אפשר לומר ש״באהבה, סיימון״ הוא אחד הסרטים החשובים של השנה, אבל אולי עדיף שלא. זה בהחלט נכון, אבל מי ירצה לראות סרט על סמך סופרלטיב כזה? סרט הוא סרט, לא נייר עמדה. כשסרט מקבל את היחס שמקבלים סרטים ״חשובים״, כמו למשל ״ספוטלייט״ או ״12 שנים של עבדות״, לעיתים נדמה שהוא מאבד את המקום שלו כיצירת אומנות או מוצר בידורי, ומקבל מקום של מאמר מערכת. בגלל זה לפני שנדבר על מה ״באהבה, סיימון״, בוא קודם נדבר על איך ״באהבה, סיימון״. אתם יודעים, כסרט.
גיבור הסרט, כמו שאפשר להסיק מהסתכלות מעמיקה בכותרת, הוא סיימון – בן 16 חביב עם משפחה אוהבת, שני הורים חתיכים שבא למות, אחות קטנה וחמודה, קבוצת חברים קטנה ותומכת, וסוד – הוא הומו. יום אחד מופיע בדף הוידויים האינטרנטי של התיכון שלו (שזה דבר שקיים, משום מה) וידוי של עוד בחור בארון, וסיימון מחליט ליצור איתו קשר. השניים מתחילים להתכתב אחד עם השני תחת שמות בדויים – ומתאהבים. מנקודת המוצא הזאת, ״באהבה, סיימון״ מציג גישה מאוד מגניבה לסיפור האהבה שלו – במקום שהסרט יעסוק בהתקרבות והתרחקות והנוסחה הידועה, סיימון מתפקד בסרט על תקן בלש, שמטרתו לגלות במי הוא התאהב.
אבל אל תצפו לאיזה "בריק" או משהו – בסך הכל, מדובר בגדול בסרט נעורים די נוסחתי. יש את משחק הפוטבול הגדול, את הנשף הגדול, את המסיבה הגדולה בבית ריק של אחד התיכוניסטים, את הבריונים – הכל כאן. אבל את השבלונה הזאת התסריטאים, אייזק אפטאקר ואליזבת ברגר (בהתבסס על ספרה של בקי אלברטלי) מבצעים בהמון חן ולפרקים מצליחים באמת לרגש. עוזר שצוות השחקנים הוא מצוין: ניק רובינסון נהדר בתפקיד סיימון – הוא מעורר הזדהות ואהדה, ובעצם סוחב את כל הסרט על הגב שלו, בהצלחה יתרה. לצידו, בתפקיד הידידה הסטרייטית המחייבת, קת׳רין לנגפורד, אותה רובנו מכירים בתור האנה בייקר מ"13 סיבות". מסתבר שיכול להיות ממש כיף איתה כשהיא לא אובדנית. את אמא של סיימון מגלמת ג׳ניפר גארנר, והיא לא עושה הרבה, אבל חשוב לי להזכיר את זה כי ריבונו של עולם, הוליווד, ג’ניפר גארנר שחקנית מוצלחת, יפהפייה ונראה שהיא אדם חביב מאוד, בואו בבקשה תתנו לה עוד דברים לעשות, סבבה? סבבה.
אז אם מישהו מכם תהה איך ״באהבה, סיימון״ כסרט – הוא חמוד מאוד, וחובבי סרטי התיכון ימצאו שהוא מהווה רענון חיוני לז׳אנר שלא מקבל ריענון לעיתים קרובות מספיק. אבל בנוסף לכל זה, בתשובה לשאלה מה הוא ״באהבה, סיימון״ – כאמור, מדובר באחד הסרטים הכי חשובים שייצאו השנה.
כמו שכבר ציינתי כמה פעמים, "סיימון" סרט חמוד. אין בו קללות, או מין או אלימות או משהו בסגנון. מדובר בעצם, בסרט לכל המשפחה: נגיש, קליל, מהנה, מצחיק ומרגש, ואפשר להראות אותו לאחיך בן ה-12 בלי לעצום לו את העיניים בשום שלב. הוא לא מאתגר את הצופה והוא לא קורע לבבות, ודווקא כל האיכויות האלה הופכות אותו לסרט כמעט רדיקלי.
המון סרטים שמציבים במרכזם דמות מהקשת הלהט״בית לא פונים למכנה משותף רחב במיוחד. ״הר ברוקבק״, ״קרול״, ״אור ירח״ או ״קרא לי בשמך״ כולם סרטים נהדרים, אבל הסבירות שילד מבולבל בן 15 יראה אחד מהם ויתרגש היא די נמוכה, וזאת בדיוק הבעיה. רוב הקולנוע הלהט״בי לא פונה לשכבות גיל או לסוג האנשים שיש להם פחות סבלנות לראות את קייט בלאנשט ורוני מארה מחליפות מבטים מלאי משמעות 45 דקות עד שמתחיל לקרות משהו. לעומתם, ״באהבה, סיימון״ נוצר במיוחד לילידי שנות ה-2000.
