אני ממש לא מרוצה מהשם.
"הנערה הגוססת" נשמע הרבה יותר טוב, ממש כאילו המתרגם בעל רגישות ויודע עברית ברמה אחת מעבר ליכולת לתרגם כל מילה בנפרד ב-google translate.
"הנערה הגוססת" זה מילים קצת גבוהות מדי בשביל הדמויות והטון, ויש איזשהו חוסר רגשיות במילים "זאת שעומדת למות" שממש מתאים ל"the dying girl"
במקור השם הזה מוזר-בקטע-אינדי-קווירקי-ומציק-קצת, אבל התרגום לא רע בכלל בעיני.
הודות לפופקורןטיים הספקתי כבר לראות את הסרט הזה, ולא התאכזבתי.
אז קודם כל, זהו כנראה התיאור הכי אמין לנער socially awkward וגיקי שיצא לי לראות בסרט. גרג, הדמות הראשית, ממפה את החברה סביבו בצורה די מקיפה אבל גם מאוד שטחית ולומד לעשות את המינימום כדי לא להסתבך ועושה זאת בצורה מעט מביכה אבל לא בולטת מדי. בנוסף, נראה שלא כמו בהרבה סרטים אחרים בהם הדמויות הכביכול אלטרנטיביות עוסקות בתחביבים ובתרבות כביכול-אלטרנטיביים-אבל-לא-באמת, גרג באמת מתעניין בדברים שהנוער כיום לא מתעסק בו (סרטים ישנים קלאסיים) והעיסוק שלו בהם בפועל באמת חוצה את גבול הנורמטיבי (והוא גם מאוד מבדר תוך כדי). כשגרג כן מנסה להשתלב, חוסר הטאקט החברתי שלו אמין ומקסים בטמטומו.
התהליכים הרגשיים שגרג אמינים והוא אשקרה מתנהג כמו בנאדם(בנאדם מוזר, אבל בנאדם), מה שפחות אופייני לסרטי התבגרות.
כנ"ל גם לגבי הדמות של רייצ'ל ("זאת שעומדת למות"). הדמות שלה לא מאוד אקסצנטרית או מיוחדת בשום צורה, אלא היא פשוט נערה יחסית נורמטיבית עם גישה טובה לציניות. רק כשהסרטן מתחיל יותר להשפיע על חייה אנחנו מתחילים לגלות רבדים אחרים בדמות שלה, והכל מתגלה בצורה מעניינת וגם מאוד נוגעת וכואבת לעיתים. היא מתמודדת עם סרטן כמו שאתה מצפה שנערה בגילה תתמודד עם סרטן, ויש הרבה פחות מן הזוהר של "אשמת הכוכבים", למשל (למרות שהוא גם היה די מוצלח בעיניי).
האינטראקציה (האפלטונית, אגב) בין גרג לרייצ'ל מקסימה, ושוב, מאוד אמינה.
במקרה של ארל, אני עדיין לא סגור על עצמי מה אני חושב-השילוב בין החנוניות שלו לבין כך שהוא מוצג כל כך בהוויה שלו כעוד בחור שחור מהשכונה אמנם מאוד משעשעת לפרקים, אבל הדמות שלו לפעמים הרגישה כל כך מוגזמת שזה כבר היה לא אמין, שלא כמו שלל דמויות המשנה המוקצנות שהיותן רק מקור לשעשוע של כמה דקות מאפשר להן להתקיים מבלי להציק.
מבחינה ויזואלית הסרט נהדר. הצילום מצויין ומלא צבעים, ויש כמה סצנות שבהחלט נחרטות בזיכרון מבחינה חזותית והכל משתלב תמיד עם הטון של הסרט באותו הרגע. הסרטים שגרג וארל יוצרים יפים ומשעשעים, ובהחלט מתבלים את כל הנראות של הסרט. נקודה מעט חלשה לדעתי היא ההחמרה במצבה של רייצ'ל-כן, היא מקריחה וכן, היא נראית פחות טוב, אבל הכל בצורה מאוד מתונה כשבתכלס היא אמורה להיראות הרבה פחות טוב בחלק לא קטן מהסרט. הקטע הזה מפוצה יחסית על ידי משחק טוב של השחקנית שלה, שנותנת לך באמת להרגיש כמה מכוערת (וכמה רע באופן כללי) היא מרגישה. זו גם הזמדנות טובה לכתוב שבאופן כללי המשחק פה נפלא.
