הגעתי אליו לגמרי במקרה, ולא היה לי מושג שהוא זכה להפצה בארץ בסוף השנה שעברה.
בכל אופן, סרט פשוט נהדר!
נתחיל בזה שהוא מאוד יפה. הצילום שלו פשוט ומדויק והמשחק שלו עם האורות בסצנות לא פחות ממבריק. גם מה שחלק לא מבוטל מהסרט עוסק בצילום. והתמונות בו יפהפיות.
הסיפור עצמו, המתואר בחמישה פרקים (או תמונות אם תרצו) עוסק במרגריט דומונט, אישה מהמעמד המאוד-מאוד גבוה של שנות העשרים בפריז. אישה מאוד עשירה, בעלת חברים ומוקירים רבים וחובבת מוזיקת אופרה מושבעת. עד כאן אין בעיות. הבעיות מתחילות כאשר כחלק ממסיבות החברה שהיא נוהגת לארגן ולארח, מרגריט רוצה לשיר מול חבריה. אבל מרגריט לא יודעת לשיר. למען האמת מרגריט היא אחת הזייפניות הכי גדולות ששמעתי אי עם בחיי.
הבעיה היותר גדולה היא שמרגריט לא מודעת לעניין. כל חבריה ומכריה, מפאת כבודה, מסתירים ממנה את האמת הכ"כ מרה וקשה בעוד היא ממשיכה 'לחיות את המוזיקה' כמעט לגמרי.
עיתונאי צעיר ותחמן שמגיע לאחד המסיבות החברתיות שלה מנצל את חוסר המודעות העצמית של מרגריט ומתחיל להוציא את ה'כשרון הגדול' שלה על העולם החוצה. מה שגורם לה להפוך לכוכבת אופרה גדולה כאשר היא פשוט לא יודעת לשיר.
הסיטואציה הזאת יוצרת מצד אחד כמה רגעים קומיים מאוד משובחים (כמעט כל פעם שמרגריט תשיר בסרט, לא יכולתי להפסיק לצחוק) ומצד שני גם יוצרת מערכת יחסים מאוד מורכבת בין ה'זמרת' לבין כל הסובבים אותה. עם בעלה, עם המשרת המסור, המורה לאופרה, העיתונאי. כמו כשרון גדול שכולם מנסים לנצל בדרכם, מסתבר שגם כך בכישלון גדול. המשחק המדויק של כל אחד ואחת מהדמויות עוזר מאוד למערכות היחסים הללו.
הקשר הכי משמעותי בסרט, הוא בין מרגריט לבין משרתה האישי והמסור מיידלבוס. הוא הולך בעיוורן מוחלט אחרי טירופה הבלתי נגמר של אדונו. למען האמת, הקשר שלהם הזכיר לי מערכת יחסים נוספת, מאוד מפורסמת, בין משרת לאישה מזקינה שחשבה שהיא מפורסמת. אני מדבר על סרטו האדיר של בילי ווילדר 'שדרות סנסט' שבו נורמה דזמונד לא כ"כ צלחה את המעבר מתקופת הריאונע לקולנוע והפכה להיות לא רלוונטית בעליל וזה לא עצר בעדה לחשוב שהיא השחקנית הכי טובה בעולם.
למרות ששני הסרטים לא באמת מדברים על אותו דבר (נורמה לפחות הייתה שחקנית מעולה ויש לה סוג של קייס, מרגריט פשוט זייפנית מאז ומעולם), קל מאוד להשוות בניהם. בשני הסרטים המשרתים האישיים תורמים רבות לפולחן האישי של אדונם, ובשניהם יש בכל הבית הגדול אין סוף תמונות בסיטואציות שונות של ה'מפורסמת'.
אך בעוד נורמה נשבתה בתוך עולם הקסם של המפורסמים, אצל מרגריט היא בכלל לא אשמה. אלא כל הסובבים אותה עם אלה שאשמים.
לאף אחד אין את האומץ להגיד למרגריט בפנים שהיא פשוט לא יודעת לשיר ובכך לגאול אותה מהסרט בו היא חיה ואותנו מהשירה המזעזעת שיוצאת לה מהפה.
והדבר ההזוי ביותר, שחוסר הכישרון הגדול של מרגריט, הוא מה שמוביל אותה למעלה בעולם ההזוי והמנצל שאנחנו נמצאים בו.
לצד קטעי השירה של מרגריט יש גם לא מעט קטעי שירה של אנשים שלשם שינוי יודעים לשיר ועושים זאת טוב מאוד ואם ימשיכו כנראה לשיר באולמות קטנים או במסיבות חברתיות והביקורת כאן היא די ברורה.
אני מוכרח להודות שלקראת המערכה האחרונה של הסרט, העניינים הפכו מעט הזויים מידי וגם לא לחלוטין הבנתי מה הסוף רוצה להגיד. אבל בכל מקרה, זה היה פשוט סרט נהדר. סוחף, מעניין, מצחיק וגם קצת עצוב. ובעיקר מאוד-מאוד יפה. בקיצור-נהדר!
עיתונאי צעיר ותחמן שמגיע לאחד המסיבות החברתיות שלה מנצל את חוסר המודעות העצמית של מרגריט ומתחיל להוציא את ה'כשרון הגדול' שלה על העולם החוצה. מה שגורם לה להפוך לכוכבת אופרה גדולה כאשר היא פשוט לא יודעת לשיר.
ממתין לסרט בכליון עיניים
(ל"ת)
שדרות מרגריט
הגעתי אליו לגמרי במקרה, ולא היה לי מושג שהוא זכה להפצה בארץ בסוף השנה שעברה.
בכל אופן, סרט פשוט נהדר!
