את "Mass" מוכרים כ"4 אנשים בחדר", ולכן יש משהו מפתיע בפתיחה שלו: כמעט רבע שעה שכולה בלי אותם 4 אנשים, ולא מתרחשת בחדר. במקום זה, עובדת בכנסייה האפיסקופלית מתכוננת לאותו מפגש מדובר, נעזרת בעובד זוטר אחר, ומוודאת עם נציגה כלשהי שהחדר מוכן כמו שצריך – שהטישו בולט (אבל לא מדי), שיש מספיק אוכל (אבל לא יותר מדי) שהמיקום של השולחן והכיסאות נכון: כי הכל צריך להיות נכון.
רק אחרי יותר מעשר דקות מגיעים הזוגות: קודם ג'יי (ג'ייסון אייזקס) וגייל (מרתה פלימפטון), שיושבים באוטו ולא בטוחים שהם יכולים לעשות את זה – ולאחר מכן ריצ'ארד (ריד בירני) ולינדה (אן דאוד), שנראים יותר להוטים למפגש הזה. אף אחד, גם אז, לא אומר בדיוק למה כולם נפגשים. יש פיל בחדר שלא מדברים עליו, ובעוד שהזוגות מתעניינים בילדים אחד של השני, ומחליפים תמונות, זה רק כאשר אחת הדמויות אומרת במפורש "אכפת לי לדעת למה אתה מתכוון במה שאמרת כי הבן שלך הרג את הבן שלי" שמערכת היחסים, הדינמיקה, ולב הסרט נחשפים לפנייך.
"Mass" (שיכול להיות מתורגם כ"מיסה" – מה שמתקשר עם הכנסייה בה הסרט מתרחש או כ"המוני" – מה שמתרחש עם אירועי הירי שביצע אחד הילדים או כ"מסה"), בעצם, מהנקודה הזאת, הופך ל"4 אנשים בחדר" – וזה הרבה יותר ממספיק. סרטו הראשון של פרן קרנץ כתסריטאי ובמאי לא עושה טריקים קולנועיים יוצאי דופן, כי הוא יודע שהוא לא צריך: עם הנושא הזה, ועם הכתיבה הזאת, ועם המשחק הזה – אף אחד לא צריך וואן שוטים יוצאי דופן או כל דבר בסגנון הזה. מספיק רק לא להפריע.
וגם הכתיבה, יש להגיד, לא שאפתנית מדי: הסרט לא מנסה להיות מונולוג כואב על מקרי ירי המוניים בבית ספר. הפוליטיקה בהחלט נמצאת בקצוות וגם מוזכרת באופן ישיר במהלך הסרט, אבל אז הסרט מזכיר לעצמו שזה לא העניין כרגע: שאנחנו לא מדברים על רגולציה על נשק או על מערכת בריאות הנפש בארה"ב או על השפעת הרשת על בני נוער אלא על האנשים האלה, כאן בחדר, ומה שעובר עליהם.
וזה מפרק אותך מבפנים. כי זה נורא לאבד ילד, וזה בלתי ניתן לתיאור לאבד ילד לא רק במובן הפיזי המיידי – אלא גם במובן שאותו דימוי של ילד אהוב נלקח ממך, ומה שיש לך עכשיו זה רוצח שלקח את חייהם של ילדים אחרים. ולפני שאפילו יש לך זמן להתמודד עם זה, או להתמודד עם האשמה הפנימית – אתה צריך להתמודד עם ההאשמות החיצוניות: אלה ששואלים למה לא עשית משהו. למה לא ראית. למה לא עצרת את זה בזמן. אתה הרי ההורה שלו – לא ראית שמשהו לא כשורה?