מבחינה עלילתית, הסרט משתדל להימנע מקלישאות בעיקרון, אבל לא תמיד מצליח. ההתפתחויות העלילתיות מונעות בעיקר על ידי ההתקדמות במחלה של רייצ'ל והתחזקות הקשר בינה לבין גרג, והעלילה מחולקת באופן חמוד ומשעשע (אבל שנהפך למעט גנרי) לפרקים או קטעים בשמות מנקודת המבט של המספר. בין לבין הנערים מתמודדים עם עוד דברים מעט יותר שגרתיים בחיים שלהם, שגם כן מושפעים מכל מה שהולך עם המחלה, ופה כן קיימות יותר הקלישאות שהזכרתי קודם. יש כמה נקודות שהסרט פשוט זורק דברים שעוסקים בהם ברמה מאוד שטחית ופשוט ממשיכים הלאה, אבל בגדול זה איכשהו מסתדר עם הקצב של הסרט והגישות הקלילות לרוב של הדמויות. בכל מקרה, אין ספק שקו העלילה כן מספק כל מיני נקודות יותר מקוריות ורגעים מקסימים ו\או מרגשים לעיתים קרובות, וגם מצליח להצחיק לא פעם.
אז בגדול-סרט התבגרות יותר מקורי ממה שאנחנו רגילים אליו לרוב, והרבה יותר אמין למרות המוחצנות שבו ושמצליח להצחיק ולרגש לעיתים קרובות אפילו שהוא לא חף מקלישאתיות. מומלץ בחום, אפילו רק בשביל לראות כמה רגעים מ"A Sockwork Orange".
סרט על ילד לבן, מוכשר ועשיר שההורים שלו אוהבים אותו, אף אחד לא עושה לו חיים קשים בתיכון, הבחורה הכי יפה בשכבה מפלרטטת איתו אבל הוא מוצא בכל זאת על מה להתבכיין.
תוסיפו קצת מסחטת דמעות בסוף (אם כי אני חייבת להודות שהיא מייצרת כמה רגעים ויזואלים נהדרים, כמו הסצינה עם הסנאי והספרים בסוף) ובזה בערך מסתכם הסרט.
גרג הוא פשוט דמות חלשה מידי להחזיק סרט על כתפיה, והמעט מידי שאנחנו מקבלים מדמויות המשנה לא מספיק בשביל לתבל את הסרט בעניין.
הסרט מלא ברפרנסים בלתי פוסקים. ואלו גם החלקים הכי טובים בו ללא ספק.
הרפרנס העיקרי מבחינתי היה '400 המלקות' שהופיע בכל מיני מקומות בזמנים שונים. אם להיזכר בילד החמוד והבודד מאוד המסתובב בפריז וסובל מהתנהגותם האבסורדית של כל העולם הסובב סביבו, דמותו של גרג לא כ"כ שונה ממנו.
איך נראים חיים אבסורדים ובודדים ב2015?
במקום אבא קשה ושחצן קיבלנו אבא היפי ומוזר (ומגוחך).
במקום מורה קשוח וצעקני שלא מבין את הילדים, קיבלנו מורה שרירי, רוחני, מחובר לתלמידים יותר מדי ומלא בקעקועים.
ושניהם, עם כל השוני די מייצגים את אותו הדבר.
הבדידות היא אותה בדידות. חוסר יצירת הקשר עם הסובבים דומה מאוד רק עם מלא סטראוטיפים צפויים ומתאימים לזמננו.
