ומסתבר שהוא אפילו נאמן למדי למאורעות האמיתיים (זה הפתיע אותי, כי הסיפור כל כך מופרך וקיצוני שחשבתי שחלקו בדיוני).
כמו כן, המשחק של קיוזאק ודיינו מעולה, גם כל אחד בנפרד, וגם כדמות אחת אמינה והמשכית (על אף ההבדל בין השחקנים).
בסוף השבוע הזה יצאו שני סרטים שאני מאוד רוצה לדבר עליהם. שניהם הגיעו אליי די משום מקום, שניהם הפתיעו אותי במיוחד ברמתם הגבוהה ושניהם מינימליסטיים, קטנים ומפוקסים בצורת העשייה שלהם.
הסרט הראשון הוא "המתנה", עבודת הבימוי הראשונה באורך מלא של ג'ואל אדגרטון, שמתגלה כבמאי מבין עניין. זהו מותחן לופת לחלוטין עם אלמנטים ומוטיבים של סרט אימה חכם. הסרט הזה הפתיע אותי עד מעל הראש, הוא פשוט נפלא. אבל עליו עוד אכתוב.
הסרט השני הוא כמובן, "אהבה וחסד" – סרטו השני באורך מלא של ביל פולאד, שבדרך כלל נמצא בעמדת המפיק ואחראי בין היתר לסרטים: "12 שנים של עבדות", "הולכת רחוק" ו"עד קצה העולם". אם כן, מפיק גדול זה כבר תואר שמגיע לו. אך השאלה העיקרית שצריכה להישאל כרגע, האם מדובר גם בבמאי גדול? לפני שנענה על כך, נחזור קצת אחורה. הרבה אחורה בעצם.
שנות ה-60 המוקדמות בארצות הברית, בריאן וילסון הצעיר (פול דנו בתפקיד מצוין) ולהקתו "הביץ' בויז", הם הצלחה מסחררת באמריקה ובעולם. אבל לוילסון יש בעיה. באמת בעיה. מדויק יותר לומר – הפרעה נפשית איתה הוא מתמודד מדי יום ביומו. 20 שנה קדימה, בשנות ה-80, כששיא ההצלחה שלו כבר מאחוריו ולאחר שאחיו נפטר, וילסון – הפעם בגרסת ג'ון קיוזאק – הוא אדם בודד ומבולבל שחי בצל השגחתו של פסיכיאטר נכלולי בשם יוג'ין לאנדי (פול ג'יאמטי), עד שהוא פוגש את אליזבת' בנקס. כלומר, מלינדה. כלומר, הגאולה שלו. כלומר, זאת אליזבת' בנקס, בטח שהיא תהיה הגאולה שלו.
הסרט משחק על שני קווי הזמן האלו, של שנות ה-60 ושנות ה-80, בצורה מעוררת הערכה. המעברים מתואמים ומתוזמנים היטב, תורמים לבנייה הסיפורית הלא-רצופה ומגרים את יצר הסקרנות של הצופה. בעוד בקו הראשון אנו עוקבים אחר שיא ההצלחה והשגשוג של הלהקה, הבעיות בדרך וחייו של וילסון ככוכב מצליח, שלפעמים לא תופס את גודל ההצלחה אליה הגיע; הקו השני, מתאר עולם קשה יותר ומנוכר ומציג נקודת מבט בוגרת יותר על החיים.
וכאן אנחנו חוזרים אל הבמאי. צורת הבימוי של פולאד לא מיוחדת במינה. הוא מביים כיאה לסרט ביוגרפי שמספר סיפור חיים. יש בסרט כמה וכמה רגעים מבריקים. באמת. כאלו שהופכים אותו מטוב למצוין, אבל ברובם, הם לא נזקפים לזכות הבימוי. הבימוי רגיל מאוד, לעיתים קצת מתוחכם ומעניין יותר – במיוחד בקטעים שמראים את העבודה על האלבום המצליח ביותר של הביץ' בויז, שנחשב לכישלון בזמנו – Pet Sounds. בסצינות האלו ובסצינות המצולמות באולפן ההקלטות, מצליח פולאד לשלב בין אלמנטים הכוללים צילום רציף, מיקס סאונד איכותי ומימיקות ותזוזות מדויקות של השחקנים. אלו ביחד הופכות את סצנות ההקלטה לאמינות, מיוחדות ובעיקר כאלו שמצליחות לעורר רצון עז להיות שם באולפן עם חברי הביץ' בויז וצוות הנגנים, שמקסימים עם צליליהם והופכים כל רגע לשכרון חושים של ממש.