אז ארבעת הדמויות הללו מדברות. על האובדן. על ההווה. על הפוליטיקה. על השאלות. על חוסר היכולת להבין מה הלאה. על חוסר היכולת להבין מה היה. קשה להגיד שיש "נראטיב" מובהק אחד, ובכל זאת אי אפשר להוריד את העיניים ממה שמתרחש: 4 אנשים חושפים את הנפש בפנייך בארבעת מתצוגות המשחק הכי כנות ופגיעות וחזקות ומרגשות שהיו על המסך זה זמן מה.
אן דאוד מקבלת, במובן מסוים, את התפקיד הקל. הדיבורים על המועמדות לאוסקר שלה באים הן בגלל שהיא שחקנית אהובה שחיכתה לתפקיד כמו זה, והן בגלל שאי אפשר להישאר אדיש למונולוג הסיום שלה. אבל צריך להגיד שאני לא בטוח שהיא באמת מצטיינת הקאסט. קחו למשל את ריד בירני, שמקבל את התפקיד המעפן: הבחור המרובע שמתנהל בתוך ד' אמות "מה שיגידו השכנים" שכזה. כזה שהיה שמח לעזור ולהיפתח אבל כבול בתוך עצמו. יש לו את השורות הכי נחנחיות, את המונולוג הכי פחות מרגש ובכלליות את התפקיד שהכי פחות "סוחט דמעות", אבל הוא מבצע אותו מושלם. בא לך לרגעים להעיף לו כאפה לאלף אלפי עזאזל, ונו – זה בדיוק מה שאתה אמור לחשוב על הדמות.
מהצד השני, מרתה פלימפטון וג'ייסון אייזאקס פשוט מרסקים לך את הנשמה. ובניגוד לדאוד, הם עושים את זה בשורות וברגעים לאו דווקא גדולים. בשורות פשוטות, ששחקן אחר היה יכול לפספס איתן – אבל פלימפטון ואייזאקס מודעים לעוצמה שיש מאחורי המילים האלה והם חובטים בכל הכוח.
כאמור, אין לסרט ממש מהלך עלילתי: לקראת הסוף הסרט מקפיץ רעיון כלשהו, אבל עיקר הסרט הוא התבוססות באבל הבלתי נגמר, ובתחושות האשמה והחרטה והחרא שנלוות אליו. ברצון העז לשנות משהו, כל דבר שהוא, בעבר והידיעה שאי אפשר. ברצון לנשום, ולרגע אחד כבר להרגיש טוב – והידיעה שאולי זה לא יקרה.
את מלוא ההערכה שלי, אגב, הוא הוציא ממני בסוף: כשחשבתי לעצמי שהסרט הולך ללכת למקום אחד ואז הוא לפתע נשאר (בחוכמה) באותו מקום – ובכך קיבע את מעמדו כיצירה לא פשוטה, לא חד מימדית, וכזאת שמוכנה להתמודד עם המציאות. אני אבין מי שלא חושב שהוא ישרוד דבר כזה. זה לא סרט "קל" בשום מובן. אבל זה סרט מעורר יראה, ומרסק את הנשמה במובן הכי טוב שרק אפשר. ואם אתם באים מחושלים מספיק (או לכל הפחות – מצוידים בקופסת טישו), תוכלו לראות קולנוע מהמעלה הראשונה.
אז זה פריקוול או סיקוול ל - Midnight Mass?
וקצת יותר ברצינות – נשמע מעניין. בפוטנציה.
הבעיה של הביקורת, ואני מניח של כל ביקורת שרוצה להמנע מספויילרים, היא שאי אפשר באמת לחשוף את מה שהופך את הסרט לטוב בלי להיות כללי כזה. אני מניח שבכך זה משקף את מה שקורה בתוך הסרט עצמו – רוצים לדבר, אבל מסביב, אי אפשר באמת להכינס לקרביים (אלא אם אתה הולך לכתוב תגובה עם ספויילרים מתחת)
הביקורת קצת נמנעת מספויילרים, כן
אולי אפילו יותר מדי (אני אפילו לא מציין מי ההורים של היורה מבין שני הזוגות) אבל הסרט ממש לא נמנע מלהיכנס לקרביים של כל זה, ובאופן מוחץ לב וחונק ונוראי.