גרג אמנם לא מסתובב בחוף הים בסוף הסרט (אולי באמת היה צריך), אבל מצאתי את סצנת הסיום מאוד דומה רעיונית, רק עם טיפה אופטימיות זהירה ומיותרת.
מבחינת העלילה יש כמה רעיונות יפים (הרפרנסים, הסרט האחרון, הספרים של רייצ'ל, הסנאי), אבל בגדול אין כאן יותר מסיפור סרטני בתיכון סטנדרטי עם כל קלישאה שתצליחו לחשוב עליה. למען האמת אני חושב שהסרט לא מתבייש להשתמש בהן, כי ככה זה.
אוליביה קוק ממש ממש יפה, לא משנה איזה מחלה תהיה לה כנראה תישאר כובשת. לכן קצת קשה להאמין לה כשהיא מתלוננת על מראה המכוער.
ובכללי, אני לא אהבתי אף אחד מהשחקנים חוץ מהמורה. גרג היה יותר מידי לא יציב (ומישהו מוכן להסביר לי למה הנערה הסקסית של התיכון לא מפסיקה לדבר איתו? היא הייתה גרועה בלי קשר), אוליביה כאמור כובשת אבל לא באמת משחקת טוב ברגעים הדרמטיים, אמא של רייצ'ל מזעזעת והסצנות של ארל, עם כל האהבה, הפכו למוגזמות וטיפשיות עם הזמן. (השיא ב'סצנת הקרב הראשון'. בגדול כל פעם שהולכים מכות בסרט זה רע מאוד).
בכל מקרה, הסרט לא רע, אבל אוברייטד. יש רגעים חינניים מאוד ועבודת הצילום טובה מאוד.
סה"כ סרט בסדר. כדאי לראות רק בשביל הרפרנסים.
מהר מאוד (החל מהטריילרים ודרך הסצנה הראשונה של הסרט) רואים שמודבר בסרט מוזר ולא שגרתי.
אבל אחרי הצפייה בסרט שיניתי את דעתי ואני כבר לא חושב שמדובר ב"סרט המיועד להיפסטרים בלבד".
למרות כמה חבטות בכנף, הסרט מצליח לצאת גם בתור סרט מוזר אך משעשע ונחמד וגם כסרט שמספר בצורה רצינית וכואבת איך נראית התמודדות עם סרטן.
לכן למרות שאולי למי שרגיל רק לסרטים הוליוודים "רגילים", יהיה קשה בחלקים מסוימים, בהחלט מדובר בסרט ששווה צפייה.
אולי כי מכרו לי את הסרט כקומדיהתוההב-29/10/2015 12:45
אולי כי מכרו לי את הסרט כקומדיה
תוהה
פורסם אוקטובר 29, 2015 ב 12:45
אבל ישבתי עם חבר לצפות ולרוב פשוט השתעממתי. למעשה, כמעט הפסקתי את הסרט באמצע פעמיים. יצאתי מאוכזב.
האספקט הרגשי לא מאוד תפס אותי, הקצב היה איטי מדי לטעמי. בדיעבד, הייתי צופה בסרט בהאצה של X1.5.
הסיפור שגרתי למדי, המשחק של "הנערה שעומדת למות" הוא הטוב ביותר, אבל לא הספיק עבורי כדי להצדיק את הצפיה או להותיר רושם כללי חיובי. נותרתי עם רושם של סרט גנרי במעטפת יפה יותר.
אגב, למרות שזה היה צפוי מאוד, אישית לא אהבתי את השקר בסרט. זה הוציא את הגיבור די douche.
באחד הפוסטים בשנה שעברה באתר "סריטה" כתב אור סיגולי על אירוע הקרנה של "אפס ביחסי אנוש" שנעשה מטעם האתר. לאחר ההקרנה נערך פאנל עם חלק מהצוות. אחת הנשים בקהל פנתה לטליה לביא ואמרה לה משהו כמו: "השירות הצבאי שלי היה אחת החוויות הכי קשות שהיו לי בחיים. והדבר הכי נורא מהכל, הוא שהסתובבתי בבסיס והרגשתי שאף אחד לא רואה אותי, שאני שקופה. ועכשיו אני אחרי הסרט שלך אני מרגישה כאילו מישהו ראה אותי. את ראית אותי."
