אני מתחיל לתהות אם זה אני שפיספס קולנוע ישראלי משובח שהיה בשנות האלפיים או שרק בשנים האחרונות הקולנוע הישראלי התחיל באמת להתניע מנועים ולהפגיז כמו שצריך. מנפאואר מצטרף לרשימה הצפופה מדי של "הסרט הישראלי הטוב של השנה" ( הוא רב עם מסווג חריג, מיתה טובה ואפס ביחסי אנוש) ומצליח לבדל את עצמו ולהציב את עצמו בזכות כמה וכמה מעלות:
1. הבימוי – כשחושבים על "ריאליזם" בקולנוע חושבים על מצלמה ידנית, שתיקות ארוכות ורצינות תהומית. נעם קפלן מצליח בעזרת כמה החלטות בימוי פשוטות (מה יותר ומה פחות) ליצור ריאליזם בלי השטיקים האלה בדברים פשוטים כמו – טלוויזיה דלוקה. את כל הסרט אופף רעש הטלוויזיה, שבאף שלב לא מוסרת מידע חיוני לדמויות על גורלן וזה גרם לי לחשוב כמה נדיר זה וכמה מיידית זה גרם לי לחשוב שמה שקורה כאן באמת קשור למציאות. דברים כמו "הדמויות מהסיפורים הנפרדים לא נפגשות ברגעים משמעותיים כי זה יתאים לעלילה" כי זה לא קשור וסתם מסיח את הדעת. וכמובן – בניית דמויות, מצבים ודיאלוגים אמינים,שלא נהפכים למורפכים(ראה ערך מיתה טובה ואפס ביחסי אנוש שלמרות תיאור מדויק של הרגשה, חוטאים למציאות כל אחת בצורתו שלו [לא שיש בעיה עם זה]) לא מטיפים ולא מוטים בצורה בוטה. המהגר עבודה הוא לא מסכן טהור, משטרת ההגירה הם לא בריונים מרושעים. ערפל מוסרי שמשאיר אותך רק עם הסיפור ולא עם איזה מסר ביד.
2. הליהוק – אין לי מושג איך הצליחו ללהק בצורה כל כך טובה את הדמויות שמרכיבות את הפסיפס הזה אבל הליהוק פה של כל דמות משנה היא נהדרת ובכל מקרה המלהקת שהצליחה למצוא את סאן אינטוספ מגיעה לה שתי נשיקות במצח.
3. היוסי מרשק – שחקן שעושה חסד ומוציא את המיטב מעצמו בכל סרט שהוא מופיע בו בין אם זה שושנה חלוץ מרכזי כתור שומר ראש ערבי עם נזילות מינית או כאן בתפקיד שוטר שרק מנסה לשרוד את החודש עם טיפת כבוד עצמי.
4. "אני אש אני רוח" – וכל דבר שקדם לפני ובא אחרי הרגע הזה.
בקיצור, סרט שבכל שנה עם תותחים פחות כבדים היה זוכה לכבוד המגיע לו (בחינת האקדמיה. את תגובת המבקרים נראה בסוף השבוע), אבל אני מקווה שהוא בכל זאת יצליח למצוא את המקום והכבוד שלו ואם אפשר אז אפילו קצת קהל. איך אומר עימנואל איקה בהקשר אחר לחלוטין? הלוואי.
אין לא ציפיות מיוחדת מהסרט בגלל הטריילר אבל אני שמחה מכול התייחסות לנושאים שהוא מעלה
(ל"ת)
אין מה להגיד, נושאים משמחים
(ל"ת)
דווקא הטריילר מצוין, גרם לי הרבה ציפיות
(ל"ת)
עוד סרט ישראלי נהדר בשנה צפופה.
אני מתחיל לתהות אם זה אני שפיספס קולנוע ישראלי משובח שהיה בשנות האלפיים או שרק בשנים האחרונות הקולנוע הישראלי התחיל באמת להתניע מנועים ולהפגיז כמו שצריך. מנפאואר מצטרף לרשימה הצפופה מדי של "הסרט הישראלי הטוב של השנה" ( הוא רב עם מסווג חריג, מיתה טובה ואפס ביחסי אנוש) ומצליח לבדל את עצמו ולהציב את עצמו בזכות כמה וכמה מעלות:
1. הבימוי – כשחושבים על "ריאליזם" בקולנוע חושבים על מצלמה ידנית, שתיקות ארוכות ורצינות תהומית. נעם קפלן מצליח בעזרת כמה החלטות בימוי פשוטות (מה יותר ומה פחות) ליצור ריאליזם בלי השטיקים האלה בדברים פשוטים כמו – טלוויזיה דלוקה. את כל הסרט אופף רעש הטלוויזיה, שבאף שלב לא מוסרת מידע חיוני לדמויות על גורלן וזה גרם לי לחשוב כמה נדיר זה וכמה מיידית זה גרם לי לחשוב שמה שקורה כאן באמת קשור למציאות. דברים כמו "הדמויות מהסיפורים הנפרדים לא נפגשות ברגעים משמעותיים כי זה יתאים לעלילה" כי זה לא קשור וסתם מסיח את הדעת. וכמובן – בניית דמויות, מצבים ודיאלוגים אמינים,שלא נהפכים למורפכים(ראה ערך מיתה טובה ואפס ביחסי אנוש שלמרות תיאור מדויק של הרגשה, חוטאים למציאות כל אחת בצורתו שלו [לא שיש בעיה עם זה]) לא מטיפים ולא מוטים בצורה בוטה. המהגר עבודה הוא לא מסכן טהור, משטרת ההגירה הם לא בריונים מרושעים. ערפל מוסרי שמשאיר אותך רק עם הסיפור ולא עם איזה מסר ביד.
2. הליהוק – אין לי מושג איך הצליחו ללהק בצורה כל כך טובה את הדמויות שמרכיבות את הפסיפס הזה אבל הליהוק פה של כל דמות משנה היא נהדרת ובכל מקרה המלהקת שהצליחה למצוא את סאן אינטוספ מגיעה לה שתי נשיקות במצח.
3. היוסי מרשק – שחקן שעושה חסד ומוציא את המיטב מעצמו בכל סרט שהוא מופיע בו בין אם זה שושנה חלוץ מרכזי כתור שומר ראש ערבי עם נזילות מינית או כאן בתפקיד שוטר שרק מנסה לשרוד את החודש עם טיפת כבוד עצמי.
4. "אני אש אני רוח" – וכל דבר שקדם לפני ובא אחרי הרגע הזה.
בקיצור, סרט שבכל שנה עם תותחים פחות כבדים היה זוכה לכבוד המגיע לו (בחינת האקדמיה. את תגובת המבקרים נראה בסוף השבוע), אבל אני מקווה שהוא בכל זאת יצליח למצוא את המקום והכבוד שלו ואם אפשר אז אפילו קצת קהל. איך אומר עימנואל איקה בהקשר אחר לחלוטין? הלוואי.