כל יצירה נוצרת בזמן, מקום והקשר מסוימים. כן, היא אמורה לעמוד בפני עצמה גם בלי קשר אליהם, "מות המחבר" וכל זה. אבל ההקשרים האלה קיימים, לכן בלימודי אמנות ותרבות עוסקים גם בהם. זה נכון במיוחד כשמדובר בסדרות טלוויזיה. יש הבדל עצום בין צריכה שלהן תוך כדי השידור לבין צריכה בדיעבד, בבינג' או שלא. לדעתי, העונות האחרונות של "משחקי הכס" היו כל כך מבולגנות דווקא כי היוצרים חשבו יותר על התגובות של הפאנדום בזמן אמת ופספסו את היצירה שתישאר אחרי שהפורומים ברדיט יתרוקנו. אבל אנחנו בכלל פה לדבר על "מד מן".
התחלתי לצפות ב"מד מן" קצת לפני עלייתה של העונה השלישית, אז השלמתי את שתי העונות הראשונות שלה בזריזות. מעונה שלוש והלאה הייתי צופה אדוקה שרואה כל פרק יום אחרי יציאתו, קוראת ריקאפים ומגיבה בדיונים. זה אולי מפתיע במבט לאחור, אבל הסדרה עוררה לא פחות עניין ברשת מפרקים של "המנדלורי" או "לוקי". היה פאן ארט, ניתוחי עומק, תיאוריות מעריצים ואיתם גם הרבה אהבה, תסכול והזדהות עם הדמויות, רובן בלתי פשוטות בעליל. צפיתי בסדרה שוב לא מזמן והיא עדיין חכמה ומהנה, אבל לא יכולתי שלא להיזכר תוך כדי צפייה כמה מיוחד היה לראות אותה יחד עם כל העולם. כשמייגן לובשת חולצה עם כוכב בצפייה מחודשת, אין לזה משמעות מיוחדת. אבל בזמן אמת, החולצה הזו הציתה אינספור דיונים ותיאוריות מעריצים שניסו למצוא בה רמז מטרים כלשהו לגבי עתידה.
"מד מן", למי שפספס איכשהו, מלווה מספרי אנשי פרסום (ואת המשפחות שלהם) בניו יורק של שנות השישים. היא יוצאת לדרך כשהסיקסטיז הם עדיין קצת פיפטיז, על כל ההטרדות המיניות והציפיות המגדריות שמגיעות עם התקופה, ומעבירה את גיבוריה תהליכי עומק רגשיים וחברתיים. רצח קנדי, מלחמת וייטנאם, הביטלמאניה, תחילת השימוש במחשבים (אלה בגודל של חדר), סמים הזייתיים, פמיניזם, רוחניות, מאבקי זכויות אזרח וגם הנחיתה על הירח – כולם ועוד באים לבקר מתישהו את הגיבורים והגיבורות שלנו, שחלקם פורחים בעקבות שינוי הכללים ואחרים מאבדים את הדרך.
הנכס המשמעותי ביותר של הסדרה – יותר מהתקופתיות הממכרת, יותר מערכי ההפקה – הן הדמויות. העלילה בסך הכל מעניינת, אבל בשביל שנהיה מושקעים בתוצאות של ישיבות ופיצ'ים צריך להיות לנו ממש, ממש אכפת מהאנשים שיושפעו מהן. ואכפת לנו. רציתי לפרט כאן על כמה מהדמויות האהובות ביותר (פגי! ג'ואן! סאלי! רוג'ר! אפילו פיט!), אבל יש כל כך הרבה אנשים מעניינים בסדרה הזו שאם ננסה למנות את כולם נהיה פה כל היום. יש כאלה שמתאהבים בהם מיד, יש דמויות משנה שמתעצמות ומעמיקות לאורך השנים ויש גם כאלה שמפציעות לרגע מדי פעם ועדיין משאירות רושם והשפעה עונות קדימה. אף אחד איננו חד מימדי וגם לא מושלם – לכל אחד ואחת יש רגעי ניצחון מרגשים לצד נפילות מזעזעות, שהן לא פעם תוצאה ישירה של המעשים שלהם. דון דרייפר, הדמות הראשית המגולמת על ידי ג'ון האם, הוא הדוגמה המושלמת לכך: כי הוא בו זמנית מלך הקול, טיפוס בלתי נסבל, "סלף מייד מן", האויב הגדול של עצמו, אבא אוהב, אבא מחורבן, אליל הנשים ובן זוג זוועתי. אבל הוא לא לבד. גם דמויות סימפטיות יותר – אפילו הילדים – עושים לפעמים דברים מזעזעים ממש. ועדיין אנחנו אוהבים אותם, כי כל צעד הוא ברור ומנומק היטב.