הסרט מתעסק בעיקר במערכת היחסים של גרג, הדמות הראשית, עם רייצ'ל, נערה שחולה בסרטן. אבל לגרג יש גם חבר בשם ארל. הם אוהבים לראות סרטים, והם גם מצלמים גם גרסאות ביתיות שלהם. גרג הוא לא שחקן פוטבול או חנון או אימו או סטריאוטיפ אחר של סרטי תיכון. הוא פשוט…תיכוניסט. שאוהב סרטים.
אולי לא הכרתי מישהי עם סרטן בתיכון, אבל כן הייתי "שקוף". ובזמן הצפייה בסרט באמת הרגשתי שהתסריטאי (שגם כתב את הספר), ג'סי אנדרוס, ראה אותי. שאני מזדהה עם הדמות הזאת בלא מעט דרכים. ובגלל זה הוא אחד הסרטים האהובים עלי השנה, וסרט התיכון הכי טוב שראיתי בשנים האחרונות. אה, הצילום בו ממש נהדר.
הרבה מאמץ מיוזע להיות קוּל, לשעשע עם התייחסויות קולנועיות, התחכמויות מיותרות – כל מה שיש בקולנוע אמריקני שמתאמץ מאד להרוויח כסף גם אם הוא לא מיועד לשבור קופות. אבל בכפוף למגבלות, ועם התעלמות מרעשי הרקע, יש בו גם מידה צנועה של רגש כן.
מתאמץ להיות מגניב ואינדי, אבל כל ההתאמצות גורעת מהסרט שבעזרת העלילה והשחקנים הטובים היה יכול להיות הרבה יותר טוב.
הייתי מעדיף לראות את הגרסא הפשוטה יותר: ארל והנערה הגוססת.
הגיבור הראשי (ובהתאם לכך, הסרט) כן מתאמץ לפעמים יותר מדי עם השטיקים של אינדי שמאלצי חמוד ו"לא מתאמץ", ואין ספק שהמספר קצת מתבכיין מדי, אבל בשורה התחתונה אפילו לא הייתי צריך לנסות להחליק את זה רוב הזמן כי הסרט פשוט עבד עליי. לא ברמה מאוד עמוקה, אבל כן בפן הרגשי. סרט טוב.
אין ספק שהוא סרט נחמד.
זה בכלל לא סרט רגיל, למרות שהוא נוטה לכך המון , הוא מחזיר את הצופה לשיגרתו האחרת.
הגיבור שונה, הצילום מרהיב, האווירה אחרת.
ברור שיש כאלה שלא יהנו ממנו, מתאים לרגשנים אך לא קיטשים.
סרט שבא להפתיע ולגרום לך להתרגש ולאהוב.
הם באמת תרגמו את זה ככה ?!
אני ממש לא מרוצה מהשם.
"הנערה הגוססת" נשמע הרבה יותר טוב, ממש כאילו המתרגם בעל רגישות ויודע עברית ברמה אחת מעבר ליכולת לתרגם כל מילה בנפרד ב-google translate.
האמת ש"זאת שעומדת למות" יותר טוב בעיני.
"הנערה הגוססת" זה מילים קצת גבוהות מדי בשביל הדמויות והטון, ויש איזשהו חוסר רגשיות במילים "זאת שעומדת למות" שממש מתאים ל"the dying girl"
במקור השם הזה מוזר-בקטע-אינדי-קווירקי-ומציק-קצת, אבל התרגום לא רע בכלל בעיני.
