ביקורת: פנים רבות לאמת

בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה על סרט אמריקאי, אבל הבעיה הגדולה של "פנים רבות לאמת" (מלבד השם העברי שנתנו לו) היא האיפוק שבו מתרחשים דברים לאורך מרבית העלילה שלו. בעלילה הזו יש דרמה בית-ספרית קשוחה, דרמה משפחתית קורעת לב, מתחים גזעיים, אלימות – והכל נורא מינורי ורגוע. מצד אחד, אפשר להעריך את הבמאי ג'וליוס אונה על הריסון והאיפוק. מצד שני, אפשר להכריז שלמרבה הצער הוא לא הצליח ליצור סרט מעניין מדי.

בתחילת הסרט מוצג לצופים לוס (קווין האריסון), תלמיד תיכון שנולד באריתריאה שסועת הקרבות ואומץ בילדותו על ידי זוג הורים אמריקאים (בגילומם של טים רות' ונעמי וואטס). לוס פורח באמריקה והופך לתלמיד מצטיין, אצן מוביל בנבחרת הריצה של בית הספר, נואם בחסד – בקיצור, ברור שהבחור הזה עוד יגיע רחוק. אלא שבדיוק כאשר הוא מתחיל לעבוד על הנאום שלו לאירוע חשוב, אמא שלו נקראת לבית הספר על ידי המורה להיסטוריה הארייט וילסון (אוקטביה ספנסר) כדי לדון במאמר שלוס כתב עבור השיעור שלה. המאמר העלה כמה טיעונים שנראו לה מסוכנים, ובעקבותיו היא יזמה חיפוש בארונית שלו – שם נמצאו חומרים בעלי פוטנציאל מסוכן.

מכאן מתחילה, בתיאוריה, הדרמה הגדולה שאמורה להחזיק את הצופים עד סוף הסרט: האם מדובר בשיגעון של מורה מתעללת שרוצה להוציא את הנשמה לתלמיד מוצלח ומסכן סטייל "וויפלאש", או שהמורה צודקת ולוס הוא אכן שטן עם פני מלאך? בפועל, הדרמה הזו לא מתרחשת כי למרות כל העפעופים הדרמתיים שוואטס מפגינה כאשר היא מנסה לנבור בנבכי הפרשה (תוך שהיא משחזרת פחות או יותר את התפקיד שגילמה ב"הצלצול" – אמא מודאגת ולא חכמה במיוחד), מהר מאוד די ברור איזו מהאפשרויות נכונה. אחרי שמבינים מי הדמות "הרעה" בסיפור, כל שנותר לצופים הוא לעקוב אחרי המזימה של הדמות הנ"ל, והמעקב הזה, אפעס, לא ממש מעורר עניין.

הסרט לא יוצר תחושה שמשהו – אישי, מקצועי, ווטאבר – באמת מונח על כף המאזניים, לא מעצם ההתרחשויות ולא מההשלכות שלהן (המשבר המשפחתי הבלתי נמנע שמתחולל בסרט מערב שתיים וחצי שיחות של התלהטות רוחות, לפני שהמעורבים מחליטים ליישב את הנושא באופן שקול כמו אנשים בוגרים. באמת כל הכבוד להם – אבל בתור דרמה, זה כישלון). למרבה הצער, המקום שבו כל הסיפור כן מקבל תפנית יותר אדג'ית פועל לרעתו כאשר הוא נכנס לכל הנושא של אלימות מינית ומציג את אחד הטיפולים היותר בעייתיים בנושא מאז "נעלמת".

ואולי הבעיה היא שעד הרגע האחרון, "פנים רבות לאמת" לא מצליח להחליט איזה סיפור הוא רוצה לספר. הסרט מציג שלוש עלילות שונות – של לוס, של ההורים המאמצים שלו ושל וילסון. כל עלילה כזו חודרת לעומק הדמויות באופן משכנע למדי, אבל העסק לא מתחבר לתמונה שלמה, והניסיון להשיג חיבור כזה לקראת סוף הסרט, כשהבמאי נוטש את האיפוק שאפיין אותו עד כה ונותן לדמות אחת לצרוח מסרים פוליטיים על דמות אחרת, עגום במיוחד.

אולי השתמע מכל מה שנכתב עד כה ש"פנים רבות לאמת" הוא סרט רע, אבל הוא ממש לא: הוא מתהדר בשחקנים טובים מאוד (האריסון, רות', ספנסר) וצילום ובחירת לוקיישנים מצויינים שהופכים את הסביבה הפרברית והחינוכית שבה הסרט מתרחש לדמות בפני עצמה, עם מתחים בין-גזעיים שרק מחכים להתפרץ החוצה. אבל לסרט היה הרבה פוטנציאל להיות חד ומטריד יותר, וזה, כאמור, לא ממש קורה.