כי ״באהבה, סיימון״ לא רק מציב בחור הומו במרכזו – הוא מראה שהכל בסדר. זה מה שכל תיכוניסט/ית צריכים לדעת, גם כשדלת הארון לוחצת עליהם חזק יותר ויותר – אפשר להיות מי שאתה ועדיין הכל יהיה טוב. החסרונות של הסרט – כמו למשל, ההצגה האופטימית-יתר-על-המידה של היציאה מהארון של סיימון, ההימנעות הכמעט-מוחלטת מאזכורים כלשהם לסקס (אף ביקור בבר של הומואים? בדיחת גריינדר אחת וזהו?) – הם גם באותה מידה היתרונות הגדולים שלו. ״באהבה, סיימון״ מוותר על אמינות לטובת נגישות, וזה מה שהופך את ההישג של הסרט למפואר כל כך. בניגוד לסרטי להט"ב אחרים, הוא ככל הנראה לא יזכה באוסקר, אבל אם ילד אחד יראה אותו וייצא מאולם הקולנוע בידיעה שגם לו, כמו סיימון, יכול להיות סוף טוב – זה שווה יותר מכל אוסקר. ובנוסף – זה, כאילו, סרט ממש חמוד.
הסרט הלהטבי השני החמוד שראיתי החודש
והוא אכן חמוד להפליא, אבל כמוהו, דומה מאד ברמה הגבוהה ובסגנון הקליל, הוא the way he looks הברזילאי מ 2014 שאני מניח שהסיבה היחידה בגללה הוא מעט פחות נגיש, היא השפה
אני התלהבתי קצת פחות
קודם כל מהמשחק, שם לא מצאתי אף הברקה, לא מצד המבוגרים ולא מצד הצעירים. כולם טובים, כן, אבל קשה לי להגיד שחשוב לי לראות את הסרט הבא שישתתפו בו.
אבל הסרט עצמו.. עבד כסרט מרגש, אבל האלמנט הקומדיה-תעלומה-רומנטית שלו עבד הרבה יותר חלש לטעמי. הרגעים החזקים היחידים בסרט באו לקראת החצי שעה שלו, לדעתי. אבל אפשרי שהם עבדו כל כך טוב בגלל שהשעה וחצי הראשונות היו מה שהן.
בסופו של דבר, היה משהו בפתרון התעלומה שלא רק שהיה לא מספק, אלא הרגיש שאין לו את האפשרות להיות מספק.
אבל כן, חמוד בסך הכל.
מסכימה בהחלט
המשחק היה גנרי. כאילו, כולם עשו סבבה של עבודה (חוץ מלוגאן מילר שהיה ממש ממש מוגזם ומעצבן), אבל אפ אחד לא התבלט ונדמה שכולם ישבו שם בנוחות בתוך בטייפ קאסט שלהם.
דווקא ה'תעלומה' ריתקנ אותי הרבה יותר מהריגוש בסרט ואולי דווקא בגלל זה לא יכולתי שלא להסכים יותר עם עניין ה'פתרון' לכאורה שהיה ממש מאולץ ותפור ושלגמרי לא הוביל לקתרזיס
דווקא לא מסכים בקשר למשחק.
היו שם כמה תצוגות טובות עד מצוינות, ואני מתכוון לגווארדיה הצעירה, המבוגרים אכן לא בלטו (לרעה או לטובה).
לא הכרתי את קתרין לנגפורד לפני הסרט הזה, ולא ידעתי שהיא הכוכבת של '13 סיבות', אבל היה ניכר לעין שהיא שחקנית בשלה ובוגרת הרבה יותר בהשוואה לשאר השחקנים הצעירים. הדמות שלה הייתה כתובה היטב ונמנעת יחסית מקלישאות, אבל לנגפורד עשתה ממנה הרבה יותר עם משחק מצוין ומעורר הזדהות, וגנבה את ההצגה עם דמות שולית יחסית. לא היה שום רגע שלא האמנתי שליאה שלה היא אכן תיכוניסטית אמיתית, ןגם כזו הייתי שמח אם הייתה איתי בכיתה.