שם הסרט העילג היה מכוון כדי להדגיש את השוני שלו
(ל"ת)
בהחלט שווה צפייה
הודות לפופקורןטיים הספקתי כבר לראות את הסרט הזה, ולא התאכזבתי.
אז קודם כל, זהו כנראה התיאור הכי אמין לנער socially awkward וגיקי שיצא לי לראות בסרט. גרג, הדמות הראשית, ממפה את החברה סביבו בצורה די מקיפה אבל גם מאוד שטחית ולומד לעשות את המינימום כדי לא להסתבך ועושה זאת בצורה מעט מביכה אבל לא בולטת מדי. בנוסף, נראה שלא כמו בהרבה סרטים אחרים בהם הדמויות הכביכול אלטרנטיביות עוסקות בתחביבים ובתרבות כביכול-אלטרנטיביים-אבל-לא-באמת, גרג באמת מתעניין בדברים שהנוער כיום לא מתעסק בו (סרטים ישנים קלאסיים) והעיסוק שלו בהם בפועל באמת חוצה את גבול הנורמטיבי (והוא גם מאוד מבדר תוך כדי). כשגרג כן מנסה להשתלב, חוסר הטאקט החברתי שלו אמין ומקסים בטמטומו.
התהליכים הרגשיים שגרג אמינים והוא אשקרה מתנהג כמו בנאדם(בנאדם מוזר, אבל בנאדם), מה שפחות אופייני לסרטי התבגרות.
כנ"ל גם לגבי הדמות של רייצ'ל ("זאת שעומדת למות"). הדמות שלה לא מאוד אקסצנטרית או מיוחדת בשום צורה, אלא היא פשוט נערה יחסית נורמטיבית עם גישה טובה לציניות. רק כשהסרטן מתחיל יותר להשפיע על חייה אנחנו מתחילים לגלות רבדים אחרים בדמות שלה, והכל מתגלה בצורה מעניינת וגם מאוד נוגעת וכואבת לעיתים. היא מתמודדת עם סרטן כמו שאתה מצפה שנערה בגילה תתמודד עם סרטן, ויש הרבה פחות מן הזוהר של "אשמת הכוכבים", למשל (למרות שהוא גם היה די מוצלח בעיניי).
האינטראקציה (האפלטונית, אגב) בין גרג לרייצ'ל מקסימה, ושוב, מאוד אמינה.
במקרה של ארל, אני עדיין לא סגור על עצמי מה אני חושב-השילוב בין החנוניות שלו לבין כך שהוא מוצג כל כך בהוויה שלו כעוד בחור שחור מהשכונה אמנם מאוד משעשעת לפרקים, אבל הדמות שלו לפעמים הרגישה כל כך מוגזמת שזה כבר היה לא אמין, שלא כמו שלל דמויות המשנה המוקצנות שהיותן רק מקור לשעשוע של כמה דקות מאפשר להן להתקיים מבלי להציק.
מבחינה ויזואלית הסרט נהדר. הצילום מצויין ומלא צבעים, ויש כמה סצנות שבהחלט נחרטות בזיכרון מבחינה חזותית והכל משתלב תמיד עם הטון של הסרט באותו הרגע. הסרטים שגרג וארל יוצרים יפים ומשעשעים, ובהחלט מתבלים את כל הנראות של הסרט. נקודה מעט חלשה לדעתי היא ההחמרה במצבה של רייצ'ל-כן, היא מקריחה וכן, היא נראית פחות טוב, אבל הכל בצורה מאוד מתונה כשבתכלס היא אמורה להיראות הרבה פחות טוב בחלק לא קטן מהסרט. הקטע הזה מפוצה יחסית על ידי משחק טוב של השחקנית שלה, שנותנת לך באמת להרגיש כמה מכוערת (וכמה רע באופן כללי) היא מרגישה. זו גם הזמדנות טובה לכתוב שבאופן כללי המשחק פה נפלא.
