבולבל. רגע, אז, מה עכשיו? מה אני עושה עכשיו? אני יוצא מהמכונית. עדיין ממש רעב
אני לא זוכר כלום. אני מבולבל, איפה אני?
השמיים כחולים, עננים רכים ממלאים אותם . עננים בצורות. יש ענן אחד בצורת אקדח ואחד בצורה שלה, כמה אני אוהב אותה. אני עומד במרכז שדה חיטה מחוץ למכונית. כואב לי הראש, אני עייף, רעב וממש מגרד לי בצוואר. פתאום אני נזכר. היא מתה אתמול. אני כועס.
אם זה לא מתאים
דורון אתה יכול למחוק ואני אשים בתור קישור