גם שאר שחקני החבורה היו טובים- כמו שנאמר בביקורת, סיימון היה סימפטי וחמוד, ובאמת לא קרס תחת עומס הדמות הראשית. אבי הייתה מוצלחת מאוד בתור הניו-גירל הקולית שכולם מתאהבים בה, וגם הלוק שלה היה מרענן עבור מה שיכול היה להיות דמות-סטוק. שאר הבנים היו בסדר גמור, אם כי טובים פחות (בעיקר ניק הכדורגלן), אבל לבראם יש כאלו תועפות של קסם אישי וחיוך כה מדהים, עד שאני מוכן לתת לו את האוסקר לשחקן משנה כאן ועכשיו תוך שאני שוקל את המיניות שלי מחדש.
מעבר לכל זה, סרט חמוד מאוד מאוד, כפי שכבר נאמר. בהחלט לא מושלם, ונראה שלפעמים הם נכנעו לקלישאות באופן מצער (הדוגמה הבולטת היא של שני הבריונים ההומופובים), אבל מתוק ומהנה לאללה.
נדמה לי שאני מתלהבת יותר מ-2 המגיבים והמבקר
צריך להתחיל בתאום ציפיות, הז'אנר הוא מאוד ספציפי. זה לא סרט מתח, פעולה, מד"ב, אלא סרט נעורים/התבגרות.
בתוך הז'אנר הזה נוצרו לאורך השנים ים של סרטים, רובם עובדים לפי אותה הנוסחה (אחרת הם הופכים לסרט טוויסט או סרט אימה או משהו, וכבר לא נחשבים לחלק מהז'אנר, ותאכלס אין לי דוגמה**). בכל זאת, למרות הנוסחאתיות, היו לאורך העשורים קומץ סרטים שהצליחו להתבלט ולהשאר: מועדון ארוחת הבוקר (אישית לא עפתי), קלולס, ילדות רעות, 10 דברים שאני שונאת אצלך (טיפה שונה, אבל לדעתי מאותו ז'אנר). אני בטוחה שיצאו עוד סרטים כאלו שבלטו, פשוט לא בתקופה שלי.
סיימון נכנס לרשימה הזו בקלות, משום שהוא סרט מקסים, נעים, וגם משום שהוא נותן איזשהו יצוג קולנועי טוב לאוכלוסיה שלא קיבלה כזה קודם.
הסרט הזה גם עושה משהו מהפכני בקולנוע, אני לא חושבת שאי פעם קודם קיבלנו תוכן שבו אין בכלל דיון לגופה של הלהטבקיות (טוב/רע, מקבלים/לא מקבלים). הוא פשוט משקף את תהליך היציאה מהארון של נער אחד, עם הדילמות, הפגיעות, ההפגעויות, השמח והעצוב שבתהליך הזה. דווקא מתוך הנורמליזציה של הקבלה הכללית שרואים בסרט, אפשר ללמוד הרבה על הקשיים שנכונים לכל להטב"קית, לא משנה אם נולדה במאה שערים או בברלין: זה עדיין תהליך, זה עדיין משהו שצריך לעבור, זו עדיין יציאה מהארון, מהבחינה שזהו "גילוי" לגופו של אדם אפילו אם מכירים אותו מהילדות, וזה גילוי שגורר תגובה משום שזה עדיין חריג (ולכן מושך תשומת לב באתר בית הספר). הרי אף אחד לא מגלה שאדם כלשהו סטרייט, זה תמיד נתפס כמובן מאליו עד אשר מסתבר אחרת. הסרט לא חיכה שהאסימון הזה יפול, הוא אומר את הדברים האלו בצורה מאוד ברורה, ואז עובר ללהראות אותם בצורה מאוד רגישה ומקסימה.
הדינמיקה המשפחתית בסרט מעולה גם ברגעים המצחיקים שלה, גם ברגעים הרגישים שלה וגם ברגעים שמשלבים בין השניים. גם האינטראקציה עם היועץ כתובה ממש טוב. המקום היחיד שמרגיש טיפה מאולץ בסרט זו דווקא הדינמיקה בין בני הנוער, שלפרקים מרגישה פחות טבעית. אין לי מושג אם זה סתם כי אני מדור ומתרבות שונים.
זה סרט נעורים ולכן אין סיבה לצפות שיעשה הרבה יותר מקצת נעימי בלב. העובדה שהוא עושה קצת יותר מזה הופכת אותו לסרט שיש בו משמעות, וכזה שכניראה ישאר ברשימה של סרטי הנעורים הטובים (אני מקווה).
כמובן ששווה להזכיר לבוכים בסרטים לבוא עם טישו, יש שם הרבה איפה לבכות גם בעצב וגם משמחה.
