מכיוון שנטפליקס לא ממש מחויבת ללוח השנה הישראלי, מחר יעלה בשירות הסטרימינג ברחבי העולם (פרט לארה"ב) "אהבה ומפלצות". לא ממש סרט ליום הזכרון, אבל, נו, שיהיה. לכבוד יציאתו, ורגע לפני שזה נהיה טיפה לא מכובד לפרסם ביקורת שכזו – להלן שתי ביקורות על סרטי מפלצות שיצאו לאחרונה. "ציידת מפלצות", אם תהיתם, כרגע לא זמין בארץ.
ציידת מפלצות
"היי פול, התקשרת קודם".
– "כן, זה בנוגע לסרט הבא שלי עם אשתי, מילה יובוביץ'"…
"הא?"
– "דיברנו על הפרוייקט הבא שלי. אז אתה שומע, חשבתי על סרט אקשן שבו היא נאבקת במפלצות בידיים חשופות" –
"פול, אני לא" –
– "והוא מבוסס על משחק מחשב של קאפקום" –
"פול – פול – "
– "כן, מה?"
"סדרת 'האויב שבפנים' שלך הסתיימה. אתה ואשתך לא קשורים לריבוט, סורי. חשבתי שזה ברור".
– "מי דיבר על האויב שבפנים?"
אני מניח שהיתה שיחה כזו, כי 'ציידת מפלצות' הוא סרט כל כך אנדרסוני עד שאין ברירה אלא לשער שאנדרסון התחרט על שחתם את סדרת 'האויב שבפנים' והחליט שהוא יעשה את זה בלי לעשות את זה. אז הא לקח משחק מחשב אחר של אותה החברה, גייס שוב את אשתו לתפקיד הראשי, ושוב פנה לביים אקשן מופרך ודבילי עם אפקטים נוראים ואפס מודעות עצמית – וגם מהנה, בדרכו הייחודית של אנדרסון.
העלילה בקצרה: מילה יובוביץ' היא סמלת בצבא ארה"ב, שנשלחת לתור אחר עקבותיהם של כמה חיילים שנעלמו בלי שום הסבר, ממש כאילו בלעה אותם האדמה. כמובן שגם אותה בולעת אותה אדמה, ומובילה אותה (במונטאז' מטושטש וחסר מעוף) אל עולם נוסף, מקביל לשלנו, שבו יש מפלצות מפחידות. והיא צדה אותן, כי ככה כתוב בכותרת.
לפני שנמשיך כדאי שאתוודה: הסרטים של פול וו"ס אנדרסון הם הגילטי פלז'ר שלי. נכון, הם כל כך גבוה על סקאלת הטמטום עד שהם לא רואים אותה בכלל, אבל עוד מימי 'האויב שבפנים' הראשון התחברתי לדרכו של אנדרסון לעשות זבל, ודי נהניתי מכל השטויות שהיה לו להציע. אחרי ש'שלושת המוסקטרים' שלו היה סבבה גם בסטנדרטים גבוהים יותר, הוא השתלט סופית על הפינה הזו בתוכניות הצפיה שלי ואיכשהו תוצר חדש שלו תמיד דוחה מועמדים ראויים יותר. ככה זה.
"ציידת מפלצות", כאמור, הוא אותו דבר. אקשן רודף אקשן, כל סצינה מופרכת מקודמתה, הטמטום זועק מהמסך אבל למי אכפת, מילה יובוביץ' פה. אולי היא הסוד של ההנאה האסורה שלי: היא נראית טוב מאד, והיא שחקנית פיזית כל כך שסצינת המכות שלה עם טוני ג'א – אמן לחימה מרהיב שהגיע להוליווד ב'מהיר ועצבני 7' אבל עשה דברים פסיכיים על המסך בקולנוע האסייתי כבר שנים לפני כן – נראית אשכרה אמינה.