אולם, לא על סצנות אולפן מרשימות בלבד נשען הסרט. יש בו הרבה מעבר. זה סרט שקודם כל רוצה לספר סיפור – סיפורו של בריאן וילסון, סולן הלהקה. בזכות דנו וקיוזאק הנפלאים, הוא גם עושה זאת בצורה מצוינת.
וילסון הצעיר, אותו, כאמור, מגלם דנו, הוא אדם מוכשר ומוזיקאי רב מעלות. הוא כריזמטי, נאה, כשרוני, רואה בכל צליל שהעולם מפיק – הזדמנות ליצור שיר. הוא אדם שכל כולו מונע מאהבה למוזיקה ולאמנות ולרגע לא מרצון להתפרסם בכל מחיר, כפי שכבר אז החלו העולם הסובב אותו ואביו הכפייתי להכתיב. דנו מוכיח בפעם המי-יודע-כמה-כבר, איזה שחקן מוכשר הוא ואחרי "זה יגמר בדם", "אסירים" "לופר" ו-"12 שנים של עבדות" זה כבר לא אמור להפתיע אף אחד. מועמדות לאוסקר עבורו היא רק עניין של זמן. כמה חיים, כמה ייחודיות וכמה מורכבות הוא מצליח ליצוק לתוך דמות שבידיים אחרות הייתה יכולה להיראות שגרתית לגמרי.
למעשה, וילסון הצעיר הוא ההפך הגמור מעצמו בשנות ה-80. קיוזאק מגלם דמות אפורה, כבויה יותר. כזו שלא מאפשרת לו להציג את יכולות המשחק שלו עד הסוף, אך עדיין מספקת תפקיד גדול בשבילו, כמו שלא ביצע כבר שנים. אלא שאצלו הכל מתחיל ונגמר במימיקות, בתווי הפנים ובצורת הדיבור החצי-כבדה, חצי-דכאונית שסיגל לעצמו בלבד. מדובר כאן בסוג של אסי דיין. הסיפור שלו עשוי בצורה פחות מעניינת, אך עדיין מצליח לרתק.
אליזבת בנקס בתפקיד מלינדה, בת זוגו (וכדי להימנע מספוילרים, אפילו שמדובר בסיפור אמיתי, לא ארחיב) של וילסון המבוגר משחקת מעולה גם היא ולעיתים גונבת את הפוקוס עד כדי כך שנראה כי הסיפור הוא גם עליה. ולמען האמת, זה נכון. היא בסופו של דבר זו שמביאה את וילסון לגאולה. פול ג'יאמטי, שהשתתף לאחרונה בהרבה קשקושים, מוכיח שבתוכו הוא עדיין שחקן גדול ומגלם כאן נבל מהשורה הראשונה, שמזכיר בנסיבות מסוימות את האחות ראטשד מ"קן הקוקיה" ובאחרות, את פלצ'ר המורה מ"וויפלאש". חבל רק שאין לו יותר זמן מסך ואמצעים להרחיב ולהעמיק את הדמות הזו.
ואם כבר "וויפלאש", סצנה אחת בסרט מאוד מזכירה קטע מסוים ממנו ומצליחה לצמרר עם מידת האמפתיה שנוצרת בזכותה. כן, כבר הזכרתי, יש רגעים בסרט הזה בהם, הודות למיקס סאונד נפלא ומשחק משובח, גם בימוי די רגיל מצליח להיראות מיוחד במינו.
לייחודיות הזו מצטרפת מעלה נוספת. היא הנקודה החזקה ביותר בסרט מבחינתי, שהופכת אותו ליותר מעוד סרט ביוגרפיה עשוי טוב. מעלה זו היא ההתעקשות של פולאד להראות לנו תהליך יצירה של אמן. הסרט מדגים זאת באופן מדהים, בעיקר בקו הזמן המוקדם יותר. סצנת הפתיחה, למשל, שאורכה לא עולה על שתי דקות, מדברת על הפחד. הפחד שיום אחד הכישרון הזה ייעלם. "מה יקרה אם אאבד את זה יום אחד?", שואל הוילסון של דנו וכמו מדבר ישירות למצלמה כמו באיזה פאונד פוטאג' שצולם במיוחד בשביל זה (סצנה מבריקה). התשובה נשארת באוויר ומציתה את עלילת הסרט.
"אהבה וחסד" הוא סרט שגרם לי להתרגש מאוד ולשמוע שוב ושוב את Pet Sounds, בכל הזדמנות שהייתה לי, בשלושת הימים שחלפו מאז צפיתי בו. מעולם לא הייתי מהמעריצים הגדולים של הביץ' בויז. הכרתי, כמו כולם אני מניח, את השירים המוכרים שלהם: God Only Knows, Wouldn't It Be Nice, Good Vibrations ועוד כמה וכמה. ובכל זאת, הסרט הזה תפס אותי והקסים אותי מאוד מאוד.