יש תכניות להפיץ בישראל?
(ל"ת)
ממה שראיתי והבנתי, לא
לכן גם הביקורת פורסמה עכשיו. אני חושב שזה מסוג הסרטים שיצאו פה ב-VOD עוד כמה חודשים, כאשר אולי הזמן הזה יתקצר אם וכאשר הסרט יועמד לאוסקר על שחקנית משנה ו/או תסריט מקורי.
לא צפיתי, אבל זה מזכיר לי קצת את 12 Angry Man
יש קשר?
ודאי!
הנרי פונדה שיחק ב"12 המושבעים". ג'יין פונדה, ביתו, זכתה ב-2 אוסקרים במהלך הקריירה שלה. גם טום הנקס זכה ב-2 אוסקרים. טום הנקס היה ב"פילדלפיה" וגם אן דאוד, שמשחקת פה, הייתה ב"פילדלפיה".
וברצינות: אני לא בטוח איך לענות על זה – "12 המושבעים" הוא סרט מתח עם אלמנטים משפטיים ואילו כאן מדובר בסרט דרמה. יש כמה שאלות שהצופים לא יודעים שמרחפות מעל הסרט, אבל השאלות הגדולות לחלוטין פתורות מהתחלה, והסרט מתעסק יותר בתהליך הרגשי. שניהם מתרחשים בחדר אחד (אם כי, כאמור – ב"Mass" יש פתיח שמוציא אותנו מהחדר הזה) ולשניהם צוות שחקנים מצומצם, אבל שם זה נגמר.
התלהבתי מהכותרת ואז פתחתי ואממממ... כן...
פשוט הרעיון של סרט (או במקרה של "12 המושבעים" – מחזה) שמתרחש כולו באותו חדר נשמע לי די ייחודי לסרטים האלה
ייחודי, כן
אבל יש עוד לא מעט סרטים שמתרחשים בחדר אחד, ודווקא הסרט הזה לא ממש מתרחש בחדר אחד. אבל מי שימקם אותו לצד "12 המושבעים" – אני אבין.
אגב, התגובה לא נועדה ללעוג או לצחוק, כמובן
ואני עכשיו מבין שהיא בהחלט יכולה להתפרש ככה, ואני מצטער על כך.
ברור לי
האמת שזה די הצחיק אותי
ההודעה שלך הייתה נהדרת כמו שהיא!
!Wolf, moon, shoe
מצטרף להמלצה של יהונתן. תסריט נהדר שמבוסס כולו על דיאלוגים וחיבור אנושי )עד כדי כך שהופתעתי לגלות שמדובר בתסריט מקורי ולא עיבוד מחזה(. סרט מאד פשוט, אך מכה חזק. למרות שמדובר בנושא אמריקאי לכאורה )ירי בבה"ס(, לדעתי, הוא די חובה לכולם. יש המון מה ללמוד ממנו על הורות, צער ומחילה )ולא בהכרח בקטע הנוצרי(.
מרתק יותר מרוב סרטי המתח ועוצמתי וסוחט דמעות יותר מרוב הדרמות
אני מאוד מסכים עם האמירה שלתסריט כל כך טוב כמו זה לא דרוש בימוי מתחכם ומספיק לבצע עבודה יעילה וזהו. או כמו שנאמר בביקורת "מספיק רק לא להפריע". רק שהבימוי בסרט כן מנסה להתחכם. והוא מפריע.
על בימוי השחקנים אין מה להתלונן. כלומר, לא יודע כמה מהמחמאות צריכות ללכת לבמאי אבל המשחק בסרט הוא המשובח ביותר השנה (נורא צמוד להופעות בסרט מעט דומה אחר, 'Together'). אבל בכל הקשור לעריכה, סאונד וצילום כן הרגיש לי שפרן קרנץ ניסה להתבלט ולא רק שהוא עשה זאת באופן הכי נדוש שאפשר אלא שזה גם בוצע בטעם רע (אובייקטיבית).
