-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
סארו – הדרך הביתה
Lion
בגיל חמש, ילד הודי הולך לאיבוד ומופרד ממשפחתו. הסרט עוקב אחרי קורותיו ב-25 השנים הבאות.
תאריך הפצה בארה"ב: 25/11/2016
תאריך הפצה בישראל: 01/12/2016
שליש ראשון נהדר עם ילד מהחמודים אי פעם, אבל ברגע שהסרט מדלג אל סארו המבוגר, הוא הופך לזחילה משעממת.
היי
זה אולי אחד מהסרטים היחידים בהם השם העברי מתעלה על השם המקורי
השם העברי הוא קלישאתי ומשמים.
לעומת זאת, השם המקורי הוא דבילי.
תחרות קשה.
אני די בטוח ששמו האנגלי של הסרט האוסטרלי הזה לא מיועד לדוברי הינדו.
(ל"ת)
אשאל :-)
(ל"ת)
שאלתי
על פי המקבילה ההודית לעין הדג (לא ממש הבנתי, אתר לאוהבי בוליווד שהוא אמין, עוסק בקולנוע ולא ברכילות והכי שווה שיש או משהו כזה) לסרט אין שם הודי משום שהוא לא יוצא באופן רשמי בהודו. סביר להניח שיוקרן בפסטיבלים ואז משוגעים לדבר יוכלו לגלות איך בחרו לקרוא לו שם.
כדי להבהיר שההיפותזה שלי תלושה מהמציאות, נשאלתי למה אלו בכלל השמות של הסרט (עברית/אנגלית).
הינדו? לא ממש - בנגלי
לא שמת לב שכשהוא מגיע לכלכתא אף אחד לא מבין אותו? זה כי השפה המקורית שלו (והשם) היא בנגלית ולא הינדו.
הפוך, הוא מהצפון ומדבר הינדי (טעות שלי עם ההינדו) ובכלכתא מדברים בנגלית.
(ל"ת)
אוף. כל כך רציתי לבכות בסרט הזה
באמת, הדבר הראשון שאמרתי לשותפתי לצפייה על ההתחלה היה "תקשיבי טוב: הישג נדרש לסיים את הסרט הזה כשאני בוכה כמו ילדה קטנה". והמערכה הראשונה בנתה את זה מצוין: "ילד הולך לאיבוד בכלכותה" הוא פרמיס די מצוין לסרט, וגארת' דיוויס ממש את ההבטחה של הפרמיס הזה מצוין בעזרתו של צילום אפקטיבי, פסקול מוצלח וכאמור לעיל, שחקן-ילד (סאני פאוואר) פשוט אדיר. האם "סארו" היה יכול להיגמר שם? אנאערף. אני רק יודע שלמשך כ-40 דקות גארת' דיוויס נצמד לנקודת מבטו של ילד בן 4 ולאודיסאה שלו ברחבי הודו, ואני נהניתי מאוד. הבעיה מתחילה כשניקול קידמן מגיעה.
וניקול קידמן, עקרונית, שחקנית נהדרת. אני בעדה תמיד, באמת, ולא אומר שמה שראיתי אותה עושה ב"סארו" היה בהכרח תצוגת משחק לא טובה, אבל הכיוון שאליו היא לקחה את הדמות שלה היה מאוד לא נכון בעיני. כלומר – מה את בוכה יא מעצבנת. באמת. כל הסרט הדמות שלה נראתה כל כך שברירית ועדינה בשעה שהיא באותה מידה הייתה יכולה להיות חזקה ומועצמת. אבל זה לא רק היא – כל המערכה באוסטרליה מביכה. רוני מארה בלתי נסבלת (שוב – אני בעדה. מארה, לפחות תחת ניצוחו של דיוויד פינצ'ר, שחקנית טובה מאוד. בסרט הזה הדמות שלה הייתה איומה), והתסריט הולך ונהיה יותר מטולא ומטופש, עם מערכת יחסים לא ברורה בין מארה לפאטל (שאני נורא מפרגן לו, כי מאוד משמח אותי לדעת ששחקן מ"סקינס" תפס תאוצה והופיע כבר בשני סרטים מועמדים לאוסקר ונהיה חתיך מאוד בעשור שעבר מאז "סלאמדוג". גם אם העובדה שהוליווד משום מה משוכנעת שהוא ההודי היחידי שמסוגל לשחק תפקידים ראשיים קצת מדאיגה אותי), אח נרקומן שלא היה לי מושג מה הרלוונטיות שלו לעלילה ושימוש שהרגיש בגוגל ארץ מאוד לא הגיוני. וכשהכתיבה כל כך מחוררת, היכולת שלי כצופה להתרגש מסיטואציה כמו "ילד מאומץ מחפש את משפחתו הביולוגית" הולכת ונחלשת.
אז אוף איתך, סרט. אני באתי אליך במטרה לחבק אותך באהבה למול כל המלעיזים ולומר "אתה אחד הסרטים המרגשים ביותר של השנים האחרונות", ובסוף סתם שעממת אותי ממש. והניים-דרופ בסוף היה מפגר ברמת ה"יותם נעדר כבר 15 שנה".