נתחיל בזה שהוא מאוד יפה. הצילום שלו פשוט ומדויק והמשחק שלו עם האורות בסצנות לא פחות ממבריק. גם מה שחלק לא מבוטל מהסרט עוסק בצילום. והתמונות בו יפהפיות.
הסיפור עצמו, המתואר בחמישה פרקים (או תמונות אם תרצו) עוסק במרגריט דומונט, אישה מהמעמד המאוד-מאוד גבוה של שנות העשרים בפריז. אישה מאוד עשירה, בעלת חברים ומוקירים רבים וחובבת מוזיקת אופרה מושבעת. עד כאן אין בעיות. הבעיות מתחילות כאשר כחלק ממסיבות החברה שהיא נוהגת לארגן ולארח, מרגריט רוצה לשיר מול חבריה. אבל מרגריט לא יודעת לשיר. למען האמת מרגריט היא אחת הזייפניות הכי גדולות ששמעתי אי עם בחיי.
הבעיה היותר גדולה היא שמרגריט לא מודעת לעניין. כל חבריה ומכריה, מפאת כבודה, מסתירים ממנה את האמת הכ"כ מרה וקשה בעוד היא ממשיכה 'לחיות את המוזיקה' כמעט לגמרי.
עיתונאי צעיר ותחמן שמגיע לאחד המסיבות החברתיות שלה מנצל את חוסר המודעות העצמית של מרגריט ומתחיל להוציא את ה'כשרון הגדול' שלה על העולם החוצה. מה שגורם לה להפוך לכוכבת אופרה גדולה כאשר היא פשוט לא יודעת לשיר.
הסיטואציה הזאת יוצרת מצד אחד כמה רגעים קומיים מאוד משובחים (כמעט כל פעם שמרגריט תשיר בסרט, לא יכולתי להפסיק לצחוק) ומצד שני גם יוצרת מערכת יחסים מאוד מורכבת בין ה'זמרת' לבין כל הסובבים אותה. עם בעלה, עם המשרת המסור, המורה לאופרה, העיתונאי. כמו כשרון גדול שכולם מנסים לנצל בדרכם, מסתבר שגם כך בכישלון גדול. המשחק המדויק של כל אחד ואחת מהדמויות עוזר מאוד למערכות היחסים הללו.
הקשר הכי משמעותי בסרט, הוא בין מרגריט לבין משרתה האישי והמסור מיידלבוס. הוא הולך בעיוורן מוחלט אחרי טירופה הבלתי נגמר של אדונו. למען האמת, הקשר שלהם הזכיר לי מערכת יחסים נוספת, מאוד מפורסמת, בין משרת לאישה מזקינה שחשבה שהיא מפורסמת. אני מדבר על סרטו האדיר של בילי ווילדר 'שדרות סנסט' שבו נורמה דזמונד לא כ"כ צלחה את המעבר מתקופת הריאונע לקולנוע והפכה להיות לא רלוונטית בעליל וזה לא עצר בעדה לחשוב שהיא השחקנית הכי טובה בעולם.
למרות ששני הסרטים לא באמת מדברים על אותו דבר (נורמה לפחות הייתה שחקנית מעולה ויש לה סוג של קייס, מרגריט פשוט זייפנית מאז ומעולם), קל מאוד להשוות בניהם. בשני הסרטים המשרתים האישיים תורמים רבות לפולחן האישי של אדונם, ובשניהם יש בכל הבית הגדול אין סוף תמונות בסיטואציות שונות של ה'מפורסמת'.
אך בעוד נורמה נשבתה בתוך עולם הקסם של המפורסמים, אצל מרגריט היא בכלל לא אשמה. אלא כל הסובבים אותה עם אלה שאשמים.
לאף אחד אין את האומץ להגיד למרגריט בפנים שהיא פשוט לא יודעת לשיר ובכך לגאול אותה מהסרט בו היא חיה ואותנו מהשירה המזעזעת שיוצאת לה מהפה.
והדבר ההזוי ביותר, שחוסר הכישרון הגדול של מרגריט, הוא מה שמוביל אותה למעלה בעולם ההזוי והמנצל שאנחנו נמצאים בו.
לצד קטעי השירה של מרגריט יש גם לא מעט קטעי שירה של אנשים שלשם שינוי יודעים לשיר ועושים זאת טוב מאוד ואם ימשיכו כנראה לשיר באולמות קטנים או במסיבות חברתיות והביקורת כאן היא די ברורה.
אני מוכרח להודות שלקראת המערכה האחרונה של הסרט, העניינים הפכו מעט הזויים מידי וגם לא לחלוטין הבנתי מה הסוף רוצה להגיד. אבל בכל מקרה, זה היה פשוט סרט נהדר. סוחף, מעניין, מצחיק וגם קצת עצוב. ובעיקר מאוד-מאוד יפה. בקיצור-נהדר!
ספוילר:(
(ל"ת)
עזור לי
איפה?
עיתונאי צעיר ותחמן שמגיע לאחד המסיבות החברתיות שלה מנצל את חוסר המודעות העצמית של מרגריט ומתחיל להוציא את ה'כשרון הגדול' שלה על העולם החוצה. מה שגורם לה להפוך לכוכבת אופרה גדולה כאשר היא פשוט לא יודעת לשיר.
אממ, זה ממש בתחילת הסרט (והחלק השני כתוב בתקציר למעלה)
בכל מקרה, סליחה.
אמממ.... לא יצא בדיוק כזה סרט עם מריל סטריפ השנה שמבוסס על סיפור אמיתי?
(ל"ת)
נכון
שניהם מבוססים על אותו סיפור.
לדעתי, 'מרגריט' טוב יותר, אבל גם 'פלורנס פוסטר ג'נקינס' של סטריפ סה"כ נחמד.