מדהים כצפוי, וגם טוב באופן מפתיעואיטורב-26/01/2018 21:09
מדהים כצפוי, וגם טוב באופן מפתיע
ואיטור
פורסם ינואר 26, 2018 ב 21:09
היה ברור מהתחלה שהסרט הזה יהיה יפהפה- לא הייתה כל כך דרך להסתיר את זה בטריילרים. ובאמת, הטכניקה של אנימציית צבעי-שמן ואן-גוך-סטייל היא פשוט מדהימה, ומוקפדת עד הפרט האחרון. למרות שבטוח יש אנשים שהסגנון הצבעוני הזה יעשה להם קצת כאב ראש. חלק מהמיקומים שהסרט מתרחש בהם הם שחזור מדויק של ציורים שואן גוך צייר בעצמו. קריצה חמה למי שמכיר את הציורים המקוריים, וסתם נופים מרשימים למי שלא. רק בשביל זה שווה לראות את הסרט.
אממה, פה יש הפתעה קטנה: מסתבר שזה גם אשכרה סרט טוב! היה כל כך צפוי שזה יהיה מפגן של צורה על פני תוכן, והסיפור יהיה ביוגרפיה משעממת וז'אנרית, אבל הוא לא. קודם כל, הוא מתרחש כולו כבר אחרי מות ואן גוך (כן, הוא מת, למי שמשום מה חושב שזה ספוילר), שזו נקודה מעניינת להתחיל בה סיפור חיים. הוא מזגזג בין ההווה, שבו ארמנד ראולין, אחד המודלים שואן גוך צייר, משוטט בין אנשים שהכירו את הצייר ומראיין אותם, לבין סיפורי העבר שהם מעלים על האמן המסתורי.
מן הסתם, לפרקים זה קצת מזכיר את "ואלס עם באשיר" מבחינת זה שהסיפור מועבר דרך ראיונות, באופן כמעט דוקומנטרי. אבל כאן בערך נגמרת ההשוואה: בסרט הזה, כל הדמויות מספרות זוויות שונות על אותו אדם, וצובעות אותו בהרבה שכבות שונות ועבות של צבעי שמן. סיפור המסגרת של ארמנד לא מנסה להיות גדול מדי, וכבר שמעתי תלונות על זה שארמנד הוא הדמות הראשית ובכלל לא מתפתח או עובר מסע, אבל אני לא מסכים. ארמנד הוא רק העיניים של הצופה, וככזה הוא עושה עבודה טובה. הוא, וגם שאר הדמויות, אמנם לא שטוחות, ויש אפילו כמה רמזים להתפתחויות ביניהן, אבל אין פה נפילה לקלישאות מאוד ברורות של סיפור מסגרת כמו התאהבות בנאלית או משהו כזה. זה סיפור מסגרת עשוי היטב, ולא הרבה יותר מזה.
והסיפור העיקרי, של ואן גוך, שאף פעם לא מאמץ את זווית הראייה שלו עצמו, מעלה כמה וכמה שאלות- מי בעצם היה ואן גוך? למה הוא צייר למרות שלא זכה על כך להערכה? מה היו היחסים בינו לבין אחיו? למה הוא התאבד, ועוד עשה את זה די גרוע? ואפילו למי שמכיר את החיים של האמן, זה מעניין, ולא לגמרי פתור. ובאופן אפילו יותר מפתיע- מאוד נאמן למציאות. יחסית.
אגב נאמן, עוד נקודה לשבח היא עד כמה הסרט מוקפד גם בשאר הרבדים: הסאונד מעולה, עד לרמת הציפורים שאופייני לשמוע במקומות שבהם הסרט מתרחש, והדיבוב טוב מאוד. וכמובן, המוזיקה משרתת היטב את האווירה, בלי להיות מנופחת מדי, מההתחלה ועד לבחירה בשיר הסיום.
"לאהוב את וינסנט", חוץ מתרגום השם הלא-מדויק שלו, הוא פשוט יצירה יפהפייה, ובאופן מפתיע- גם סרט טוב. לא הכי טוב אי פעם, אבל בהחלט כזה שמעביר את הסיפור שלו בצורה מהודקת, רגישה ולא קיטשית, כמו שצריך. הייתי רוצה לקוות שהוא יזכה באוסקר, אבל סרט של פיקסאר ברשימת המועמדים – אפילו אם הוא "רק" טוב מאוד ולא יצירת מופת – בדרך כלל לא משאיר הרבה תחרות לאנימציה אלטרנטיבית וניסיונית, אז אני בספק שיש לוינסנט סיכוי. לפחות הוא מועמד.
ואם הקדשתי את רוב הביקורת לסיפור ולא לצורה, זה פשוט מפני שככה גם אני הרגשתי לאורך הצפייה. או איך שאבא שלי אמר את זה הכי טוב- "הטכניקה יפהפייה, אבל בשלב מסוים אתה פשוט מתרגל אליה, ומתרכז בסרט. וזה סרט טוב".
הסרט יופץ מתישהו בארץ?
(ל"ת)
כנראה שכן. שובל קנו אותו להפצה מזמן.