בשנה שעברה כשצפיתי ב"משחק החיקוי", המחשבה הראשונה שלי בסיומו, הייתה: "נו, עוד ביוגרפיה רגילה למדי". נכון, היה בה משחק מעולה, סיפור חיים מעניין ובנדיקט קאמברבאץ', אך מבחינתי חסר בה הניצוץ ההוא מעבר; המסרים העמוקים יותר; הייחודיות והקסם שיהפכו אותה מעוד סרט ביוגרפי על אדם אקסצנטרי, שהיה לו קשה בחיים, לסרט ביוגרפי שרוצה ללמד אותי משהו שלא ידעתי או לפחות להציג לי אותו באור חדש.
רק האל יודע כמה אני שמח לומר שאת כל אלו מצאתי ב"אהבה וחסד". אף על פי שקיימות בו סצינות שנראות רגילות מדי ואילולא אלמנטים נוספים הוא עלול היה להישאר ברובו שגרתי – בסרט הזה יש את הניצוץ שחסר ללא מעט ביוגרפיות בזמן האחרון. זה שמקשר בין הדמויות לבין הצופים בהם בעולם האמיתי, שהופך את הסיפור למעורר השראה ועוצמתי. או שאולי אלו רק פול דנו והשירים המרגשים והאפקטיביים של הביץ' בויז, שמלווים את הסרט לכל אורכו. כנראה הכל ביחד.
תגובה שמכילה ספוילר לאהבה וחסד, a brilliant young mind מאת yair_ca24
ספוילר לאהבה וחסד, a brilliant young mind
כישרון לאהוב
yair_ca24
פורסם ספטמבר 21, 2015 ב 16:21
יצא לי השבוע לראות שני סרטים שיצאו בשנה האחרונה. אחד בכלל לא זכה להפצה בארץ והשני הוקרן בפסטיבל ירושלים (וכבר צפיתי בו פעם ראשונה שם) ואף זכה להפצה קטנה בארץ.
שניהם מספרים סיפור על דמות יוצאת דופן, מוזרה, מיוחדת, שלא מצליחה להתערבב חברתית כלל. הם מוכשרים בטירוף, אך כמו שחייהם מבוססים אך ורק על כשרונם הבלתי רגיל, עליו הם גם עתידים ליפול.
שניהם מתארים התעלות מעל כישלון גדול.
שניהם מנסים להעביר מסרים מאוד דומים.
במהלך הצפייה בשניהם חשבתי לא פעם על הסרט השני.
ועדיין, שניהם שונים מאוד אחד מהשני.
הראשון, 'מוח מבריק וצעיר' (Y+X אם תרצו). מספר סיפור מקורי, שבטח רבים יזהו. נתן אליס הוא תיכוניסט בריטי צעיר. כבר כשהיה ילד היה ברור שמדובר באחד מיוחד במינו. הוא אוהב מתמטיקה. חי מתמטיקה. נושם מתמטיקה. המספרים עד כדי כך מקיפים את חייו שכשהוא מזמין ארוחה במסעדה מספר כדורי הסרטן חייבים להיות מספר ראשוני, אחרת, ראבק, אסור לאכול.
אך כמו תמיד, יש צד שני לכשרון. נתן הוא בחור שקט מאוד, מופנם, בעל יכולות חברתיות מאוד נמוכות. וטרגדיה שעבר בילדותו בדמות מות אביו בתאונה בה נכח, בטח לא עוזרת. הסרט מתמקד באולימפיאדה למתמטיקה אליה נתן מאוד רוצה להתקבל.
השני, 'אהבה וחסד'. מספר סיפור אמתי, שבטח רבים מכירים. בראיין ווילסון ממש לא צריך שאני אערוך בניכם היכרות. אבל מי שלא מכיר, מדובר באחד היוצרים המוזיקליים המוכשרים שידעה האנושות, מקים להקת הביץ' בויז שחייו ידעו עליות ומורדות בערך כמו רכבת הרים.
הסרט מעביר אותנו בתוך ורידיו של ווילסון, בין ההצלחה ההיסטרית של הלהקה, הריבים המשפחתיים, השיגעונות והפרפקציוניסטיות, ההקלטות, הסמים, הדיכאון, הכישלונות. וכל זה מלווה בסיפור חייו של המוזיקאי כעשרים שנה מאוחר יותר, כבול לרופאים הרוצים רק את לנצלו.
שני גיבורי הסרטים מרגישים בודדים במערכה, נלחמים במלחמה עבודה מראש.
