אבל נראה לי שהסיבה היא שהסרט מתאר בצורה מאוד נקיה ומנומסת יחסית את התהליך שעברו שתי הסבתות שלי בשנה-שנתיים האחרונות. רק תחליפו את הבעל הסובל בשקט באמא שלי או באבא שלי ואחותו, בהתאמה. כמובן שהסרט פספס את החלפת העובדות הזרות על בסיס כמעט שבועי, את הביקורים התכופים והבלתי נמנעים לבית החולים, את המתח והעצבים שמחלחלים הרבה מעבר למעגל הקרוב של קרובי המשפחה. הקשישה בסרט קדושה לעומת איך שהדברים האלה נראים באמת.
מה שכן, הסרט עשה את מה שאנשים במצבם של אמא שלי או אבא שלי לא מעזים או יכולים לעשות בעצמם – לשים סוף לסבל של הקשיש, ודרך כך לסבל של מי שסביבו.
אמא שלי רחוקה שנים רבות (טפו טפו וכו') מהמצב המתואר בסרט, אבל לפני כמה שבועות היא עברה ניתוח להחלפת ברך, וההחלמה ממנו ארוכה וכרוכה בהרבה עזרה וטיפול, וכמובן כפי שתארת גם הרבה טרטורים, בירוקרטיה, וטפסים, שכולם מבהירים לי את זה שאני חווה רק את קצה הקרחון של מה שיום אחד יגיע גם אלינו.
נפטרה שלושה ימים לאחר הפרסום. שלחתי אותה לאבא שלי דודה שלי והם לא הספיקו לקרוא אותה.
בדומה לאמא של הכתב, השתילו לה, אישה בת 88, קוצב לב. מה שמצד אחד כנראה הציל את חייה, אבל גזר עליה מאותו רגע ריתוק לכסא גלגלים, תלות מוחלטת בסביבה, ומעבר למחלקה סיעודית בבית אבות. היא לא הפסיקה לומר לנו, בשנה וחצי שעברו עד שמתה, שטוב מותה מחייה, אבל זה כבר שלב שבו ההחלטות התקבלו, ואין דרך חזרה, רק לשלם עליהן.
טוב, לא קשה להבין למה הרבה לא התברו, בסופו של דבר מדובר בסרטו של "מיכאל הנקה" במאי עם סגנון מאוד ייחודי שלא מתאים לאף אחד שדוגל בסצינות ריאליסטיות ותחושה מציאותית בכל סרטיו בהכנסת הצופה לסיטואציות מאיימות או מטרידות שעלולות לקרוא כל יום. הפעם זה הזקנה והמוות. שוב פעם הריאליסטיות הקיצונית לאורך כל הדרך, הסרט קשה, אתה באיזשהו שלב כל כך מדוכא מהסיפור שכל מה שבא לך זה להזכר שמדובר בסרט. עשוי למופת, מצולם יפהפה, משחק מדהייייים, הסרט עשוי בצורה מעולה וריאליסטית, יהיה קשה להחזיק מעמד בסרט אבל בסופו של דבר מדובר בחוויה שונה ומאתגרת שכל חובב קולנוע חייב לעבור. חוץ מסוף מיותר שכאילו "מעורר מחשבה" אבל לא אומר כלום, מדובר בסרט חכם וכואב שאין חובב קולנוע שיכול להרשות לעצמו להפסיד, לדעתי, כמו כל סרטיו של הנקה. ד"א- הסרטים של הנקה הם סרטי חובה אחד אחד, בושה שהוא לא מפורסם בסרטיו, ואני שם דגש על משחקי שעשוע וסרט לבן.
חשבתי שזה יהיה מצוין, כי אבי חווה בשנה שנתיים האחרונות, התדרדרות דומה – והייתי בטוח שהסרט הזה יגרום לי להזדהות (עד כדי כך שדחיתי את הצפייה בו במשך חודשים).
אבל האמת היא שזה היה רע וקר. יותר מדי סצינות נגמרו לפני שיאן (השיחה האחרונה בין הופר לבין טרינטיאן) או סתם לא הבנו מה באמת קרה (למה טרינטיאן העיף את האחות השניה), והבחירות פשוט נראו תמוהות.