הצילום בסרט מחליף בין שוטים סטטיים למצלמה רועדת, חוסר החלטיות תמוה בפני עצמו אך מה שהפריע באמת הוא האופן בו בוצעו השוטים הרועדים. הרעידות שבתנועת המצלמה צריכות לבוא בטבעיות עם תזוזת המצלמה על כתפו של הצלם, רק שבמקרה הזה, מאחר ומדובר בהרבה שוטם סטטיים הצלם לא רעד מספיק ולכן "זייף" את הרעידות של המצלמה. וזה היה נורא מורגש. או שהתמונה זזה מהר מדי ובתנועות חדות מדי או שבקושי זעה לעתים אחרות. אולי אני טועה אבל לא אתפלא אם הבמאי אמר למפעיל המצלמה להרעיד אותה במכוון. עברתי עכשיו על שתי סצינות אקראיות בסרט וזה כל כך בולט. באחת המצלמה יציבה והכל חלק ובשנייה הכל זז כל הזמן ובצורה מלאכותית ומוזרה.
גם עם הסאונד פרן קרנץ עשה כל מיני בחירות "אומנותיות" שבשבילי לא עבדו בכלל אלא הוציאו אותי מריכוז. אני מדבר על מספר הפעמים בהן הוא בוחר לעשות fade-out לסאונד בשביל להדגיש שהדמות שבפריים שקועה במחשבות שלה ולא שומעת את המתרחש מסביב. הבחירה לעשות את זה תמיד הרגישה לא במקום וגם לא התאימה לרוח הסרט. והקטע הזה חזר שלוש פעמים לפחות במהלך הסרט. גם השימוש ב-voice over פעם אחת צרם לי קצת.
העריכה לרוב הייתה בסדר גמור רק שהיו שוטים שהייתי מעדיף אם היו נמשכים קצת יותר (ולא במובן של 'שוטים ארוכים', אלא סתם שוטים שנקטעו קצת לפני הזמן, בעיניי) והיו רגעים שהיה אפשר לקצר בשביל לשמור על קצב טוב יותר. היו גם כמה קאטים צורמים מעט (אני מצליח להיזכר עכשיו בשניים ספציפיים).
כל זה לא שיבש את החוויה יותר מדי, כי תסריט כל כך טוב עם שחקנים מוצלחים כל כך קצת קשה להרוס. אבל כן נוצר אצלי הרושם שהבמאי (שהוא בעצם שחקן וזה סרטו הראשון) רק ראה סרטי ארט-האוס וניסה לחקות אותם ואת קלישאות הבימוי שלהם בלי שיש לו עין לדברים האלה. הוא עובד טוב עם שחקנים וכל הבחירות האחרות שלו היו בסדר גמור אבל הוא כן צריך להשתפשף קצת יותר בעבודה הזו, בעיניי.
לגבי ההופעות אז אני כן מבין את האהבה שאן דאוד מקבלת. היא הייתה מדהימה בכל המונולוגים הדרמתיים שלה ודי טובה גם בחלקים שבין לבין. לטעמי ההופעה הכי טובה הייתה של מרת'ה פלימפטון שעוד בדקות הראשונות שלה מאוד התרשמתי מכל תזוזה או מבט שהיא עשתה. המונולוג שלה גם היה הכי עוצמתי וטוב מבחינת יכולת משחק (אם כי מבחינת הכתיבה והסצינה עצמה אז האחרון בהחלט היה הכי טוב).