נתן לא מוצלח חברתית, אך הכישרון שלו יוצא מגדר הרגיל. כולם דוחפים אותו להתקבל לאולימפיאדה ולהגיע שם כמה שיותר רחוק. למען האמת, כך גם הוא עצמו. נתן יודע שאין לו שום דבר אחר בחיים מלבד המספרים. עם אמו לא מצליח להסתדר והאדם היחיד שמדבר אתו הוא מורו הפרטי.
גם כשנתן מגיע לאולימפיאדה, לחברה שדומה לו מאוד, הקשיים לא פוסקים. ולמרות שמקיפים אותו גאוני מתמטיקה שאוהבים לשחק שח בלי חיילים ולדקלם שירים על נוסחאות, הוא לא מצליח להתחבר לאף אחד.
בראיין לא כ"כ שונה ממנו. הוא זוכה להכרה עצומה ומוקף במשפחתו המוכשרת ובמעריציו הרבים. חייו מלאים זוהר ועושר. אך בפתיחת הסרט, בראיין מחליט לפרוש מסיבובי ההופעות ולהישאר בבית, לעבוד על הדיסק הבא בשיא המרץ.
והוא עובד קשה מאוד, מקליט אלפי פעמים כל קטע, מבקש מנגניו לנגן שוב ושוב, שם דגש על כל תו וצליל ללא יוצא מהכלל. מכניס חיות לאולפן, כלים יוצאי דופן וקולות מיוחדים בטונים מוגזמים. אך לסובבים ממנו נמאס. אמנם הנגנים זורמים אותו ומבינים שמדובר בכישרון יוצא דופן אך היצירות החדשות לא מכניסות מספיק כסף. המעריצים כועסים. ולאחים נמאס. לא מצליחים להבין עד כמה הוא גאון.
וגם עשרים שנה לאחר מכן, מוקף כולו באנשי מקצוע שכביכול רוצים רק לטובתו. דוחפים אותו להצליח כמה שיותר ולהיפגש עם אנשים אחרים כמה שפחות (למרות שבחורה חדשה נכנסת לחייו). לוקחים עליו בלעדיות גמורה ולרגע לא מנסים להבין אותו.
'מוח צעיר ומבריק' מתאר את החיים באולימפיאדה בצורה משכנעת. כל תלמיד שם הוא סטראוטיפ בפני עצמו, אך זה עובד טוב מאוד. אתה ממש מבין את 'עולם החנונים' גם אם לא היית מעולם חלק ממנו, קל לחבב את אותם נערים שכנראה צחקת עליהם בתיכון. לומד שגם שם יש חנונים ומגניבים, אהבות נכזבות, והתנהגות רגילה בין בני נוער, גם אם היא קצת הרבה יותר חכמה ומתעניינת בנושאים אחרים.
אבל חוץ מזה, למרות שהסרט מאוד משתדל, הוא נופל כמעט בכל אספקט אחר.
לאסא באטרפילד קשה לצאת מהמשחק הלא אחיד ששיחק ב'הוגו' של סקורסזי, וגם כאן רגעים מצוינים שלו מלווים ברגעים מביכים. סאלי הוקינס בעיקר בוכה ומעצבנת מאוד. (לעומתם, הילדים. רובם, עושים עבודה מצוינת. כולם חנונים חמודים ואמינים מאוד.)
סיפורי האהבה בסרט, שעליהם מתבסס כל רעיונו, עשויים בצורה קלישאתית ומעט מביכה. כל מיני עלילות משנה (הילדה הבלונדינית, הסיפור של האימא והמורה) לא מפותחים או מעניינים מספיק. ולמרות שלסרט היה פוטנציאל גדול, ויש בו כמה רגעים מאוד יפים (אדי מארסן מוביל את האולימפיאדה בתפקיד שקט ונהדר, הסיפור של לוק.), הוא בעיקר חלש ומאכזב.
'אהבה וחסד' מתאר את החיים בבית משפחת ווילסון, בין אולפן הקלטות, לבריכה, לחדר השינה, בצורה מופלאה. הכל נראה כ"כ אותנטי, מרגישים את הטירוף בהקלטות, לקיחת הסמים, והאהבה העצומה למוזיקה הפורצת מיוצריה.
וחוץ מזה, הסרט מצליח כמעט בכל אספקט אחר, ו'מצליח' זה חתיכת אנדרסטייטמנט.
כל השחקנים עושים עבודה נהדרת. כן כן, כל השחקנים. אפילו ג'ון קיוזק ואליזבת בנקס, שבד"כ אני לא אוהב. בראשם פול דאנו הנפלא המשחק את בראיין באחת מתצוגות המשחק הטובות והמרגשות של השנה. מה שעובר עליו עובר גם עלינו. מדהים.
כשהוא מתעקש על כל צליל, אתה ממש מרגיש שהוא צודק. שהוא על סמים, גם הצופים על סמים. שהוא מרגיש התעלות, נכון, גם אנחנו. התעלות שתלווה אותנו ברוב שלבי הסרט.