מבחינה עלילתית, הסרט משתדל להימנע מקלישאות בעיקרון, אבל לא תמיד מצליח. ההתפתחויות העלילתיות מונעות בעיקר על ידי ההתקדמות במחלה של רייצ'ל והתחזקות הקשר בינה לבין גרג, והעלילה מחולקת באופן חמוד ומשעשע (אבל שנהפך למעט גנרי) לפרקים או קטעים בשמות מנקודת המבט של המספר. בין לבין הנערים מתמודדים עם עוד דברים מעט יותר שגרתיים בחיים שלהם, שגם כן מושפעים מכל מה שהולך עם המחלה, ופה כן קיימות יותר הקלישאות שהזכרתי קודם. יש כמה נקודות שהסרט פשוט זורק דברים שעוסקים בהם ברמה מאוד שטחית ופשוט ממשיכים הלאה, אבל בגדול זה איכשהו מסתדר עם הקצב של הסרט והגישות הקלילות לרוב של הדמויות. בכל מקרה, אין ספק שקו העלילה כן מספק כל מיני נקודות יותר מקוריות ורגעים מקסימים ו\או מרגשים לעיתים קרובות, וגם מצליח להצחיק לא פעם.
אז בגדול-סרט התבגרות יותר מקורי ממה שאנחנו רגילים אליו לרוב, והרבה יותר אמין למרות המוחצנות שבו ושמצליח להצחיק ולרגש לעיתים קרובות אפילו שהוא לא חף מקלישאתיות. מומלץ בחום, אפילו רק בשביל לראות כמה רגעים מ"A Sockwork Orange".
אותי זה בעיקר שיעמם
סרט על ילד לבן, מוכשר ועשיר שההורים שלו אוהבים אותו, אף אחד לא עושה לו חיים קשים בתיכון, הבחורה הכי יפה בשכבה מפלרטטת איתו אבל הוא מוצא בכל זאת על מה להתבכיין.
תוסיפו קצת מסחטת דמעות בסוף (אם כי אני חייבת להודות שהיא מייצרת כמה רגעים ויזואלים נהדרים, כמו הסצינה עם הסנאי והספרים בסוף) ובזה בערך מסתכם הסרט.
גרג הוא פשוט דמות חלשה מידי להחזיק סרט על כתפיה, והמעט מידי שאנחנו מקבלים מדמויות המשנה לא מספיק בשביל לתבל את הסרט בעניין.
לא הייתי יכול לומר את זה טוב יותר
או ביותר תמציתיות.
נראה לי שפספסת לגמרי את העניין של הסרט, תקרא כמה תגובות מעלייך
(ל"ת)
אני ארל ו400 המלקות
הסרט מלא ברפרנסים בלתי פוסקים. ואלו גם החלקים הכי טובים בו ללא ספק.
הרפרנס העיקרי מבחינתי היה '400 המלקות' שהופיע בכל מיני מקומות בזמנים שונים. אם להיזכר בילד החמוד והבודד מאוד המסתובב בפריז וסובל מהתנהגותם האבסורדית של כל העולם הסובב סביבו, דמותו של גרג לא כ"כ שונה ממנו.
איך נראים חיים אבסורדים ובודדים ב2015?
במקום אבא קשה ושחצן קיבלנו אבא היפי ומוזר (ומגוחך).
במקום מורה קשוח וצעקני שלא מבין את הילדים, קיבלנו מורה שרירי, רוחני, מחובר לתלמידים יותר מדי ומלא בקעקועים.
ושניהם, עם כל השוני די מייצגים את אותו הדבר.
הבדידות היא אותה בדידות. חוסר יצירת הקשר עם הסובבים דומה מאוד רק עם מלא סטראוטיפים צפויים ומתאימים לזמננו.
גרג אמנם לא מסתובב בחוף הים בסוף הסרט (אולי באמת היה צריך), אבל מצאתי את סצנת הסיום מאוד דומה רעיונית, רק עם טיפה אופטימיות זהירה ומיותרת.