התסריט מזעזע כרגיל, אבל חוץ מהדיאלוגים האיומים ומערכה שלישית טפשית אפילו יותר משאר הסרט, דווקא בניית העולם כאן נעשית בצורה סבירה, ומצליחה לבנות אווירת מתח מסוימת בלי יותר מדי התחכמויות. יש אפילו רגע שבו פוו"ס אנדרסון מקשיב לכלל ה-"הראה, אל תסביר"? מי היה מאמין.
ובאשר למפלצות משם הסרט? טוב, הן לא משהו: הן נראות ממוחשבות מאי פעם, הן לא מפחידות, אבל מילה יובוביץ' מנתרת מעליהן בכזו חינניות, למי אכפת. וגם טוני ג'א, כאמור, יודע לזוז. אה, וגם רון פרלמן פה, אז מי יגיד לא לרון פרלמן.
ובכן, מה הסיכום? אין חדש: זה סרט נוסף של האנדרסון הלא מוצלח מבין השלושה. הוא גרוע. הוא טפשי. אבל הוא עם מילה יובוביץ', ולעזאזל איתכם, נהניתי ממנו.
אהבה ומפלצות
'אהבה ומפלצות' די הגיע משומקום: ביים אותו במאי שכמעט אף אחד לא שמע עליו; דילן אובריאן, השחקן הראשי, הוא כוכב נוער שלא ממש פרח בהוליווד אחרי הפריצה שלו ב'הרץ במבוך'; ולא היתה סיבה לחשוד שאחד הסרטים הכי טובים של התקופה האחרונה יגיע דווקא מפרוייקט בתקציב די צנוע. אבל זה קרה, ואני כאן כדי לספר לכם למה אתם חייבים את הפנינה הזו לעצמכם מיד עם הגיעה לנטפליקס הקרוב לביתכם באפריל.
האפוקליפסה הגיעה. המפלצות מהכותרת הרגו 95 אחוזים מהאוכלוסיה, וג'ואל (אובריאן) תקוע כבר שבע שנים עם עוד כמה שרידים בבונקר חסין-למחצה וסופר את הימים עד לשום דבר. ביום בהיר הוא מגלה כי חברתו מלפני הארמגדון, איימי, שרדה איכשהו והיא נמצאת במרחק מאה וחמישים קילומטרים ממנו. עכשיו, מילא זה שג'ואל הוא לא השורד הכי חכם בבונקר, הוא גם לא העיפרון הכי שימושי בקלמר, ומתוסכל מתחושת חוסר הערך אותה הוא חש באופן קבוע. לכן הוא מחליט פשוט לצאת אל האפוקליפסה בחוץ וללכת אל חברתו.
תשמעו, אני רק כותב את המילים על ג'ואל ומתפשט לי חיוך בלתי רצוני על הפנים. דילן אובריאן נותן כאן הופעה מרהיבה ממש. ג'ואל, כאמור, רחוק מלהיות חכם גדול, והוא מקבל החלטות חסרות בגרות באופן עקבי – אבל הוא כל כך מתוק וחינני שאי אפשר לא לאהוב אותו. הוא מעורר רחמים בדיוק במידה הנכונה כדי לא להיות פתטי, והוא אמין מספיק כדי שנרצה בטובתו בלי לכעוס עליו. הביצוע שלו כאן לתפקיד הבחור שלא התבגר עקב הנסיבות ושומר את התמימות הילדותית גם למקומות שלא ממש צריכים אותה – וואו. פשוט וואו. הפתיחה של הסרט, שמתארת בקטע אנימציה משעשע את השתלטות המפלצות על העולם, מקוריינת על ידי אובריאן, והמשחק הקולי שלו בלבד מצליח להעביר בצורה מדוייקת את כל האופי בו נחזה בשעה והארבעים שלאחר מכן.