השירים המפורסמים והסיפורים מאחוריהם, מועברים בכ"כ הרבה אהבה ורגש, רגעי חסד קטנים על המסך שגורמים לנו להרגיש חלק מההיסטוריה. אפילו יותר מזה, כוחו האמתי של הסרט הוא ברגעיו הקטנים. בלטיפה קטנה או בסצנת ארוחת ערב מרעישה.
סיפור האהבה המתואר עשרים שנה לאחר מכן, בין ווילסון הגדול לבין מלינדה, מוכרת מכוניות שהכיר במקרה, עשוי באמת טוב. גם הוא לא נמנע מקלישאות, אך הוא עשוי בצורה נוגעת, קטנה. ג'ון קיוזק משחק אדם חולה, והוא חולה כ"כ טוב. פול ג'יאמנטי משחק את הנבל וקשה לא לאהוב כל סצנה בה הוא מופיע. אולי לא דמות הנבל האולטימטיבית, אך הרבה יותר מפחיד מרוב הנבלים שראיתי בסרטי הקיץ האחרונים.
וזה עוד בלי לדבר בכלל על השירים עצמם, שבסרט, כמו במציאות, אדירים. (בדיוק כמו שהתרגשתי ששמעתי את השירים המוכרים ב'להציל את מיסטר בנקס', כך גם כאן)
לאחרונה, כשמדברים על אנשים מוכשרים ברמה היסטרית. מדברים על איך ההצלחה הורסת לכישרוניים את החיים. איך גאונות תמיד מלווה בשיגעון שמחסל הכל. ראינו את זה בוויפלאש, במשחק החיקוי, באיימי ובלא מעט מקרים נוספים.
מה שמדהים ב'אהבה וחסד' הוא שלגיבור היה את כל התנאים להגיע בדיוק לשם. למות בגיל צעיר עם תהילת עולם. הוא מוכשר ברמה בלתי נתפסת ומשוגע לא פחות (ואולי בגלל). סמים, דיכאון, השמנה, כל המוטיבים הרגילים. ולכן בסוף הסרט, כשרואים אותו, מבוגר, בהופעה חיה. קשה להישאר אדישים. הנה אחד, גאון אמתי, שעדיין זוכה לתהילה עצומה למרות הכל, גם בגיל מאוחר.
קשה להאמין שהוא שרד את הכל ועדיין יוצר ברמה כ"כ גבוהה. קשה. אי אפשר להשתמש בתירוץ הזה יותר, שעדיף לחיות עד גיל מאוחר מאשר להיות מוצלח. הרי הנה, אפשר גם וגם.
שני הסרטים עוסקים באדם מוכשר, אחד במספרים והשני במוזיקה. אך בפועל שניהם מדברים על האהבה והתשוקה שגורמת לכל אחד מהם להתבטא ולפרוץ החוצה. ולא רק על האהבה למקצוע, אלא על אהבה עצמה, המניע האמתי שמסתתר מאחור.
אך בעוד 'מוח צעיר ומבריק' מציג לנו את המוח של הגיבור הצעיר בצורה מבריקה ומפספס בשאר הסרט וכך גם במסריו, 'אהבה וחסד' שעטוף בכ"כ הרבה אהבה וחסד, מצליח להציג בערך את אותם מסרים בצורה פשוט נפלאה.
ובדיוק כמו שבראיין ווילסון מלטף את אשתו בעזרת צל, גם אנחנו כצופים או כמאזינים, מתענגים תחת ליטופו, שהוא אמתי ואשליה בו זמנית. בדיוק כמו החסד שבאהבה.
לזכותו: הוא לא בנוי בצורה כרונולוגית סדורה כמו כל סרט ביוגרפי אחר.
לחובתו: הוא מניח הכרות קודמת עם ביצ' בויז.
לכן עבורי, מי שההכרות שלו עם הלהקה היא "הם עשו כל מיני שירים נחמדים, מתישהו", העובדה שהסרט הגיע בלי אקספוזיציה ברורה ולכל אורכו לא נראה קשר ברור בין החלק שמתקיים בעבר לעומת זה שמתקיים בהווה, יצר ברדק נוראי בראש.
כך קרה שלא רק שאני לא מתלהב מהסרט כמו התגובות מעליי, אלא התובנות שלי לגבי בריאן ווילסון הן בעיקר מכתוביות הסיום ולא מהסרט עצמו.