מבחינת העלילה יש כמה רעיונות יפים (הרפרנסים, הסרט האחרון, הספרים של רייצ'ל, הסנאי), אבל בגדול אין כאן יותר מסיפור סרטני בתיכון סטנדרטי עם כל קלישאה שתצליחו לחשוב עליה. למען האמת אני חושב שהסרט לא מתבייש להשתמש בהן, כי ככה זה.
אוליביה קוק ממש ממש יפה, לא משנה איזה מחלה תהיה לה כנראה תישאר כובשת. לכן קצת קשה להאמין לה כשהיא מתלוננת על מראה המכוער.
ובכללי, אני לא אהבתי אף אחד מהשחקנים חוץ מהמורה. גרג היה יותר מידי לא יציב (ומישהו מוכן להסביר לי למה הנערה הסקסית של התיכון לא מפסיקה לדבר איתו? היא הייתה גרועה בלי קשר), אוליביה כאמור כובשת אבל לא באמת משחקת טוב ברגעים הדרמטיים, אמא של רייצ'ל מזעזעת והסצנות של ארל, עם כל האהבה, הפכו למוגזמות וטיפשיות עם הזמן. (השיא ב'סצנת הקרב הראשון'. בגדול כל פעם שהולכים מכות בסרט זה רע מאוד).
בכל מקרה, הסרט לא רע, אבל אוברייטד. יש רגעים חינניים מאוד ועבודת הצילום טובה מאוד.
סה"כ סרט בסדר. כדאי לראות רק בשביל הרפרנסים.
לא רק לאניני טעם
מהר מאוד (החל מהטריילרים ודרך הסצנה הראשונה של הסרט) רואים שמודבר בסרט מוזר ולא שגרתי.
אבל אחרי הצפייה בסרט שיניתי את דעתי ואני כבר לא חושב שמדובר ב"סרט המיועד להיפסטרים בלבד".
למרות כמה חבטות בכנף, הסרט מצליח לצאת גם בתור סרט מוזר אך משעשע ונחמד וגם כסרט שמספר בצורה רצינית וכואבת איך נראית התמודדות עם סרטן.
לכן למרות שאולי למי שרגיל רק לסרטים הוליוודים "רגילים", יהיה קשה בחלקים מסוימים, בהחלט מדובר בסרט ששווה צפייה.
ביקורת מלאה אפשר למצוא כאן:
https://gal015.wordpress.com/2015/10/16/me-and-earl-and-the-dying-girl/
גם זה נגנז?!
גאד דאם איט, מפיצים!
יש אולי סיכוי שזה יגיע לסינמטקים או משהו? שתהיה איזו דרך חוקית לצפות?
לא נגנז, נדחה
לא פורסם תאריך הפצה חדש, אבל אני מאמין שהוא עוד יגיע.
לפי יאיר רווה
הסרט נגנז ויוקרן בסינמטקים בדצמבר.
:(
(ל"ת)
מודה כי שרדתי בדיוק 20 דקות
סרט שאולי הייתי מחבב ונהנה ממנו אם הייתי מתבגר אבל בגיל 27 אני מחפש קולנוע קצת יותר חכם.
אכפת לך לפרט?
באיזה מובנים הסרט לא חכם? עלילה? בימוי? דמויות?
אולי כי מכרו לי את הסרט כקומדיה
אבל ישבתי עם חבר לצפות ולרוב פשוט השתעממתי. למעשה, כמעט הפסקתי את הסרט באמצע פעמיים. יצאתי מאוכזב.
האספקט הרגשי לא מאוד תפס אותי, הקצב היה איטי מדי לטעמי. בדיעבד, הייתי צופה בסרט בהאצה של X1.5.
הסיפור שגרתי למדי, המשחק של "הנערה שעומדת למות" הוא הטוב ביותר, אבל לא הספיק עבורי כדי להצדיק את הצפיה או להותיר רושם כללי חיובי. נותרתי עם רושם של סרט גנרי במעטפת יפה יותר.
