ביקורת: Locked Down

כמו לא מעט אנשים, יצא לי לדבר לא מעט על הקורונה. דווקא פחות בענייני חיסונים כן-לא, סגר כן-לא (למרות שגם, לצערי), או דברים שכאלה ויותר יצא לי לדבר על למה היא כן משפיעה כל כך חזק על אנשים מסויימים. במובן שטחי ביותר, אפשר להגיד שזה קשור לאובדן השליטה (או אולי אשליית השליטה?) שהיתה לאנשים על החיים. הקורונה הכריחה את כולם: מהברגים הכי קטנים, דרך המברגים ועד המכונה כולה, לשנות מסלול כמה פעמים באופן חד (לפחות במדינות שהמשיכו להיפגע ממנה). עשית תוכניות? חבל. ביטלת תוכניות? חבל. חשבת מחשבה קוהרנטית אחת? חבל. אין לך שליטה בחיים שלך יותר, ועכשיו כשאתה מסתכל עליהם במבט לאחור, לא ברור שאי פעם הייתה לך.

כך, למשל, מוצאים את עצמם לינדה (אן האת'אוויי) ופקסטון (צ'יווטל אג'יויפור) באמצע פלונטר מסובך: לינדה פירקה את החבילה איתו לפני כמה זמן, אבל יש סגר וזה לא בדיוק זמן אידיאלי להתחיל לחפש ולעבור דירה – אז היא לא. במקום זה, פקסטון ולינדה חיים חיים מקבילים בבית (הממש גדול ויפה, יש לציין) שלהם, ומדי פעם נפגשים כדי לעקוץ אחד את השני, ואז ממשיכים להתמודד עם כל החרא שהקורונה, והחיים, זורקים עליהם, בעודם תקועים אחד עם השני –  ומרגישים לחלוטין חסרי שליטה בחיים של עצמם.

אולי שמעתם גם עוד משהו על "נעולים"/"בסגר". גם אנחנו, באתר, כתבנו את זה בתקציר המקורי, בעקבות הטריילר. וכל זה מאוד חבל כי מדובר בספויילר די משמעותי מצד אחד, למשהו שהוא בעצם קצת זניח מצד שני – מי שייכנס לסרט במחשבה שהוא סרט מאותו ז'אנר שהובטח בטריילר יתאכזב עמוקות, כי הוא לא. הוא סרט על מערכות יחסים שכזה: דרמה-קומדיה-רומנטיקה כזאת. מעין מה ש"מלקולם ומרי", עוד סרט שצולם בתנאי קורונה על זוג בתוך בית יפה וגדול, היה רוצה להיות כשהוא יהיה גדול.

ואולי באמת המקלחת הצוננת שהסרט קיבל קשורה לחוסר תיאום הציפיות בין היח"צ לתוכן הסרט עצמו. אולי זה גם קשור לאן האת'אווי, שנוטה לעצבן אנשים מעצם קיומה. אולי זה קשור לכך שבאמצע משבר כלכלי, לנפנף בבעיות עולם ראשון של המנכ"לית שצריכה לפטר עובדים שלה בשיחת זום ומרגישה ריקנית ועצובה בבית שלוש-קומות שלה זה לא בדיוק הפגנת רגישות גבוהה במיוחד. אולי זה כי הסרט מריח יותר מדי כמו גימיק ("סרט הקורונה הראשון! או השני? לא יודע, לא ספרנו באמת"). אולי זה כי אנשים בקושי סובלים שיחות זום של עצמם, אז שיחות זום של אחרים? מה עשינו רע. אולי זה סתם כי ז'אנר ה"סרטי בידור למבוגרים" הוא ז'אנר שהקהל המגניב הפנה אליו את הגב באופן רשמי, ומהיום אתה יכול להיות או סרט אינדי/ארט האוסי או בלוקבאסטר מגניב, ואל תעז לעשות משהו אחר. אולי זה סתם.

זה מרגיש כמו סתם, כי בחיי – איזה סרט כיף.

ולא תגידו שבאתי אליו במצב רוח טוב: פתחתי את הסרט בלילה במטרה די ברורה, לראות 10 דקות ולהפסיק תוך כדי שאגיד לעצמי "טוב, לפחות ניסיתי" ואז גיליתי, שלא, זה דווקא סרט שממש כיף לראות. אני לא יודע איפה העלילה הזאת שהטריילר הבטיח לי, אבל זה לא משנה – אני יכול לראות את האת'אווי מעשנת ושותה את עצמה לדיכאון ואת אג'יויפור מקריא שירה באמצע הרחוב כל היום.

כי בעצם כל מה שצריך לדרמה רומנטית (וזה די מה שזה) זה שני שחקנים מוצלחים שיכולים גם להיות נוגעים ללב, גם מצחיקים, גם להפגין כימיה עם הפרטנר שלהם וגם להיות שחקני דרמה טובים – ואג'יויפור והאת'אווי עושים את כל זה, ועוד קצת. הכימיה ביניהם מבהירה את הכל: מה היה ביניהם, למה זה אבד ואת הקיפאון המוזר ששניהם פוחדים לשבור שהם נמצאים בו. אני לא בטוח שהכימיה שלהם ראויה לסופרלטיבים מוגזמים, אבל היא עושה את העבודה שלה ב-110%, וזה מאפשר לסרט לתת לתסריט שלו לזרוח – וזה טוב מאוד, כי התסריט שלו נהדר: יש כאן מונולוגים, דיאלוגים, מהלכי עלילה, אפיוני דמות ועוד, שכולם משתלבים בצורה פשוט נהדרת. הסרט קצת נופל יותר מדי ל"זוכרים את הזה מהקורונה??" לא פעם, כאילו הוא משחק איזה בינגו קורונה עם עצמו (אפיית לחם! מסכות! שיחות זום! חל"ת!), אבל כשהוא מתמקד בתימה העיקרית שלו: הזוגיות של שתי הדמויות הראשיות ואובדן השליטה שהקורונה הציפה על פני השטח – הוא פשוט נפלא. וכן, הבינגו קורונה יכול להטעות ולגרום לצופים לחשוב שהסרט עוסק בנגיף בצורה שטחית, אבל הוא לא: למרות הבעיות-עולם-ראשון, הסרט נוגע בדברים שלא מעט אנשים עברו במהלך התפרצות הנגיף הזה.

מעבר לתסריט ולהופעות הראשיות המוצלחות, יש מעט, יחסית: הסרט גייס שורה מכובדת של כוכבים, אבל פשוט קשה לשחק מוצלח מאוד דרך זום: בן סטילר, סטיבן מרצ'נט, בן קינגסלי, מינדי קלינג, סטרלינג קיי בראון – אף אחד מהם לא צריך להוכיח שהוא שחקן עם קבלות, אבל קשה לעשות הרבה כשאתה מפוקסל ומקוטע. הבימוי, פרט להחלטות העקרוניות שציינו, לא מוריד ולא מעלה – דאג לימן הוא מהבמאים ה"בלתי נראים" האלה שקשה לחוש את המגע שלהם והם באים לעשות את העבודה, ונו, הוא אכן עשה את העבודה.

אז אם תשכחו מהטריילר או מהתקצירים שקראתם, ואם אין לכם אלרגיה להאת'אוויי – "נעולים" הוא סרט כיף נורא. מעין סרט דייטים קלאסי שכזה, רק שכיום כל הדייטים הם על הספה. ואולי בעצם הוא מושלם גם לזה.