המון חששות ליוו אותי עד שהצלחתי לראות את הסרט. השקט המוחלט סביב לסרט כמו גם העובדה ש"סרט על הביץ' בויז" לא נשמע כל כך מרתק לא הצליחו לשכנע את אשתי אבל אחרי סיבוב מוצלח אצל אגודות המבקרים שאצלם פול דאנו גרף פרסים החלטתי לשבת ולראות אותו והתבאסתי שלא ראיתי קודם.
בין אם זה הבימוי שלא מקבל מספיק קרדיט ועושה עבודה נפלאה, המוזיקה הכמעט-מקורית המרתקת או עבודת המשחק הנהדרת של הקאסט ( הכי טובים, מהכי טוב עד מיחזור עצמי: בנקס, דאנו, קיוזאק, ג'יאמטי) או התסריט הצנוע יחסית משהו בסרט הזה עובד לחלוטין וזה עוד לפני שהבנתי על מה הוא בדיוק.
צפייה מומלצת, ועוד סנונית בגל של הביופיקים הלא שגרתיים (שסלמה וסטיב ג'ובס גם נמצאים בו) שמחליטים להתמקד בתקופות ולא בכל החיים בתבונה רבה.
סרט מרתק
ומסתבר שהוא אפילו נאמן למדי למאורעות האמיתיים (זה הפתיע אותי, כי הסיפור כל כך מופרך וקיצוני שחשבתי שחלקו בדיוני).
כמו כן, המשחק של קיוזאק ודיינו מעולה, גם כל אחד בנפרד, וגם כדמות אחת אמינה והמשכית (על אף ההבדל בין השחקנים).
...וזומבים?
(ל"ת)
נהדר & מרגש
בסוף השבוע הזה יצאו שני סרטים שאני מאוד רוצה לדבר עליהם. שניהם הגיעו אליי די משום מקום, שניהם הפתיעו אותי במיוחד ברמתם הגבוהה ושניהם מינימליסטיים, קטנים ומפוקסים בצורת העשייה שלהם.
הסרט הראשון הוא "המתנה", עבודת הבימוי הראשונה באורך מלא של ג'ואל אדגרטון, שמתגלה כבמאי מבין עניין. זהו מותחן לופת לחלוטין עם אלמנטים ומוטיבים של סרט אימה חכם. הסרט הזה הפתיע אותי עד מעל הראש, הוא פשוט נפלא. אבל עליו עוד אכתוב.
הסרט השני הוא כמובן, "אהבה וחסד" – סרטו השני באורך מלא של ביל פולאד, שבדרך כלל נמצא בעמדת המפיק ואחראי בין היתר לסרטים: "12 שנים של עבדות", "הולכת רחוק" ו"עד קצה העולם". אם כן, מפיק גדול זה כבר תואר שמגיע לו. אך השאלה העיקרית שצריכה להישאל כרגע, האם מדובר גם בבמאי גדול? לפני שנענה על כך, נחזור קצת אחורה. הרבה אחורה בעצם.
שנות ה-60 המוקדמות בארצות הברית, בריאן וילסון הצעיר (פול דנו בתפקיד מצוין) ולהקתו "הביץ' בויז", הם הצלחה מסחררת באמריקה ובעולם. אבל לוילסון יש בעיה. באמת בעיה. מדויק יותר לומר – הפרעה נפשית איתה הוא מתמודד מדי יום ביומו. 20 שנה קדימה, בשנות ה-80, כששיא ההצלחה שלו כבר מאחוריו ולאחר שאחיו נפטר, וילסון – הפעם בגרסת ג'ון קיוזאק – הוא אדם בודד ומבולבל שחי בצל השגחתו של פסיכיאטר נכלולי בשם יוג'ין לאנדי (פול ג'יאמטי), עד שהוא פוגש את אליזבת' בנקס. כלומר, מלינדה. כלומר, הגאולה שלו. כלומר, זאת אליזבת' בנקס, בטח שהיא תהיה הגאולה שלו.
הסרט משחק על שני קווי הזמן האלו, של שנות ה-60 ושנות ה-80, בצורה מעוררת הערכה. המעברים מתואמים ומתוזמנים היטב, תורמים לבנייה הסיפורית הלא-רצופה ומגרים את יצר הסקרנות של הצופה. בעוד בקו הראשון אנו עוקבים אחר שיא ההצלחה והשגשוג של הלהקה, הבעיות בדרך וחייו של וילסון ככוכב מצליח, שלפעמים לא תופס את גודל ההצלחה אליה הגיע; הקו השני, מתאר עולם קשה יותר ומנוכר ומציג נקודת מבט בוגרת יותר על החיים.