חוץ מזה, כיף איתם. "מד מן" היא לא רק סדרה מעניינת פסיכולוגית, היא גם ממש כיפית. היא רחוקה מלהיות קומדיה, אבל יש בה לא מעט רגעים מצחיקים (אני עדיין צועקת לפעמים בבית "פיצה האוס!!!" בלי סיבה), הרבה רומנטיקה וסקס, סיפורים שוברי לב לצד רגעי התבגרות והתפתחות מרגשים. אם הזהירו אתכם מהעונות הראשונות, דעו שהסדרה אכן מתחילה יחסית לאט אבל נעשית יותר קצבית וצבעונית לאורך העונות. אבל אני אולי לא הבנאדם לשאול, כי אהבתי אותה לכל אורך הדרך.
ברמה התמטית, לסדרה היו כל מיני "נושאים" – כרונולוגיה של האומה האמריקאית לאורך עשור מכונן, העיסוק בפרסום ומכירות ואיך הוא משפיע על הנפש, מערכות יחסים בתקופה של יחסי מגדר משתנים ועוד. אבל יותר מהכל זאת סדרה על הערך הכה אמריקאי של "רדיפת האושר". דון מעביר את כל הסדרה בניסיונות למלא את החור בנשמה שלו, אבל גם טיפוסים הרבה פחות מתוסבכים ממנו לא מבינים איפה שמחת החיים והסיפוק שהבטיחו להם.
הסדרה לא נותנת לזה תשובה חד משמעית סטייל "קחו אחריות על הטעויות שלכם" או "לכו לטיפול", אלא מבהירה שהמאבק הזה אף פעם לא נגמר באמת. כדי לנצח, אפילו אם רק ליום אחד, צריך למצוא יופי ומשמעות גם במקומות הכי סתמיים וחסרי טעם, ממודעת פרסומת לגרביונים עד לשיחת חולין עם הבת שלך. והיכולת הזו, למצוא את היופי והמשמעות גם ברגעים "יבשים" או חסרי חשיבות עלילתית, הם אלה שהופכים אותה לסדרה כל כך נוגעת ללב.
מהסדרות שאני הכי מתגעגע אליהן, ורק ראיתי אותה לאחרונה
אני הכי אוהב את הסדרות שמצליחות כל פרק מחדש לבנות סיפור שלם, עם התחלה, אמצע וסוף (או כל מבנה אחר שתרצו לסיפור שלם, נגיד אקספוזיציה-הסתבכות-שיא-התרה), וגם לשמור ולפתח קווי עלילה ראשיים ודמויות. לא כמו סדרות הנטוורק הישנות, עם פרקי stand-alone והתקדמות מינימלית, אלא מה ש"מד מן" עשו. זה הדבר שהכי חסר לי ברוב הסדרות שעולות היום, שמרגישות יותר כמו סרט שהתנפח ונחתך לחלקים (בערך כל ההפקות של אפל לדוגמא). אני מנחש שהמגמה הזאת קיימת כי הסדרות האלו הרבה פחות bingeable-יות (ברות בינג'?) – רוב האנשים לא ירצו להתחיל 5 סיפורים חדשים ברצף, גם אם הם באותו מרחב ועם אותן הדמויות, אבל כשזה סיפור אחד מתמשך אפשר בכיף לראות 5 חלקים.
הייתה תקופה עם עליית הכבלים בסוף שנות ה-90 עד בערך אמצע העשור הקודם שזה נהיה הסטנדרט להפקות היקרות והגדולות, ו"מד מן" לגמרי אחד מהשיאים של זה. השלמתי אותה איך שהתחיל הסגר הראשון לפני שנתיים, כשכל ערב ראיתי גג שני פרקים במשך כמה חודשים. לא הייתי בזמן אמת עם כל הניתוחים והתגובות, אבל נכנסתי וחיפשתי אחרי כל פרק את כל המידע, כשלפעמים לקרוא עליו אחרי לקח יותר זמן מהפרק עצמו. ונהניתי מכל רגע של זה.