** נזכרתי בדוגמה. היה סרט עם קייטי הולמס שמתאהבת במישהו בתיכון ואז כולם הופכים לזומבים מוזרים עם עיניים אדומות. בסוף הסתבר שהמאמן הופך אותם לכאלה ואז משכו את כולם למצוק באמצעות מכשיר שמזמזם או שמתערבבים לי סרטים? זה היה גרוע, ונראה לי שגם אם היה סרט תיכון נוסחאתי, היה ממשיך להעלם מהתודעה של רוב בני האנוש כי עדיין היה נשאר גרוע.
גם אני התלהבתי, למרות שזו לא המילה הנכונה
הלכתי לראות פעמיים בקולנוע, די נדיר אצלי (למעשה הסרטים היחידים מלבדו שראיתי יותר מפעם אחת בקולנוע, למיטב זכרוני, היו בהקרנות עין הדג… כי זו הזדמנות לראות אנשים וכאלה, לא רק סרט).
וזה סרט נעורים קטן וחמוד, ומרגיש טוב, וכל זה, אבל זה גם סרט נורא כן, שלא מסתיר ומייפה דברים וגם לא מנסה להיות איב"י. הוא משקף איזו אמת על התבגרות בלי לצעוק שהוא עושה את זה. נורא קל להתחבר אליו.
במיוחד למי שלהטב"ק, אבל לא רק.
זה העניין - שאני לא מעוניין בתיאום ציפיות
בשבילי, לדבר על "ילדות רעות", "קלולס", "מועדון ארוחת הבוקר" או "שמתי ברז למורה" זה כמו בשביל אחרים לדבר על "מלחמת הכוכבים", "צ'יינטאון", "נהג מונית" או "חלון אחורי". "באהבה, סיימון" הוא סרט מהפכני, אבל הוא בכלל לא טוב כמו יצירות המופת הגדולות של הז'אנר. התסריט מוצלח, אבל אין לו את הברק של טינה פיי ב"ילדות רעות", הוא לא מצחיק כמו "קלולס" (ו"קלולס" הוא אחת הקומדיות האהובות עלי), הוא לא מעמיק כמו "מועדון ארוחת הבוקר" והוא לא מבוים באנרגיה ובכישרון של "שמתי ברז למורה". גארנר מקסימה, אבל איפה היא ואיפה ההופעה מלאת הרבדים והניואנסים של לורי מטקלף מוקדם יותר השנה ב"ליידי בירד"? רובינסון מצוין, אבל הוא לעומת הדברים שאמה סטון עשתה ב"באה בקלות"? זה לא באמת כוחות.
"באהבה סיימון" סרט מקסים כשבוחנים אותו רק לפי איכויותיו הקולנועיות. מחוץ להן, הוא מהפכני. כשלעצמו, הוא לא סרט גדול, אבל זה בסדר – כי ההישג שלו גדול.
אני לא בטוחה אם אתה מחמיר או שאני מקלה
דווקא מאוד חיבבתי את הדמות שג'ניפר גארנר משחקת (כדמות משנה שלא מופיעה הרבה על המסך). אני חושבת ששני ההורים כתובים טוב בסרט.
גם בקלולס למשל, זה לא שאנחנו מקבלים משחק עילאי או דיאלוגים מכוננים מבחינת הרבדים. היה משהו גדול יותר מהסרט, מתוך זה שיש בו סיפור שבסך הכל הוא קטן ומקסים. החידוש העיקרי בקלולס נבע מכך שהעיסוק הוא בבנות (ולא בתיכוניסט שמגלה את עצמו ומסיים בזוגיות עם היפה של השכבה). אני בכל זאת יותר קרובה בגיל להורים של סיימון מאשר לגיבורי הסרט ולכן לא קהל היעד המיידי, אז בזהירות הנדרשת, אני חושבת שזה מה שיש גם בסרט הזה. סיפור שסך המרכיבים שלו הופכים אותו למשהו קצת יותר מעוד סרט נעורים, ושיש לו את הפוטנציאל להפוך לסרט קאלט כמו הרשימה הנ"ל.
מה הסיכוי בעצם שנער מתבגר יחשף לראשונה למתבגרים להט"בים על המסך בסרט הזה?
אני לא מזלזל בכלל בהשפעה של המדיה על המהפכה הלהט"בית. למעשה, קבלה של להט"בים היא כנראה המהפכה החברתית שבה לתעשיית הבידור היה את חלק משמעותי ביותר (לפחות, כל עוד מדובר בלהט"בים "ידידותיים" שרוצים להתחתן או לביים מחזות זמר). אבל דמויות להט"ביות מופיעות בקומדיות מיינסטרים מאז שנות ה-90, ובסדרות נוער מאז תחילת שנות ה-2000 (והיום הנוכחות של דמות כזו היא כמעט חובה בכל סדרת נעורים) – שלא לדבר על כמות כוכבי הטלויזיה והמגישים הלהט"בים שמשמשים כ"שגרירים" של הקהילה. מה בעצם הסיכוי שנער מתבגר הצליח לפספס את כל היצוגים הטלויזיונים האלו האלו ולפגוש אותם לפתע בקולנוע?