וכאן אנחנו חוזרים אל הבמאי. צורת הבימוי של פולאד לא מיוחדת במינה. הוא מביים כיאה לסרט ביוגרפי שמספר סיפור חיים. יש בסרט כמה וכמה רגעים מבריקים. באמת. כאלו שהופכים אותו מטוב למצוין, אבל ברובם, הם לא נזקפים לזכות הבימוי. הבימוי רגיל מאוד, לעיתים קצת מתוחכם ומעניין יותר – במיוחד בקטעים שמראים את העבודה על האלבום המצליח ביותר של הביץ' בויז, שנחשב לכישלון בזמנו – Pet Sounds. בסצינות האלו ובסצינות המצולמות באולפן ההקלטות, מצליח פולאד לשלב בין אלמנטים הכוללים צילום רציף, מיקס סאונד איכותי ומימיקות ותזוזות מדויקות של השחקנים. אלו ביחד הופכות את סצנות ההקלטה לאמינות, מיוחדות ובעיקר כאלו שמצליחות לעורר רצון עז להיות שם באולפן עם חברי הביץ' בויז וצוות הנגנים, שמקסימים עם צליליהם והופכים כל רגע לשכרון חושים של ממש.
אולם, לא על סצנות אולפן מרשימות בלבד נשען הסרט. יש בו הרבה מעבר. זה סרט שקודם כל רוצה לספר סיפור – סיפורו של בריאן וילסון, סולן הלהקה. בזכות דנו וקיוזאק הנפלאים, הוא גם עושה זאת בצורה מצוינת.
וילסון הצעיר, אותו, כאמור, מגלם דנו, הוא אדם מוכשר ומוזיקאי רב מעלות. הוא כריזמטי, נאה, כשרוני, רואה בכל צליל שהעולם מפיק – הזדמנות ליצור שיר. הוא אדם שכל כולו מונע מאהבה למוזיקה ולאמנות ולרגע לא מרצון להתפרסם בכל מחיר, כפי שכבר אז החלו העולם הסובב אותו ואביו הכפייתי להכתיב. דנו מוכיח בפעם המי-יודע-כמה-כבר, איזה שחקן מוכשר הוא ואחרי "זה יגמר בדם", "אסירים" "לופר" ו-"12 שנים של עבדות" זה כבר לא אמור להפתיע אף אחד. מועמדות לאוסקר עבורו היא רק עניין של זמן. כמה חיים, כמה ייחודיות וכמה מורכבות הוא מצליח ליצוק לתוך דמות שבידיים אחרות הייתה יכולה להיראות שגרתית לגמרי.
למעשה, וילסון הצעיר הוא ההפך הגמור מעצמו בשנות ה-80. קיוזאק מגלם דמות אפורה, כבויה יותר. כזו שלא מאפשרת לו להציג את יכולות המשחק שלו עד הסוף, אך עדיין מספקת תפקיד גדול בשבילו, כמו שלא ביצע כבר שנים. אלא שאצלו הכל מתחיל ונגמר במימיקות, בתווי הפנים ובצורת הדיבור החצי-כבדה, חצי-דכאונית שסיגל לעצמו בלבד. מדובר כאן בסוג של אסי דיין. הסיפור שלו עשוי בצורה פחות מעניינת, אך עדיין מצליח לרתק.
אליזבת בנקס בתפקיד מלינדה, בת זוגו (וכדי להימנע מספוילרים, אפילו שמדובר בסיפור אמיתי, לא ארחיב) של וילסון המבוגר משחקת מעולה גם היא ולעיתים גונבת את הפוקוס עד כדי כך שנראה כי הסיפור הוא גם עליה. ולמען האמת, זה נכון. היא בסופו של דבר זו שמביאה את וילסון לגאולה. פול ג'יאמטי, שהשתתף לאחרונה בהרבה קשקושים, מוכיח שבתוכו הוא עדיין שחקן גדול ומגלם כאן נבל מהשורה הראשונה, שמזכיר בנסיבות מסוימות את האחות ראטשד מ"קן הקוקיה" ובאחרות, את פלצ'ר המורה מ"וויפלאש". חבל רק שאין לו יותר זמן מסך ואמצעים להרחיב ולהעמיק את הדמות הזו.
ואם כבר "וויפלאש", סצנה אחת בסרט מאוד מזכירה קטע מסוים ממנו ומצליחה לצמרר עם מידת האמפתיה שנוצרת בזכותה. כן, כבר הזכרתי, יש רגעים בסרט הזה בהם, הודות למיקס סאונד נפלא ומשחק משובח, גם בימוי די רגיל מצליח להיראות מיוחד במינו.