הצילום והשחזור התקופתי הכי תפסו אותי – זה ברור שאין להם תקציב להרים רחובות שלמים בניו יורק ב-CG, אבל הם ניצלו כל סנטימטר בסט כדי לגרום לך להאמין לגמרי שאתה שם איתם. מעבר לזה, כמובן, התסריט, שהוא פשוט כמעט מושלם. כל דמות מנומקת ומובנת לגמרי, אף פעם לא "מקריאים אקספוזיציה", כל עלילה וסיפור מוסיפים לאופי ומקדמים את הסדרה וההיכרות שלך עם המקום.
יש עוד כמה סדרות שעובדות ככה ואפילו מזכירות לי קצת את "מד מן" ("סמוך על סול" שחזרה היום נגיד, גם מ-AMC), אבל אני פשוט מתגעגע לסדרות שלפחות מנסות לעשות את מה שהיא עשתה. עם הכמות המטורפת של הסדרות שעולות כל יום עכשיו, הייתי שמח לקבל אפילו קצת כאלה.
מה שמפריע לי בסדרות שבהן תמיד יש סיפור בכל פרק שגם נסגר (מחוץ לקווי העלילה הארוכים של כל העונה), הוא שהמהלך הנפשי של הדמויות, ה"שיעור" שהן לומדות אם לדבר בפשטנות, נראה מואץ מדי. בדרך כלל פרק כזה נמשך כמה ימים בזמן של הסדרה, וזה מעט מדי. הייתי נהנית יותר אם התהליך של הסיפור היה נפרש על פני שניים או שלושה פרקים בכל פעם, שהיו מתורגמים לשבוע שבועיים לפחות בזמן הסדרה. ואני יודעת שזאת אחת הרעות החולות של החיים אחרי הבינג', לפחות במקרה שלי. הייתי רוצה סדרה שהיא לא רק סרט מחולק לעשרה חלקים, אבל פרק אחד הוא עדיין קצר מדי בשבילי כדי להתחיל סיפור וגם לסיים אותו. (בדרך כלל אני מרגישה שהדמויות לא מתייסרות מספיק כדי להצדיק את שינוי הגישה שלהן, הרי שליש מהפרק הוקדש לאקספוזיציה ולסיבוך, והשליש האחרון להתרה, אז כמה זמן הם התייסרו? בין עשר לעשרים דקות?)
הייתי רוצה לתת ל"מפקדת" קרדיט על סדרה שכל פרק בה גולל סיפור שלם באופן אמין וגם היה חלק ממהלך סוחף אחד, אבל זאת בדיוק הדוגמה ההפוכה- הסדרה מתארת שבועיים וחצי, ושודרה במהלך שלושה- ארבעה שבועות, כך שהייתה חפיפה כמעט מלאה בין הזמן בסדרה לזמן המציאותי, והתהליכים הנפשיים נראו הגיוניים, בטח כשהם היו בתוך מסגרת תחומה מראש של טירונות. אם התדרדרות יכולה בכלל להיחשב לגמרי תהליך, אהמ…
טוב, אני אחשוב אם יש סדרה שריצתה אותי להביא כדוגמה, אבל האמת שכל הקטע הוא שמצב הביניים הזה סתם מתסכל ולא פתיר במיוחד.
מעניין, עשית לי חשק
הסדרה הזו שודרה בכבלים כשהייתי נערה מתבגרת, ניסיתי לצפות בה אבל השתעממתי מהר מאוד. אולי עכשיו, 15 שנה אחרי, הגיע הזמן לתת לה עוד צ'אנס.
סדרת מופת. הבעיה היחידה עם סדרה כזו היא שכשמסיימים אותה, קשה אחר כך למצוא סדרה שמגיעה לרמה שלה.
הנושא של מד מן ודיוני מעריצים/תאוריות הוא מרתק
כיוון שמדובר בסדרה שיותר מכל סדרה אחרת שראיתי, פשוט מסרבת לשחק את המשחק הזה. אין בה שום הבטחה שאקדח שמופיע במערכה הראשונה ירה בשלישית, שפע הפרטים בסט מיצרים אמינות אבל כל הרמיזות שלכאורה שתולות בה חסרות משמעות. דברים לעיתים קרובות קורים אך ורק כדי להקרין על הדמויות ולא כי יש להם חשיבות עלילתית ואין הבטחה ששום דבר יסגר בצורה "נקיה". הכל קוהרנטי אבל נקי לחלוטין מפאן סרביס.
התיאור הכי טוב של הסדרה שקראתי (נדמה לי שזה ציטוט של מתיו ויינר, אבל לא הצלחתי למצוא אותו שוב) אומר: "מכירים את הסצינה שבה בחור פוגש בחורה במסיבה מדבר איתה אבל היא נעלמת לפני שהוא הספיק לקחת ממנה את מספר הטלפון, אבל נפגש איתה אחרי כמה ימים במקרה במעלית? אז מד מן היא הסדרה שבה הם לא נפגשים שוב לעולם". ועדיין, אחת הסדרות הטובות ביותר אי פעם.
