-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
מגנוליה
Magnolia
מספר סיפורים מצטלבים בלוס אנג'לס: ילד-פלא בתחרות טלויזיונית נמצא תחת לחץ, מנחה סדנאות לכיבוש נשים מגלה שאביו גוסס, גבר מחפש מחילה מבתו שניתקה איתו קשר. ומזג האויר מוזר.
עמוד הסרט בחסות אוהד קצין
תאריך הפצה בארה"ב: 25/12/1999
אני מפחד להמאיס את עצמי,
אם אכתוב כאן הודעה שמפרטת למה זה אחד הסרטים האהובים עלי. אני יכול לומר שהוא אחד הסרטים הכי מרגשים שראיתי בחיים שלי, שג'וליאן מור, פיליפ סימור הופמן ובכלל, שאר הקאסט המדהים שהתקבץ בסרט הזה, נתנו פה הופעה של פעם בחיים. שמדובר באחת מעבודות הבימוי והכתיבה הטובות ביותר שנעשו, שסיקוונס הסיום מרגש אותי עד היום, ושזה אולי הסרט הכי יפה שנעשה על גאולה. לא, אני רק אומר זאת כך: ראיתי את הסרט הזה שוב לפני כמה ימים, וזרחתי מאושר כשראיתי שעל השולחן של סטנלי, הילד, מופיע ספר אחד שפחות או יותר אומר במפורש מה עומד לקרות בסוף הסרט – ומכניס זווית חדשה לגמרי לתפקיד של הילד בקליימקס של הסרט. על השולחן של סטנלי הונח ספר שנכתב על ידי צ'רלס פורט. להלן הקשר בין צ'רלס פורט לסוף של מגנוליה. זהירות, ספוילרים:
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/620/580.html
תודה על הלינק
ידעתי על הספר של פורט, לא ממש ידעתי יותר מדי על מה הוא עשה ואיך הוא קשור לנושא. עכשיו הכל התחבר לי.
גם אחד הסרטים האהובים עליי (אם לא האהוב ביותר…). מדהים כמה פרטי טריוויה יש על הסרט הזה, כל כך הרבה דברים מעניינים שפזורים לכל אורכו (והוא ממש ארוך!) ואפשר להבחין בהם רק אם צופים מלא פעמים וממש מתעמקים, או לחילופין קוראים את כל ה"הידעת?" על הסרט ב-IMDB (או שניהם, במקרה שלי).
נירלי שראיתי את הסרט הזה יותר פעמים מאנדרסון עצמו ואף פעם לא שמתי לב לזה..!!!!
סחטין, עשיתה לי את היום- שבוע- חודש….
זה ללא ספק הסרט השלם ביותר שנוצר..!
אז מה אהבתם בסרט הזה?
החצי הראשון שלו הרגיש ממש גרוע: טכניקות מוגזמות ושחוקות של צילום, עריכה ופסקול; היעדר כל הקשר כללי שאמור לרכז את הצופה ולתת מומנטום להתרחשויות. החזקתי שעה וחצי ושם זה קצת (רק קצת) נרגע, אבל גם בהמשך לא יכולתי לומר למה המידע מועבר לנו בצורה כל כך נמרחת ורפטטיבית, מה שדי מאכזב בהתחשב באווירה החידתית שהסרט ניסה לפזר.
אז מה דעתכם? שואל ברצינות ואשמח שתאירו את עיניי.
לא ראיתי אותו הרבה זמן
אבל:
1. אני לא בטוח שבזמנו הטכניקות הנ"ל היו "שחוקות" (אולי מוגזמות, אבל אני לא בטוח למה אתה מתכוון)
2. זה סרט שמפוזר על פני הרבה קווי עלילה, ועל כן המומנטום שלו מצטבר לאט יותר מסרט רגיל (טוב, זה לא חובה – אבל במקרה הזה אני בסדר עם האיטיות הזאת)
3. אני אוהב את זה שהוא פשוט סרט מושלם.
הטכניקות נשחקות בתוך הסרט עצמו
בעיקר השימוש בפסקול המוגזם כמעט בכל סצינה, בלי שום קשר למתרחש. גם תנועות המצלמה מסוגננות אבל חוזרות על עצמן שוב ושוב.
תוכל לפרט מה אהבת?
לכאורה כן
אבל ראיתי את הסרט באמת ממש ממש מזמן, ועל כן אני לא בטוח אם זה ישרת את הסרט נאמנה. בזמנו, פשוט מאוד התרשמתי מהסרט בכל הנוגע לתסריט, בימוי ומשחק – טום קרוז כשחקן הבולט ביותר, אבל גם כל המכלול. ואומנם הרבה חלקים קופצים כיום כ"התלהבות סגנונית" אבל כשזה עובד, זה עובד – ולי זה עבד.
זה לא הסרט לחפש בו קלוז׳רים ושדברים יפתרו, זה הרבה יותר מופשט והצפייה בו היא יותר כמו לצפות ביצירת אומנות, לא בגלל שאני מגדיר את זה כיצירת אומנות אלא העובדה שלא מאכילים אותך בכפית את כל התשובות, כמו בחיים זה לא שחור או לבן
מופשט זה לא. יש פה קווי עלילה שמצטלבים בכוונה.
אני מאוד אוהב סרטים אמנותיים שכל-כולם צורה ללא עלילה, אבל זה לא המקרה כאן; יותר כמו אנסמבל קאסט מורחב עם המון גימיקים. אפילו רוברט מקי (ולא שאני מעריץ שלו או משהו כזה) אומר שלא במקרה בכל העולם אנשים מעדיפים סיפורים סגורים ושלמים על ערפול יתר. רצה הבמאי לעשות סרט מופשט שבו כל דמות היא רק סמל ואז נתמקד בחיצוני ולא יהיה אכפת לנו איך ייסגרו העלילות – לא ככה עושים את זה.
ככל שאני חושב על הסרט הזה יותר, ככה הסגידה לו יותר מקוממת ותמוהה.
שום דבר בו לא אמין משום מבחינה ולמעשה גשם הצפרדעים הוא אולי הדבר הכי אמין בו. כאילו, איזה שוטר בדיוק יקשיב לשיר ראפ של ילד קטן בתור עדות? וזה רק קצה הקרחון. כל ההתנהגות של כל הדמויות היא או צפויה מדי מכדי להיות מעניינת או לא דומה לשום התנהגות אנושית שאני מכיר.