-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
האיש במצודה הרמה
The Man in the High Castle
היסטוריה חלופית בה מדינות הציר ניצחו במלחמת העולם השנייה. הסדרה מתרחשת בשנת 1962 ומספרת על החיים בארצות הברית תחת השלטון הגרמני והיפני, ועל חייהם של אנשי מחתרת אמריקאים ואנשי שלטון גרמניים ויפניים.
תאריך הפצה בארה"ב: 15/01/2015
תאריך הפצה בישראל: 15/01/2015
יוצרים
סדרת מופת בעיני
גם בגלל האווירה התקופתית* אבל בעיקר כי הוא לוקח אוסף דמויות שונות ובודק איך הן מתמודדות עם המציאות החלופית הזו. בנוסף לסיכום כאן למעלה, חלק חשוב ודרמטי בסדרה הוא ההבנה האטית של הדמויות בכך שהמציאות שלהם היא חלופית ויש עוד מציאויות.
הקשר לספר של פיליפ ק. דיק הוא רופף וטוב בעיני שכך. לדיק היו רעיונות טובים אבל הוא היה פחות טוב בלפתח אותם לעלילה שלמה.
* אפשר לקרוא אווירה תקופתית לתקופת היסטוריה חלופית?
את דעתי על הסדרה והספר כתבתי לקראת עליית העונה השנייה
באתר האגודה.
מאז כבר שודרו שתי עונות נוספות.
יש הרבה תמות שמשתלבות בתוך הסדרה, ולדעתי הגדולה שבהן היא ההתבוננות ב"מה זה להיות נאצי". מכיוון שבעולם שבסדרה אף פעם נוצרה ההבנה שנאציזם זה מרושע. יש נאצים טובים ויש נאצים רעים, אבל אפילו הנאצי שסובל מסיוטים של חיסול היהודים ברחובות ניו יורק עדיין מתנהל ביום יום כאילו להיות נאצי זה דבר נורמלי. הסדרה מראה שוב ושוב איך תתנהל אמריקה נאצית; איך גיבורי התרבות האמריקאיים משתלבים היטב בתוך האידיאולוגיה הנאצית כאילו זה הדבר הכי טבעי עבורם, ומה זאת אומרת להיות נאצי עם פצצות אטום. והכי מטריד זה כמה שזה לא מטריד אף אחד שלא ראה את הנאצים מפסידים. וזה מפחיד וזה מעורר מחשבה וזה נהדר.
אדיר, אבל ככה מסתיימת הסדרה?
יש הסבר לסוף הזה?
חשבתי שממש אוהב את הסדרה הזו
אבל היא קצת חורקת בעיני. דווקא לקרוא את התגובות כאן טיפה משפר את החוויה כי לא חשבתי על ההתבוננות בנורמליות נאצית בתור עניין.
יש בעיני פספוס מאוד גדול, יש איזושהי אמריקניזציה של התנהלות הדמויות, משהו שבמידה מסויימת נראה גם בסיפורה של שפחה ובכלל בדיסטופיות מייד אין אמריקה. כלומר, במשטר טוטליטרי ספרותי או קולנועי, החוק הראשון הוא שאנשים נזהרים. אפילו כשהם מדברים "גלויות" עם קרובים להם, הם עושים את זה בשקט, במרומז וכו'. כאן לעומת זאת יש דמות שכבר בפרק הראשון מתעקשת שאינה יהודיה, רק שהדיון הזה מתקיים בבר הומה, אחר כך גם ברחוב הומה. כאילו שאנשים מניחים שאם הם יושבים ביחד ומדברים, אף אחד לא מאזין להם- בעוד שברוב המשטרים הטוטליטריים כולל גרמניה הנאצית, מאוד מעודדים ילדים להלשין על ההורים שלהם- בטח ובטח שזרים.
יש אפס זהירות מציטוט לשיחות ברחוב/בציבור, אפס זהירות מציטוט לשיחות בטלפון, אפס זהירות באופן כללי. ויש גם את הקטע הזה שדמויות מהר מאוד עוברות מתפקיד זוטר ל-לפגוש את הדמות הכי בכירה או אחת הבכירות בארגון. זה כל כך לא מתאים בדיסטופיה, למעשה זה מעקר חלק גדול מהאימה של סיפורים דיסטופיים שבהם נראה שהדמות הגיבורה עומדת מול עולם בלתי נגמר ובלתי אפשרי של כח, והיא רק טיפה בים.
אני לא יכולה שלא להשוות ל1983 המצויינת (בנטפליקס), שבה פיגוע אדיר בפולין ב83 גורם להתחזקות המשטר הקומוניסטי וכתוצאה מכך ליקום מקביל שבו הגוש הקומוניסטי התחזק ונשאר איתן ויציב לתוך שנות ה2000. גם שם יש קבוצת צעירים שמנסים לנהל התנגדות כלפי המשטר, גם הם הדור שנולד לתוך המשטר הזה וההורים שלהם הם מי שזוכרים "איך היה פעם". רק שהכותבים שם הצליחו לתפוס בדיוק את כל מה שפגום באיש במצודה הרמה, הניואנס בין מרד של אנשים שזוכרים חופש, לכזה של אנשים שלא יודעים מה זה חופש, הפרנויה במפגשים חדשים, הפרגמטיזם האכזרי של תנועת מרד, הזהירות המוגזמת בשיחות- גם אם האנשים הקרובים ביותר. הם גם מתיחסים בצורה מאוד מרתקת להשלכות הגלובליות של התחזקות הגוש הקומוניסטי (מה קורה למדינות השונות בתוך הגוש, מה קורה ביחסיהם עם ארה"ב ומערב אירופה, איך טכנולוגית גרעין משפיעה על ההתנהלות). אני חושבת שאמריקאים מוגבלים מאוד בתפיסת הטוטליטריזם שלהם משום שהם אנשים שמגיעים מהמקום הכי חזק בעולם, וגם כשהם מדמיינים יקום שבו הם לא עצמאיים, הם לא מסוגלים להבין מה זה בדיוק אומר, או מה זו בדיוק גאווה לאומית של אומה שמעולם לא ניהלה את העולם.
ממש קיוויתי שהסדרה הזו תתן זוית דומה לזו של 1983, רק על משטר אחר ומדינה אחרת. אבל זה לא ממש מה שקרה, חבל.