אבל הכי גרוע היה כאמור, שהסרט פשוט היה סטריאוטיפ של סרט צרפתי מלא דיבורים (וכן, אני יודע שהאנקה אוסטרי, אז מה?). אז כן, באמריקה היו הופכים את זה למלודרמה אולי, אבל יש סיכוי טוב שהסיפור הזה היה צריך להיות מלודרמה. כך או כך, במקום לגרום לי להזדהות, הסרט בעיקר החוויר בפני המציאות. חבל.
לירושלמים חובבי מיכאל הנקה
יש הקרנת טרום בכורה בסינמטק ב-16.12, חודש לפני ההפצה הארצית.
תגובה? מישהו? התרשמות ראשונית? אף אחד?
(ל"ת)
סרט חזק ומטלטל רגשית
מי שלא חושש מסרטים מדכאים יהנה מהסרט הזה.
אני ממליץ בחום. זה (כמעט) ללא ספק יהיה בחמישיה שלי בסקר סרטי 2013
אני צופה בו עכשיו וסובלת מאוד.
(ל"ת)
ועכ....שיו?
(ל"ת)
הרגע תארת את הסיבה שבחיים לא אלך לסרט הזה
אמא שלי רחוקה שנים רבות (טפו טפו וכו') מהמצב המתואר בסרט, אבל לפני כמה שבועות היא עברה ניתוח להחלפת ברך, וההחלמה ממנו ארוכה וכרוכה בהרבה עזרה וטיפול, וכמובן כפי שתארת גם הרבה טרטורים, בירוקרטיה, וטפסים, שכולם מבהירים לי את זה שאני חווה רק את קצה הקרחון של מה שיום אחד יגיע גם אלינו.
ממליצה לקרוא את הכתבה הבאה,
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3583191,00.html
שבזמנו הרגשתי שנכתבה במדויק על סבתא, אבא ודודה שלי.
מזעזע. וגם קריאת חובה.
(ל"ת)
אגב, אותה סבתא שכאילו עליה נכתבה הכתבה,
נפטרה שלושה ימים לאחר הפרסום. שלחתי אותה לאבא שלי דודה שלי והם לא הספיקו לקרוא אותה.
בדומה לאמא של הכתב, השתילו לה, אישה בת 88, קוצב לב. מה שמצד אחד כנראה הציל את חייה, אבל גזר עליה מאותו רגע ריתוק לכסא גלגלים, תלות מוחלטת בסביבה, ומעבר למחלקה סיעודית בבית אבות. היא לא הפסיקה לומר לנו, בשנה וחצי שעברו עד שמתה, שטוב מותה מחייה, אבל זה כבר שלב שבו ההחלטות התקבלו, ואין דרך חזרה, רק לשלם עליהן.
סרט יפהפה
טוב, לא קשה להבין למה הרבה לא התברו, בסופו של דבר מדובר בסרטו של "מיכאל הנקה" במאי עם סגנון מאוד ייחודי שלא מתאים לאף אחד שדוגל בסצינות ריאליסטיות ותחושה מציאותית בכל סרטיו בהכנסת הצופה לסיטואציות מאיימות או מטרידות שעלולות לקרוא כל יום. הפעם זה הזקנה והמוות. שוב פעם הריאליסטיות הקיצונית לאורך כל הדרך, הסרט קשה, אתה באיזשהו שלב כל כך מדוכא מהסיפור שכל מה שבא לך זה להזכר שמדובר בסרט. עשוי למופת, מצולם יפהפה, משחק מדהייייים, הסרט עשוי בצורה מעולה וריאליסטית, יהיה קשה להחזיק מעמד בסרט אבל בסופו של דבר מדובר בחוויה שונה ומאתגרת שכל חובב קולנוע חייב לעבור. חוץ מסוף מיותר שכאילו "מעורר מחשבה" אבל לא אומר כלום, מדובר בסרט חכם וכואב שאין חובב קולנוע שיכול להרשות לעצמו להפסיד, לדעתי, כמו כל סרטיו של הנקה. ד"א- הסרטים של הנקה הם סרטי חובה אחד אחד, בושה שהוא לא מפורסם בסרטיו, ואני שם דגש על משחקי שעשוע וסרט לבן.