אני משער שהם מחכים שהוא יהיה מועמד לאוסקר. הוא מצליח לא רע בעולם בינתיים.
לפי האתר של סינמה סיטי, כרגע מתוכנן לצאת במרץ
אבל אני בספק אם התאריך הזה יישאר. אני מצפה שהוא או יוקדם (אם יקבל מועמדות לאוסקר) או יועף מלוח ההפצה בכלל (אם לא).
מדהים כצפוי, וגם טוב באופן מפתיע
היה ברור מהתחלה שהסרט הזה יהיה יפהפה- לא הייתה כל כך דרך להסתיר את זה בטריילרים. ובאמת, הטכניקה של אנימציית צבעי-שמן ואן-גוך-סטייל היא פשוט מדהימה, ומוקפדת עד הפרט האחרון. למרות שבטוח יש אנשים שהסגנון הצבעוני הזה יעשה להם קצת כאב ראש. חלק מהמיקומים שהסרט מתרחש בהם הם שחזור מדויק של ציורים שואן גוך צייר בעצמו. קריצה חמה למי שמכיר את הציורים המקוריים, וסתם נופים מרשימים למי שלא. רק בשביל זה שווה לראות את הסרט.
אממה, פה יש הפתעה קטנה: מסתבר שזה גם אשכרה סרט טוב! היה כל כך צפוי שזה יהיה מפגן של צורה על פני תוכן, והסיפור יהיה ביוגרפיה משעממת וז'אנרית, אבל הוא לא. קודם כל, הוא מתרחש כולו כבר אחרי מות ואן גוך (כן, הוא מת, למי שמשום מה חושב שזה ספוילר), שזו נקודה מעניינת להתחיל בה סיפור חיים. הוא מזגזג בין ההווה, שבו ארמנד ראולין, אחד המודלים שואן גוך צייר, משוטט בין אנשים שהכירו את הצייר ומראיין אותם, לבין סיפורי העבר שהם מעלים על האמן המסתורי.
מן הסתם, לפרקים זה קצת מזכיר את "ואלס עם באשיר" מבחינת זה שהסיפור מועבר דרך ראיונות, באופן כמעט דוקומנטרי. אבל כאן בערך נגמרת ההשוואה: בסרט הזה, כל הדמויות מספרות זוויות שונות על אותו אדם, וצובעות אותו בהרבה שכבות שונות ועבות של צבעי שמן. סיפור המסגרת של ארמנד לא מנסה להיות גדול מדי, וכבר שמעתי תלונות על זה שארמנד הוא הדמות הראשית ובכלל לא מתפתח או עובר מסע, אבל אני לא מסכים. ארמנד הוא רק העיניים של הצופה, וככזה הוא עושה עבודה טובה. הוא, וגם שאר הדמויות, אמנם לא שטוחות, ויש אפילו כמה רמזים להתפתחויות ביניהן, אבל אין פה נפילה לקלישאות מאוד ברורות של סיפור מסגרת כמו התאהבות בנאלית או משהו כזה. זה סיפור מסגרת עשוי היטב, ולא הרבה יותר מזה.
והסיפור העיקרי, של ואן גוך, שאף פעם לא מאמץ את זווית הראייה שלו עצמו, מעלה כמה וכמה שאלות- מי בעצם היה ואן גוך? למה הוא צייר למרות שלא זכה על כך להערכה? מה היו היחסים בינו לבין אחיו? למה הוא התאבד, ועוד עשה את זה די גרוע? ואפילו למי שמכיר את החיים של האמן, זה מעניין, ולא לגמרי פתור. ובאופן אפילו יותר מפתיע- מאוד נאמן למציאות. יחסית.
אגב נאמן, עוד נקודה לשבח היא עד כמה הסרט מוקפד גם בשאר הרבדים: הסאונד מעולה, עד לרמת הציפורים שאופייני לשמוע במקומות שבהם הסרט מתרחש, והדיבוב טוב מאוד. וכמובן, המוזיקה משרתת היטב את האווירה, בלי להיות מנופחת מדי, מההתחלה ועד לבחירה בשיר הסיום.
"לאהוב את וינסנט", חוץ מתרגום השם הלא-מדויק שלו, הוא פשוט יצירה יפהפייה, ובאופן מפתיע- גם סרט טוב. לא הכי טוב אי פעם, אבל בהחלט כזה שמעביר את הסיפור שלו בצורה מהודקת, רגישה ולא קיטשית, כמו שצריך. הייתי רוצה לקוות שהוא יזכה באוסקר, אבל סרט של פיקסאר ברשימת המועמדים – אפילו אם הוא "רק" טוב מאוד ולא יצירת מופת – בדרך כלל לא משאיר הרבה תחרות לאנימציה אלטרנטיבית וניסיונית, אז אני בספק שיש לוינסנט סיכוי. לפחות הוא מועמד.
ואם הקדשתי את רוב הביקורת לסיפור ולא לצורה, זה פשוט מפני שככה גם אני הרגשתי לאורך הצפייה. או איך שאבא שלי אמר את זה הכי טוב- "הטכניקה יפהפייה, אבל בשלב מסוים אתה פשוט מתרגל אליה, ומתרכז בסרט. וזה סרט טוב".