וזה לא רק השחקן הראשי. כל אספקט בסרט הזה עשוי בצורה נהדרת. הצילום, דבר ראשון, כי הוא באמת משהו – מרהיב ממש, וזה לא פלא אם הצלם הוא זה שעמד מאחורי המצלמה גם ב'המצוד אחר אנשי הבר' וסדרת 'דברים מוזרים' שעל הויזואליה שלה אין חולק. ומשם אתחבר לאפקטים, כי אין משהו מרגיז יותר מאפקטים מושקעים שלא מתחברים לשחקנים מספיק טוב: הם מתחברים ממש, אבל ממש טוב, והם מרהיבים בפני עצמם. עיצוב המפלצות הוא לא פחות מפנטסטי, והן משכנעות, אמינות ועשויות לעילא, וכאמור, גולת הכותרת היא הצורה שבה כל זה מתחבר על המסך. לא רואים את המסך הירוק גם אם ממש מתאמצים.
התסריט גם הוא חכם למדי, ובורח מקלישאות פעם אחרי פעם, תוך מודעות עצמית גבוהה מאד. הפתיחה המצויינת שהזכרתי קודם מבהירה את זה מהר. גם המערכה השלישית, למשל, היא לא בהכרח מה שהייתם מצפים מסרט מפלצות, למרות שלגביה אסתייג ואומר שהרעננות שבתסריט מתבטאת יותר בכיוון שהסרט לוקח ופחות בהתרחשות עצמה, שנעשית צפויה מוקדם מדי.
ויש עוד. מייקל רוקר מופיע כאן לכמה דקות בתפקיד של "מה אם וודי הארלסון מזומבלינד היה מאמץ את סט הכללים של ג'סי אייזנברג מהסרט ההוא", כשורד מבוגר ציני ופרנואידי שג'ואל פוגש במסעו. הרפרור כמעט ברור, אבל הדמות עובדת היטב. מה שפחות עובד זאת הילדה שלידו, מינו (אריאנה גרינוולט, בה צפיתם עם איפור ירוק ב'מלחמת האינסוף' כגאמורה בתור ילדה). היא חמודה, אין ספק, אבל לא נרשמה כאן הפתעה מלבבת בתולדות הילדים השחקנים, וזאת בלשון המעטה מסויימת.
הצלע הנשית החזקה יותר כאן היא ג'סיקה הנוויק ('איירון פיסט'), שהיא לא רק שחקנית יפהפייה אלא גם אחראית על חלק השני שבכותרת, זה שאינו עוסק במפלצות. היא מצליחה לתת קונטרה מדוייקת לדמותו האהבלית-משהו של ג'ואל, וליצור מערכת יחסים חביבה עד מאד, שגם היא מצליחה להיות די חפה מקלישאות.
וזאת לא רק הרומנטיקה, אלא הקומדיה שב'רומנטית'. הסרט גם מצחיק. הזכרתי כבר את סצינת הפתיחה המשעשעת, אבל זה ממשיך לאורך כל הסרט, בעיקר עם הרבה מודעות עצמית מבורכת. ההצלחה של אובריאן בתפקיד הראשי בפרט (ושאר השחקנים בכלל) נובעת במידה רבה גם מהמשפטים שהתסריט שם בפיו, או בתגובתו למשפטים שאנשים אחרים אומרים. שהם מעלי חיוך בפני עצמם. בקיצור, כן, גם הקומדיה כאן עובדת.
והאקשן, כמובן. אין המון ממנו; זה כמה סצינות מאבק עם מפלצות מסוגים שונים (ומגניבים), כמה פיצוצים לא גדולים ויריות לכאן ולשם. אבל מה שיש – מבוצע לעילא, וזה הזמן לתת קרדיט לאותו במאי אלמוני, מייקל מתיוס, שאני מקווה שיפסיק להיות אלמוני. שילוב כל כך מוצלח בין דרמה רומנטית לסרט מפלצות הוא כל כך לא מובן מאליו, ואני שמח שהסרט הגיע לאוסקר לפחות בקטגוריית האפקטים. עם תקציב של שלושים מיליון דולר ואפקטים כל כך מרשימים, מגיע לו לעשות כמעשה אקס-מאכינה ולגנוב את הפרס מתחת לאף של כל השאר.