לייחודיות הזו מצטרפת מעלה נוספת. היא הנקודה החזקה ביותר בסרט מבחינתי, שהופכת אותו ליותר מעוד סרט ביוגרפיה עשוי טוב. מעלה זו היא ההתעקשות של פולאד להראות לנו תהליך יצירה של אמן. הסרט מדגים זאת באופן מדהים, בעיקר בקו הזמן המוקדם יותר. סצנת הפתיחה, למשל, שאורכה לא עולה על שתי דקות, מדברת על הפחד. הפחד שיום אחד הכישרון הזה ייעלם. "מה יקרה אם אאבד את זה יום אחד?", שואל הוילסון של דנו וכמו מדבר ישירות למצלמה כמו באיזה פאונד פוטאג' שצולם במיוחד בשביל זה (סצנה מבריקה). התשובה נשארת באוויר ומציתה את עלילת הסרט.
"אהבה וחסד" הוא סרט שגרם לי להתרגש מאוד ולשמוע שוב ושוב את Pet Sounds, בכל הזדמנות שהייתה לי, בשלושת הימים שחלפו מאז צפיתי בו. מעולם לא הייתי מהמעריצים הגדולים של הביץ' בויז. הכרתי, כמו כולם אני מניח, את השירים המוכרים שלהם: God Only Knows, Wouldn't It Be Nice, Good Vibrations ועוד כמה וכמה. ובכל זאת, הסרט הזה תפס אותי והקסים אותי מאוד מאוד.
בשנה שעברה כשצפיתי ב"משחק החיקוי", המחשבה הראשונה שלי בסיומו, הייתה: "נו, עוד ביוגרפיה רגילה למדי". נכון, היה בה משחק מעולה, סיפור חיים מעניין ובנדיקט קאמברבאץ', אך מבחינתי חסר בה הניצוץ ההוא מעבר; המסרים העמוקים יותר; הייחודיות והקסם שיהפכו אותה מעוד סרט ביוגרפי על אדם אקסצנטרי, שהיה לו קשה בחיים, לסרט ביוגרפי שרוצה ללמד אותי משהו שלא ידעתי או לפחות להציג לי אותו באור חדש.
רק האל יודע כמה אני שמח לומר שאת כל אלו מצאתי ב"אהבה וחסד". אף על פי שקיימות בו סצינות שנראות רגילות מדי ואילולא אלמנטים נוספים הוא עלול היה להישאר ברובו שגרתי – בסרט הזה יש את הניצוץ שחסר ללא מעט ביוגרפיות בזמן האחרון. זה שמקשר בין הדמויות לבין הצופים בהם בעולם האמיתי, שהופך את הסיפור למעורר השראה ועוצמתי. או שאולי אלו רק פול דנו והשירים המרגשים והאפקטיביים של הביץ' בויז, שמלווים את הסרט לכל אורכו. כנראה הכל ביחד.
מבולגן מידי לטעמי
לזכותו: הוא לא בנוי בצורה כרונולוגית סדורה כמו כל סרט ביוגרפי אחר.
לחובתו: הוא מניח הכרות קודמת עם ביצ' בויז.
לכן עבורי, מי שההכרות שלו עם הלהקה היא "הם עשו כל מיני שירים נחמדים, מתישהו", העובדה שהסרט הגיע בלי אקספוזיציה ברורה ולכל אורכו לא נראה קשר ברור בין החלק שמתקיים בעבר לעומת זה שמתקיים בהווה, יצר ברדק נוראי בראש.
כך קרה שלא רק שאני לא מתלהב מהסרט כמו התגובות מעליי, אלא התובנות שלי לגבי בריאן ווילסון הן בעיקר מכתוביות הסיום ולא מהסרט עצמו.
ביקורת קצרה אך יותר מפורטת אפשר למצוא כאן:
https://gal015.wordpress.com/2015/11/21/love-and-mercy/
נהדר
המון חששות ליוו אותי עד שהצלחתי לראות את הסרט. השקט המוחלט סביב לסרט כמו גם העובדה ש"סרט על הביץ' בויז" לא נשמע כל כך מרתק לא הצליחו לשכנע את אשתי אבל אחרי סיבוב מוצלח אצל אגודות המבקרים שאצלם פול דאנו גרף פרסים החלטתי לשבת ולראות אותו והתבאסתי שלא ראיתי קודם.
בין אם זה הבימוי שלא מקבל מספיק קרדיט ועושה עבודה נפלאה, המוזיקה הכמעט-מקורית המרתקת או עבודת המשחק הנהדרת של הקאסט ( הכי טובים, מהכי טוב עד מיחזור עצמי: בנקס, דאנו, קיוזאק, ג'יאמטי) או התסריט הצנוע יחסית משהו בסרט הזה עובד לחלוטין וזה עוד לפני שהבנתי על מה הוא בדיוק.
צפייה מומלצת, ועוד סנונית בגל של הביופיקים הלא שגרתיים (שסלמה וסטיב ג'ובס גם נמצאים בו) שמחליטים להתמקד בתקופות ולא בכל החיים בתבונה רבה.