אפשר לתהות מדוע קולנוע המיינסטרים מפגר מאחורי הטלויזיה (שלא לדבר על מה שקורה ביוטיובים למיניהם) ביצוג מהסוג הזה. ייתכן שהסיבה היא שלטלויזיה יש יותר יכולת להישען על קהלי נישה מלקולנוע המיינסטרים. אולי זה גם כיוון שהקולנוע פונה קודם כל לקהל הרחב (שחציו שמרני), בעוד הטלויזיה פונה קודם כל למפרסמים הגדולים (שמנסים להצטייר כ"ליברלים", לפחות במובן של עולם רב-גזעי מתקתק, לא במובן של Black Lives Matter או פמיניזים רדיקלי). התוצאה היא שדווקא הקהל השמרני הוא זה שמתקשה למצוא את עצמו בטלויזיית המיינסטרים (ראו מקרה החזרה של רוזאן, הרייטינג המטורף שהיא זכתה לו לפני שהפה הגדול שלה הביא לפיטוריה).
אם כבר דמויות של מתבגרים להט"בים שחסרים על המסך – אני מניח שהדמויות שבאמת חסרות הן אלו שדווקא גדלים בסביבה שמרנית, כאלו שתהליך היציאה מהארון שלהם הולך להיות קשה וכואב – כיוון שלמקביליהם בעולם האמיתי ברור שהיציאה שלהם מהארון לא תיראה כמו פרק של "גלי" או כמו הסרט הזה (אם אלו דוגמאות לא טובות, תקנו אותי – לא צפיתי ב"גלי" או בסרט הזה) – ולכן צפיה בהם היא זריית מלח על הפצעים.
ההומו בסביבה השמרנית נמצא אצלינו משנות התשעים
בקולנוע ובטלויזיה, בתור דמות משנה טרגית שתתייסר הרבה ולעולם לא תמצא זוגיות, כי מספיק לדבר על זה, אבל לא צריך גם להראות..
זה היה התפקיד הראשון של הית' לדג'ר בדרמת התיכון האוסטרלית שלו, זה היה התפקיד של איתי (לא זוכרת שם שחקן) בעניין של זמן..
כשהתחילו להתרחב לכלל הלהקטבקים בתקשורת, פתאום עשו את הסרט בנים לא בוכים. רוב הסרטים שעוסקים בלהטבקים בתור דמות ראשית, הם סרטים שעוסקים בטרגדיה של סביבה שמרנית ולא מקבלת, של שמירת סוד, של חריגות, אלימות.
אני חושבת שזה ז'אנר שדווקא מאוד קיים, אבל כפי שכתבת, אנשים שמרנים לא צופים בו. וגם אם כן, זה בעיקר מחזק תחושות של "צדקתי, יהיה לו/ה קשה". דווקא חשוב לתת קצת יותר מקום להצגה של נורמליות.
הסרט הספציפי הזה אפילו טיפה עוקץ את הקונספט של יציאה מהארון בסיגנון גלי (לא ראיתי גלי, אני לא בטוחה שיש שם יציאה מהארון, אבל הקטע של טינאייג'רים שהחיים שלהם מחזמר).
כדאי להגביל את הדיון פה לסרטי מיינסטרים בלבד
כיוון שמחוץ למיינסטרים (וכשאני אומר פה מיינסטרים, הכוונה גם לא לסרטים זוכי אוסקר כמו "בנים אינם בוכים" או "ברוקבק", שהם ממש לא סרטי שוליים של ממש) אין בסרט הזה (להבנתי, לא צפיתי) שום דבר חדש.
לגבי הדמות של ההומו המיוסר – הכוונה שלי היא בדיוק הפוכה – מה שאני מחפש הוא דווקא סיפורים אופטימיים שמתחילים מנקודת המוצא הזו ולא מסתיימים בטרגדיה אלא בקבלה עצמית ואולי גם של הסביבה. אם כי בטלויזיה אני יכול לחשוב על כמה דוגמאות כאלה (דניס ב"מאסטר אוף נאן" היא דוגמא מצויינת ובמידה פחותה טיטוס ב"קימי שמידט" ואפילו קמרון ב"משפחה מודרנית").
נראה לי שרצוי לדעת למה משווים, לא?
כי יש כאן שני אנשים שמשווים יציאה מהארון דמוית "גלי", כאשר הם בכלל אל ראו את הסדרה, אז אני לא כל כך מבינה למה הם משווים ומה המטרה של ההשוואה.