בקיצור, הסרט הזה הוא תוצר נחמד מאד שעלול לעבור מתחת הרדאר של הרבה אנשים, ולכן טוב מאד שנטפליקס מפיצה אותו כעת מחוץ לגבולות ארה"ב. היה עוד יותר טוב לראות אותו על מסך גדול (הצילום ההוא, נו), אבל בנסיבות הקיימות – לא יכולתי לבקש יותר מזה.
רצה מי שרצה וצפיתי בשני סרטי מפלצות באותו השבוע, אבל כמה שהם שונים זה מזה. האחד נתן לי בדיוק מה שציפיתי ממנו: טראש מהנה רציתי, וטראש מהנה קיבלתי. השני, לעומתו, הפתיע אותי לחלוטין כמעט בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו. אל תפספסו אותו.
ציידת המפלצות יהיה זמין עם תרגום לעברית החל מה-29.04 באייטונס
והשם שהוא קיבל שם זה ״ציידי המפלצות״.
היי, באתי לאשר ש"אהבה ומפלצות" הוא מוצלח ממש
ואני חותם על רוב מילה של יצחק.
אהבה ומפלצות רחוק ממושלם אבל מגניב ממש.
(ל"ת)
פחות התלהבתי מאהבה ומפלצות
הסרט עשוי היטב, נראה טוב ומבדר.
אבל הרגיש לי ילדותי ונוסחאתי, וכאילו הם ניסו לחקות את זומבילנד בעיצוב של הדמות הראשית ובוייב, אבל הכל היה פחות חינני ויותר מתאמץ. היה קטע אפילו שחשבתי שהם שברו את הנוסחה ואני צופה במשהו מקורי, אבל בסוף הכל הסתדר לנוסחה המוכרת.
וגם המפלצות אינן מקוריות בעיניי, אלא פשוט גירסא גדולה של משהו מוכר.
זאת ועוד
כל הפרמיס של העולם ממש מטומטם. כאילו, הסרט נפתח במונולוג שאומר שחייבים להגביר את האידיוטומט למקסימום, ואחר כך מנסה שניקח אותו ברצינות. הסרט עצמו לא רע, אבל הרבה יותר מדי פעמים במהלכו אתה חושב שבזומבילנד עשו את זה יותר טוב, אז בשביל מה.
הסרט לא רוצה שניקח את העולם ברצינות
אלא את המסע של הדמות בתוך העולם המטומטם.
אני מבין מי שלא מצליח לעשות את זה, ובכלליות הזלזול בבניית עולם דרך קבע בהוליווד הוא מציק, אבל אלה שתי דרישות שונות.
(ולדעתי זה ו"זומבילנד" עושים דברים קצת שונים, אבל אין ספק שהוא אב רוחני משמעותי לסרט).
מה קורה עם הגרשיים בכתבה הזאת?
קודם יש "ג'ילטי פלזר".
חוץ מזה, שם משפחתה של מילה *יובוביץ'* לא נכתב נכון אפילו פעם אחת, אפילו אם מחליטים שהוא "ג'ובוביץ'" – אבל הוא כן מופיע בתור ג'ובוביץ, גובוביץ', ופעם אחת אפילו בתור גו'בוביץ.
לגבי ג'ובוביץ או יובוביץ
הנושא של איך לאיית בעברית את האות J הוא לא חדש, ושני התעתיקים קבילים לכאורה. לא יודע מה 'נכון', אבל מאד מקובל לכתוב כך בעברית. לגבי השינויים בתעתיק שבכתבה – טעות, טעינו, יתוקן. תודה על תשומת הלב ועל התיקון.
על המרכאות שחסרות בגי'לטי פלזר – הא? למה צריך אותן?