כנראה הסדרה האהובה עליי
לא חותם על כך שזו הסדרה הכי טובה שראיתי, אבל אני חוזר אליה המון, גם בצפייה רציפה מחודשת וגם בפרקים אקראיים או שקפצו לי לראש פתאום.
העובדה שכל פרק כמעט הוא סיפור סגור בפני עצמו מאפשרת צפייה לא רציפה בצורה נהדרת וזה משהו שאני לא מכיר כמעט באף סדרה דרמטית אחרת שראיתי.
רמת הפיתוח של הדמויות לאורך העונות פשוט מטורפת, וכיף ממש לראות איך דברים נבנים בצורה מסוימת לאורך זמן ואיך הערות קטנות שנזרקות הופכות לקוי עלילה בהמשך (עם הכוכבית הקטנה שבעונה הראשונה דמויות לפעמים מתנהגות בצורה קצת פחות מתאימה לבנייה שלהן לאורך הסדרה).
בסופו של דבר, הסדרה נותנת תחושת היכרות מדהימה עם הדמויות, אפילו עם דמויות משנה. טרודי למשל היא דמות משנה לא מאוד מרכזית אבל יותר עגולה מרוב הדמויות הראשיות בסדרות אחרות.
ובחיי, כמה שנהניתי לשנוא את פיט וזה מדהים שלמרות שהוא מוצג כמעט תמיד בצורה כזו מעוררת אנטגוניזם, עדיין יש פרקים שמצליחים לעורר אמפתיה כלפיו.
פגי עוברת טרנספורמציה מטורפת לאורך העונות, אבל מצליחים (באמצעות כתיבה מצוינת ומשחק נהדר) לשמור על גרעין כלשהו שמקשר בין פגי של כל העונות. אפשר לראות פרק בעונה האחרונה ופרק בעונה הראשונה, ולמרות שעל הנייר היא השתנתה מהעונה הראשונה בצורה קיצונית, עדיין מרגישים שזו אותה פגי.
על דון כבר הכל נאמר כנראה, אבל אני מאוד אוהב ומעריך עד כמה נתנו לו להיות חרא על המסך. זה לא טוני סופרנו או וולטר ווייט שאנחנו יודעים מראש שהם אנשים שעושים דברים מאוד רעים ומנסים לראות בהם גם את הטוב ואת הנורמטיבי. מדובר כאן באדם שלא הכניס את עצמו לעולם של פשע ורצח, אבל עדיין שוב ושוב פוגע באנשים וגם כשנראה שהוא אולי יותר מתקדם ונאור מהסביבה שלו (נגיד, בקידום של פגי או בקבלה של סאל) אנחנו רואים שכשנוח לו הוא מוכן לנצל כל מצב לטובתו על חשבון אותן חולשות בדיוק של האחרים.
עוד משהו שאני מאוד מעריך בסדרה, זה שהיא הצליחה לשמור על רמה גבוהה מאוד לאורך כמעט כולה. אני חושב שתחילת העונה השישית חלשה יותר משאר הסדרה, אבל באמצע שלה העונה הזו נהיית נהדרת.
הפרק האחרון הוא בין הסיומים הכי טובים שראיתי לסדרות, למרות שאולי יש נקודות קטנות בו שהייתי שמח אם היו קצת אחרת.
לדעתי זו סדרה מוערכת יתר על המידה בגלל ש:
אני ככל הנראה חובב גדול של רגש בסדרות שלי, וכל מה שרציתי שיקרה בסדרה הזו זה שהוא יתעמת עם הבחירות הבעייתיות שלו, ביחסים עם אשתו… הרגיש לי שזה כמעט ולא קרה, לא הרגשתי כמעט התפתחות. קשה לי עם גיבור כל כך רובוטי כשדברים כל כך משמעותים שקורים לו פשוט חולפים הלאה בלי להתעמק.
לצערי זו סדרה לא טובה, ובאמת שרציתי לאהוב אותה.
אתה לא חובב גדול של רגש בסדרות אבל מפריע לך שהגיבור לטענתך רובוטי?
(ל"ת)
אתה זה שהחלטת שאני לא חובב...
(ל"ת)
נכון, הוספתי משום מה לא. הסתירה הסתדרה
(ל"ת)