צודקת
אני לא מכירה את התכנים של הסידרה, אבל כן יודעת למה מתכוונים כשכותבים "נראה כמו פרק של גלי", לכך גם התיחסתי. בהחלט מיותר.
ראשית, הדרך שבה "Glee" הציגו את היציאה מהארון של קורט, למשל, לא הייתה נעימה, מכילה או מלטפת.
שנית, כמובן שבני נוער נחשפים לקיומם של להט"בים בסרטים ובסדרות. "באהבה, סיימון" מהפכני – כן, מהפכני, ורדיקלי, וחלוצי, ועוד המון סופרלטיבים שאני באמת לא חושש לתת להישג שלו – בגלל שהוא הדמות הראשית. זה ה-סיפור שלו. ב"Glee" קורט וסנטנה (פרשתי אחרי שלוש עונות, אין לי מושג כמה עוד גייז הגיעו לשם) היו חלק מאנסמבל נרחב שהובל על ידי רייצ'ל ומר שוסטר, שניהם הטרוסקסואלים (למרות שהאחת מתנהגת כמו ברברה סטרייסנד והשני היה שחקן ראשי ב"היירספריי"). כנ"ל "90210", "גוסיפ גירל", "ריברדייל" או "כמה טוב להיות פרח קיר" (ההופעה של עזרא מילר באחרון הייתה אחת הטובות של אותה שנה, וקו העלילה שלו היה שובר לב, אבל הוא היה כינור שני ללוגן לרמן) – ההומואים היו שם תמיד, אבל בסרטים המיינסטרימיים שכוונו לבני הנוער, הם אף פעם לא היו ראשיים. הם אף פעם לא היו בלעדית על הפוסטר.
ככה ש"באהבה, סיימון" מהפכני גם בגלל המרכזיות של הסיפור של סיימון (הוא הראשי, זה הסיפור שלו, הוא לא דמות משנית והוא לא קו עלילה אחד מיני רבים), גם בגלל העובדה שהוא לא מדכא או בלתי אפשרי וגם בגלל שהוא מסופר בצורה מאוד נגישה. הפרק של דניס ב"Master of None" מבריק, אבל הוא לא משהו שאפשר להראות בשיעור חברה. טיטוס של "קימי שמידט הבלתי שבירה" או קמרון ב"משפחה מודרנית" הם דמויות משניות. "באהבה, סיימון", למרות שאינו יצירת מופת, פונה לקהל היעד שלו ואומר "אתם הדמויות הראשיות של הסיפור שלכם – תסתכלו עלי ולא על הית' לדג'ר, כי הסוף שלי ממש טוב".
(קצת אוף) לא בטוחה שטייטוס הוא דמות משנית
הוא חלק מהקאסט הראשי בתוכנית, והגבר היחיד בקאסט הראשי. יחד עם זאת, הוא לא מתאים לדוגמה, משום שהוא ברח מהכפר הדרומי השמרן כארוניסט, עבר לאחת הערים היותר סובלניות בארה"ב, הוא חי בהדחקה, מנותק מהעבר שלו ופוחד מיצירת קשר עם אנשים מהעבר שלו, כולל משפחה. לא דוגמה טובה כל כך.
טייטוס מדהים. והוא בהחלט הגבר הראשי של הסדרה.
ובכל זאת, לסדרה קוראים "קימי שמידט", ברוב הפוסטרים הרשמיים אלי קמפר היא היחידה שמופיעה/במרכז התמונה וטייטוס ברג'ס מוגש כמשני באמי. קמרון ומיטשל, כמו שאמרתי, הם חלק מאנסמבל רחב ומגוון – סדרה רק עליהם הייתה משמעותית פחות מצליחה ("הנורמלי החדש" של ריאן מרפי סיפר על זוג הומואים והפונדקאית שלהם, והחזיקה שנה, "וויל וגרייס" הייתה צריכה שחמישים אחוז מהאנסמבל שלה יורכב מנשים סטרייטיות כדי לא לאבד את האפיל [לא שאני מוריד מהיותה פורצת דרך] ו"אלן" בוטלה עונה אחרי שהדמות הראשית שלה יצאה מהארון). כל מה שאני אומר זה שהמהפכניות של "באהבה סיימון" נובעת מזה שהוא דמות ראשית, מהנגישות שלו ומהאופטימיות שלו. כל הגורמים הללו לא התקיימו בסרט מיינסטרימי אף פעם, ככל הזכור לי. מישהו יכול לתת לי דוגמה מוקדמת, מלבד אולי "כלוב העליזים"? (יש שיגידו ש"But I'm a Cheerleader" תופס כאחד כזה, אני אגיד ש"באהבה, סיימון" הכניס פי 30 ממנו בקופות).