זה גילטי, לא ג'ילטי
Guilty
נראה לי עדיף לתעתק כפי שקוראים את זה
זאת אומרת, זה לא עניין של איך מתעתקים באופן כללי את האות j, אבל אני חושב שכל עוד אין דרך מסורתית לכתוב שם כלשהו (כמו עבור מדינות וערים מסוימות), עדיף לתעתק לפי איך שהוגים את זה. ובמקרה הנוכחי, הוגים יובוביץ'. (כי שם המשפחה שלה מגיע מסרבית, שם j נקראת תמיד בתור י'.)
לגבי guility pleasure, זה לא המרכאות, זה שלא צריך להיות גרש אחרי הג' בגילטי וכן צריך להיות אחד אחרי הז' בפלז'ר.
אוקיי, מקבל
ובעיקר בגלל שבכתבות מהעבר באתר זה נכתב התעתיק כפי שאתה מציע. צריכים להיות עקביים. יתוקן בהמשך. שוב תודה על תשומת הלב.
'אהבה ומפלצות': כל כך מרענן לראות פוסט-אפוקליפסה עם אנשים נחמדים
כי, באמת, ההנחה שברגע שהתרבות תיחרב כולנו נתחיל לאכול זה את זו מתחילה להיות מתישה, ובכל מקרה היא מייצרת יצירות מדכאות מאוד. כאן הגיע סוף העולם, והשורדים החליטו להתקבץ יחד ולנסות לעזור האחת לשני. זה גם הרבה יותר כיף, וכבונוס, גם יותר אמין.
המערכה האחרונה אמביוולנטית קצת בענין הזה
ובכלל, בנושא של "האם לפני/אחרי האפוקליפסה האנושות תתאחד או דווקא ההיפך" אני דווקא סבור שההיפך יותר אמין. אבל בכל מקרה, אני מניח שתמיד יהיו גם כאלה וגם כאלה – ואת זה הסרט מנסה להציג, כאמור, בפרק האחרון שלו. אתה צודק שכאן טוב הלב והאופטימיות נוכחים הרבה יותר, גם בדמויות וגם בעלילה כולה.
יש על זה מחקר: אנשים מתאחדים בזמן משבר
זה שהתרבות הפופולרית שלנו בימינו טוענת את ההפך הגמור (מבעל זבוב – שגם הוא בניגוד מוחלט למחקרים בנושא; ועד למתים המהלכים) זה, האמת, ממש מדכא. בכלל, החברה הנוכחית שלנו בנויה על אמונה מאוד מצומצמת בטבע האנושי – שוב, בניגוד לממצאים אמפיריים.
עד שיש מחסור בנייר טואלט, ואז זה באטל רויאל.
(ל"ת)
אתה קצת סותר את עצמך
איך החברה שלנו "בנויה על אמונה מצומצמת בטבע האנושי", אם ממצאים אמפיריים הוכיחו את ההיפך? או שלא הבנתי מה אתה מתכוין במילה "בנויה".
חברה לא בנויה על הטבע האנושי.
חברה בנויה על האמונות והמנהגים המקובלים באותה החברה. לאורך ההיסטוריה היו חברות שהיו בנויות על תפיסות שונות מאוד של מהו הטבע האנושי (או הטבעים האנושיים).
ספציפית, התכוונתי בעיקר למערכת הכלכלית שעליה מבוססת החברה המערבית בימינו – קפיטליזם. הנחת הבסיס הקפיטליסטית היא שהדרך היחידה לדאוג לכך שיהיה טוב לרוב האנשים היא על-ידי עידוד אנשים לדאוג לטוב האישי שלהם, כי באופן בסיסי, אנשים רוצים רק לדאוג לעצמם.