אגב, למרות שזה היה צפוי מאוד, אישית לא אהבתי את השקר בסרט. זה הוציא את הגיבור די douche.
סרט קטן ומעולה
באחד הפוסטים בשנה שעברה באתר "סריטה" כתב אור סיגולי על אירוע הקרנה של "אפס ביחסי אנוש" שנעשה מטעם האתר. לאחר ההקרנה נערך פאנל עם חלק מהצוות. אחת הנשים בקהל פנתה לטליה לביא ואמרה לה משהו כמו: "השירות הצבאי שלי היה אחת החוויות הכי קשות שהיו לי בחיים. והדבר הכי נורא מהכל, הוא שהסתובבתי בבסיס והרגשתי שאף אחד לא רואה אותי, שאני שקופה. ועכשיו אני אחרי הסרט שלך אני מרגישה כאילו מישהו ראה אותי. את ראית אותי."
הסרט מתעסק בעיקר במערכת היחסים של גרג, הדמות הראשית, עם רייצ'ל, נערה שחולה בסרטן. אבל לגרג יש גם חבר בשם ארל. הם אוהבים לראות סרטים, והם גם מצלמים גם גרסאות ביתיות שלהם. גרג הוא לא שחקן פוטבול או חנון או אימו או סטריאוטיפ אחר של סרטי תיכון. הוא פשוט…תיכוניסט. שאוהב סרטים.
אולי לא הכרתי מישהי עם סרטן בתיכון, אבל כן הייתי "שקוף". ובזמן הצפייה בסרט באמת הרגשתי שהתסריטאי (שגם כתב את הספר), ג'סי אנדרוס, ראה אותי. שאני מזדהה עם הדמות הזאת בלא מעט דרכים. ובגלל זה הוא אחד הסרטים האהובים עלי השנה, וסרט התיכון הכי טוב שראיתי בשנים האחרונות. אה, הצילום בו ממש נהדר.
יותר מדי אמריקניזמים
הרבה מאמץ מיוזע להיות קוּל, לשעשע עם התייחסויות קולנועיות, התחכמויות מיותרות – כל מה שיש בקולנוע אמריקני שמתאמץ מאד להרוויח כסף גם אם הוא לא מיועד לשבור קופות. אבל בכפוף למגבלות, ועם התעלמות מרעשי הרקע, יש בו גם מידה צנועה של רגש כן.
לא אהבתי.
מתאמץ להיות מגניב ואינדי, אבל כל ההתאמצות גורעת מהסרט שבעזרת העלילה והשחקנים הטובים היה יכול להיות הרבה יותר טוב.
הייתי מעדיף לראות את הגרסא הפשוטה יותר: ארל והנערה הגוססת.
סרט ממש טוב
הגיבור הראשי (ובהתאם לכך, הסרט) כן מתאמץ לפעמים יותר מדי עם השטיקים של אינדי שמאלצי חמוד ו"לא מתאמץ", ואין ספק שהמספר קצת מתבכיין מדי, אבל בשורה התחתונה אפילו לא הייתי צריך לנסות להחליק את זה רוב הזמן כי הסרט פשוט עבד עליי. לא ברמה מאוד עמוקה, אבל כן בפן הרגשי. סרט טוב.
אין ספק שהוא סרט נחמד.
זה בכלל לא סרט רגיל, למרות שהוא נוטה לכך המון , הוא מחזיר את הצופה לשיגרתו האחרת.
הגיבור שונה, הצילום מרהיב, האווירה אחרת.
ברור שיש כאלה שלא יהנו ממנו, מתאים לרגשנים אך לא קיטשים.
סרט שבא להפתיע ולגרום לך להתרגש ולאהוב.
ממש אהבתי, סרט כל כך לא אמריקאי ולא שגרתי
העלילה טובה והוא לא צפוי, הדיאלוגים מעניינים ושנונים. סרטים כאלהנ אני מחפשת היום הבעיה היא שיש בעיקר זבל אמריקאי צפוי ומשעמם.