אני חושב ש"אבל אני מעודדת" זאת דוגמה מעניינת להעלות
כי אני חושב שזה מראה שקומדיות להט"ביות חמודות (ואם יורשה לי, טובות הרבה יותר) היו כבר הרבה זמן – אבל הן לא היו מיינסטרים.
כלומר, שהחידוש בסיימון הוא פחות בתוכן ויותר בהגשה ובקבלה של הקהל. היית יכול ליצור סרט כמו "סיימון" בכיף גם לפני 15 שנה (למרות שהוא אולי היה פחות אמין), אבל הוא פשוט היה נחשב עדיין לסרט ששייך לגטו של סרטי להט"ב, ובימינו הצורך בגטו הזה הולך ומתמעט. כלומר, החדשנות היא פחות של הבמאי או התסריטאים, ויותר של האולפנים ומסע היח"צ שלו.
לפני שאנחנו טוענים שהוא לא סרט נישה
בוא נזכור שניה שבימינו סדרות וסרטים יוצאים בזמן אמת בארץ, והסרט הזה הגיע לפה באיחור של 3 חודשים. זה אומר הרבה על מה שהמפיצים חושבים על הסרט או על הקהל שלו.
גם אם זה נכון
(ואני לא בטוח שאני קונה את זה, כי יש עוד דוגמאות לסרטים שיצאו באיחור, למשל "אי הכלבים") זה אומר משהו רק על הקהל בארץ, או ליתר דיוק רק על המפיצים חושבים על הקהל בארץ.
כן, אבל זאת המשמעות של מיינסטרים.
(ל"ת)
אני איתך לגמרי בסיכום הזה
לסידרה קוראים קימי שמידט, אי אפשר להתוכח על זה. לא לגמרי ברור לי איך מחליטים לצורך פרסים וכדומה מי דמות ראשית ומי דמות משנית בסידרה, מבחינת מה שאני רואה על המסך יש בה 3 נשים וגבר בתפקידים ראשיים, השניים שממש מקבלים מקום מרכזי בכל הפרקים הם קימי וטייטוס. בצער רב אני חושבת שבדיוק כמו באהבה, סיימון, גם מה שקורה בקימי שמידט הוא מהפכני. גם אנסמבל נשי שעוסק בבעיות אמיתיות של נשים אנחנו כמעט ולא מקבלות על המסך, ובכללי אני מעריצה, מעריצה, מעריצה את טינה פיי האלוהית.
אני לא בטוחה שנכון להשוות תכנים של סוף שנות התשעים (אלן, וויל וגרייס) לתכנים בני ימינו כי העולם השתנה. החברה האמריקאית אולי שמרנית בתוכניות הטלויזיה שלה, אבל אישרה נישואים חד מיניים בתור זכות יסוד מעוגנת בחוקה.
הבעיה עם הסידרה שהזכרת על הזוג והפונדקאית, או הסידרה החדשה של אלן קאמינג כבלש גאון שבמקרה נשוי לגבר, לא קשורה ללהטבקיות אלא לכתיבה לקויה. גם אם הסידרה היתה הכי סטרייטית בעולם זה לא היה מצליח.
כקונטרה, סנס8 נתנה יצוג מהמם למגוון של מגדרים, מיניויות וזהויות. ואפילו נחמד שהיא עשתה את כל זה במסגרת ז'אנר שנתפס בד"כ כגברי מאצ'ואיסטי יותר (מד"ב פעולה כמובן, זו עדיין לאנה וואשבסקי). אני לא לגמרי מבינה כמה אנשים צפו בסידרה, עד כמה שהבנתי הבעיה שלה לא היתה ביקורת על המיניות אלא תקציבי עתק לצילומים. זה מאוד ניכר בסרט הסיום שכמעט ולא קופץ בין לוקיישנים. אבל אולי אני טועה, והביטול הגיע בגלל המיניות ואז ממש חבל, זה גם יכול להסביר את שוט הסיום (שהיה פשוט נדרש בסידרה שכזו).
"החברה האמריקאית אולי שמרנית בתוכניות הטלויזיה שלה, אבל אישרה נישואים חד מיניים בתור זכות יסוד מעוגנת בחוקה."