אני ממש לא רוצה להיכנס כאן לוויכוח אם שתי הנחות היסוד של האידיאולוגיה הזו (שמובן מאליו שהצגתי בצורה סופר-אולטרה פשטנית) מדויקות, אבל בכל זאת, אלו שתי ההנחות: ראשית, שהדחף האנושי היחידי שאפשר לסמוך על קיומו תמיד הוא דאגה של האדם לעצמו; ושנית, שאם נבנה מוסדות חברתיים שרותמים ומנצלים את הדחף הזה, בסופו של דבר זה יביא למצב חברתי ואישי מיטבי עבור החברה וכל חבריה.
[כל זה קשור למשפט השני שכתבתי בהודעה שענית עליה, ופחות למשפט הראשון]
האם זה ביטוי לחוסר אמון בטבע האנושי?
הרי קפיטליזם זה לא דרוויניזם חברתי. אנוכיות משחקת בו תפקיד פורמלי בלבד, כ"יד הנעלמה" שדוחפת את המחירים לערך האופטימלי ובכך מביאה לניצול משאבים יעיל.
זה כמו שכדי שמשפט יעבוד, עורכי הדין של התביעה וההגנה חייבים להתעמת ולעשות את כל שביכולתם כדי לנצח את הצד השני. ההנחה הבסיסית היא שכל עו"ד דואג רק לאינטרס של הלקוח שלו, אבל זה לא אומר שהם חייבים לשנוא זה את זה באופן אישי. בראיה אידאליסטית, לכל מערכת המשפט צריכה להיות מטרת-על משותפת – שהצדק ייעשה.
אם כבר, אז קפיטליזם מתבסס על ההנחה שבני אדם יכולים להיות אנוכיים באופן פורמלי ועדיין להישאר בני אדם. (ההתנהגות של בעלי הון מטילה ספק רב באמון הזה.)
מערכת משפט מבוססת על החוק.
הקפיטליזם לא מבוסס על מערכת רגולטורית – הוא מוכן (בגרסאות מסוימות) להכיר בצורך בה, אבל בבסיסו, הוא מבוסס על האמונה ברצון של אנשים לצבור הון אישי ככוח המוביל בהיסטוריה ובטבע האנושי. בקיצור, אני לא מקבל את האנלוגיה.
אני לא טוען שאדם סמית' לא מאמין בטבע האנושי. אדם סמית' אומר הרבה דברים. אני אומר שהקפיטליזם בחברה המערבית בימינו מבוסס על ההנחה הבסיסית שבני אדם הם אנוכיים, אבל שמנגנון מסתורי כלשהו (היד הנעלמה / trickle down) ירתום, במסות גדולות, את האנוכיות הזו לטובת האנושות כולה. זה רעיון אופטימי מאוד, בהחלט; אבל לא בגלל האמונה שלו ברצון הטוב של האינדיבידואל.
אם מנסים להפעיל את הלוגיקה שאני מציג כאן לז'אנר הפוסט-קפיטליסטי, מה שמקבלים הוא הסיוט של קפיטליסטים לגבי מה קורה במערכת שבה השוק מאוד לא חופשי, כי בגלל מחסור חריף במשאבים אנשים (רעים) מנסים לצבור לעצמם את כל ההון (אוכל, מים, דלק, שליטה). בהרבה סרטים פוסט-אפוקליפטיים מה שהגיבורים מנסים לעשות הוא לשחרר את החסמים מהשוק, או לשבור מונופולים. זה קצת אירוני שמה שיוצא זה מסר כמעט סוציאליסטי.
מה שאהבתי ב'אהבה ומפלצות' הוא שהנחת הבסיס שלו הפוכה: בהעדר משאבים, אנשים יתאחדו כדי לחלוק אותם, לא יתפצלו כדי לאגור אותם.
שאלה לגבי "אהבה ומפלצות"
והיא שאלה חשובה כי היא תקבע אם אראה את הסרט או לא, אז אלו שראו תרגישו חופשי לספיילר.
האם הכלב מת?
עדכון על זמינות הצפיה בארץ
גם 'ציידת מפלצות' זמין בנטפליקס (תחת השם "צייד מפלצות", משום מה).