אגב, את הסרט ראיתי בלי לדעת על מה הוא או על כך שמדובר באירוע ירי בבית-ספר, ותודה לאל על כך. לאחרונה קורה שאני נופל לא מעט על סרטים מהסוג הזה שבנויים על דיאלוגים ארוכים שבמהלכן אנחנו מבינים לאט לאט את סיפור הרקע ונחשפים לפרטים ככל שהשיחה מתארכת וזה הפך לז'אנר מאוד אהוב עליי. הפענוח של התמונה המלאה, הניחושים, הרכבת הפאזל תוך כדי הדיאלוג ותשומת הלב לכל משפט שנאמר בתקווה שזה ייספק איזשהו קצה חוט הן חלק מאוד משמעותי בחוויה שהיה נהרס אם הייתי יודע במה מדובר מראש (כמו כן, הרגע שבו אומרים במפורש באיזה תקרית מדובר היה מאוד דרמתי ועוצמתי בגלל שלא ידעתי).
יצירת מופת מתחת לאף
מיד אחרי שעליתי על הסרט המלא ביוטיוב (אני מת על אן דאוד) חיפשתי דיונים בנושא, כי לטעמי הסרט הוא יצירת מופת ואחד הטובים שראיתי בשנים האחרונות – די נואשתי מהקולנוע המערבי לאחרונה, בעיקר כל הזבל שיוצא מהוליווד.
הסרט הזה מוכיח עד כמה הקולנוע בסופו של דבר הוא על סיפורים אנושיים. כמה מצלמות בחדר אחד מספקות חוויה שלמה, הרבה יותר מכל ה-CG וההון שבעולם.
הצוות מצוין כמובן – שלושה שחקני תיאטרון מהגדולים בארה"ב, בירני, דאוד ופלימפטון וג'ייסון אייזקס שמשתלב נהדר. במיוחד אמיצה הייתה הבחירה שלו לבכות ללא דמעות בסצנת השיא שלו. לפעמים בוכים כל כך הרבה שכבר אין דמעות. זה היה הרבה יותר קשה לצפיה מכל דמעת קתרזיס שבעולם.
אהבתי מאוד את העשייה הקולנועית. זה מאוד שונה מארט מובי כי ארט מובי מנסים להמציא את הגלגל וכאן יש ניקיון מופתי מבחינת הארט והפריים, כך שכל פעם שיש איזו חבלה בניקיון הזה – היא מאוד מאוד מורגשת. החיקוי של הנדקם לא הפריע לי בכלל. המלאכותיות כביכול לדעתי מכוונת ונועדה ליצור תחושה לא של ריאליזם, כמו שקורה כשמשתמשים בהנדקם, אלא של עולם שהיציבות שלו התערערה, של בחילה קיומית.
גם החיתוך הלא אסתטי של פריימים שכביכול לא מתוכננים טוב, כי הדובר/ת יוצאים מהפריים תוך כדי תנועה ונחתכים – גם הוא לטעמי במכוון כדי ליצור שוב קיטוע ותלישות. זה אמצעי קולנועי שונה להפנות את תשומת הלב למישהו אחר פרט לדובר, במקום לשנות פוקוס כמקובל. הרבה יותר סובטילי.
גם הקאטים הולכים לפעמים נגד הזרם. היית מצפה שייתנו כבוד לכל דובר, שישתהו עליו לפחות עד חילופי ביט רגשי ולא באמצע משפט, כמקובל בקולנוע ההוליוודי ובסדרות ההוליוודיות. במקום זה הקאטים משדרים אי נוחות או רפיון רגשי ולכן לטעמי עובדים מעולה. קרנץ יודע בדיוק איך אמורים לביים דיאלוג, אבל המבע הקולנועי שלו חותר נגד הכללים המקובלים ולכן יוצר בדיוק את תחושת האי נוחות והדינמיות הרגשית שכל כך יוצאות דופן כאן.
לדעתי כבמאי הוא מראה דווקא בגרות יוצאת דופן, לא מעט איקונקלזם – חשוב לו יותר לספר את הסיפור שלו מאשר לתווך אותו לצופים.
תיקון
לתקן את המשפט האחרון –
חשוב לו יותר לספר את הסיפור שלו ולהיות נאמן לדמויות שלו, מאשר לתווך אותו לצופים לפי הכללים המקובלים.