אני חושב שהסדר הנכון הוא הפוך – הטלויזיה "קיבלה" את צורת החיים הגאה הרבה לפני בית המשפט העליון או הציבור האמריקאי. שנה לפני שויל וגרייס יצאה, הנשיא הליברל לזמנו קלינטון חתם על צו שמאפשר למדינות ארצות הברית לאסור בצורה מפורשת על נישואים חד מיניים, ומדינות רבות אישרו חוקים כאלו. כשהסדרה יצאה, הוואי הקטנטנה היתה המדינה היחידה שהכירה בהסכמי זוגיות כלשהם של גייז (וגם היא אסרה על נישואים של ממש שנה מאוחר יותר). התמיכה בנישואים חד מיניים באותה תקופה הייתה באזור ה-30 אחוז ומטה. מהבחינה הזו, ויל וגרייס הייתה הימור די מסוכן. דווקא העובדה ש"חמישים אחוז מהאנסמבל שלה הורכב מנשים סטרייטיות" כפי שציין העט המרקד, עזר למסגר את ההומואים כחלק מהחברה הכללית ולא כקהילה מנותקת או מנודה. כשהחלטת בית המשפט העליון הגיעה סוף סוף, כמעט עשרים שנה מאוחר יותר, אחוזי התמיכה בנישואים גאים היה באזור ב-60 אחוז.
למעשה, הסיטקום הבינוני-פלוס הזה (יחד עם אלן שבאה לפניו, אבל הספין הלסבי שלה, למרות הרעש התקשורתי שעשה, לא ממש הצליח) הוא מועמד טוב לתואר תוכנית הטלויזיה הכי משמעותית מבחינה חברתית אי פעם.
דוגמאות
גלי התחילה עם הסיפור של רייצ'ל, אבל אני חושבת שבעונה השנייה קורט לגמרי הפך לדמות ראשית בכל דרך אפשרית. ובחלקים מסויימים הסיפור של קורט ובליין היו גדולים יותר מהסיפור של רייצ'ל ופין.
מיטשל וקמרון הם אמנם משניים, אבל כולם שם משניים. במשפחה מודרנית הם שווי ערך לכל הדמויות האחרות. וגם באמי כל שנה כולם מוגשים לשחקנים משניים ולא לשחקניים ראשיים.
הבעיה בעיני היא לאו דווקא דמות ראשית או דמות משנית. הבעיה היא מה הסיפור העיקרי של הדמות הזו. כאשר יש דמות להטבית כשהאפיון שלה הוא להט"ב, והסיפור שלה הוא ה origin story הלהט"בי שלה, אז זה יוצר דמות שזה כל מה שיש לדמות להציע, נניח – בחתונה של החבר שלי הבוס/ידיד ההומו של ג'וליה רוברטס הוא הבוס/ידיד ההומו שלה. אין לו יותר מדי אופי חוץ מזה.. כל הרעיון הוא לייצר דמויות שהן מצד אחד אכן להטביות, וזה אכן מתבטא באפיון שלהן, אבל זה לא כל מה שיש להן להציע. גם קורט וגם מיטש וקמרון (למה התעלמתם ממיטש, אגב?) הן דמויות שלמות ועגולות שהנטייה המינית היא חלק קטן ממה שיש להן להציע.
ועוד משהו - למה צריך להיות מהפכני וחלוצי?
כמה קומדיות רומנטיות עשויות טוב, סרטי שוד עשויים טוב, מותחנים בלשיים וכו' יש לנו, שהם אחלה לז'אנר שלהם, ולא מהפכנים וחלוציים? סתם סרט טוב לסוגו עם דמות ראשית להטב"קית זה גם חשוב, וחשוב שיהיו הרבה. כשיש רק אחד, הוא המייצג של הכל. בדיוק כמו עם דמויות ראשיות שהן נשים – גם למגוון של ייצוג יש חשיבות.
בטח שלא צריך. יותר מזה, מה שאמרתי בביקורת זה שבאיזשהו מקום אני מעדיף את הסרטים שלי פחות חלוציים ויותר, ובכן, טובים
ובכל זאת, כמו שאני מאמין שנימקתי את עצמי מספיק, זה בדיוק מה ש"באהבה, סיימון". סרט חשוב שגם אם לא מבוים בוירטואוזיות או מציג תצוגות משחק לפנתיאון, טוב שנעשה.
אוף, איך הוא ביאס אותי
הספר הוא אחד המבריקים שקראתי, והסרט פשוט מרטש כל זכר לזה, בתוספת הומופוביה וקלישאות מחרידות.
הנוער שמוצג בסרט לא אמין באופן קיצוני, העלילה מתקדמת לא נכון, ובעיקר – רצח האופי שנעשה לדמויות ולעלילה המבריקה שבספר מוציאים אותי מדעתי.
פלוס הקרטון בשם סיימון – מי חשב לכלוא בתוכו את הילד המבריק שהיה לנו?
טוב, תודה. הייתי צריכה להוציא את זה.
לא כל סרט שמנסה להציג תיכון מצליח בכך. למען האמת, מעט מאוד מצליחים. לא יזיק לבמאי לצאת לטיול קצר בקרב בני הגיל המדובר. או יותר מהיר: לקרוא את הספר.