פעם היה ז'אנר כזה: דרמות בית משפט. ולא ז'אנר שולי. כמה קלאסיקות אמיתיות היו כאלה שבהן עיקר הדרמה התרחשה בדלתיים פתוחות, בין דוכני עדים, ספסלי מושבעים וכסאות שופטים. אבל זה היה מזמן. הסרטים האלה הפכו בעידן הנוכחי לנדירים, ועוד יותר נדירים הם סרטים בז'אנר הזה שממש מעניינים מישהו.
מה קרה? פשוט: "פרקליטי אל. איי.", "הפרקליטים", "אלי מקביל", "חוק וסדר", "חוק וסדר מדור מיוחד", "חוק וסדר מדור עוד יותר מיוחד", "חוק וסדר מדור ממש מיוחד לאללה" וכל היתר. הטלויזיה הוצפה בסדרות בית משפט, שבהן כל פרק מחדש הוא דרמת בית משפט, או שתיים או שלוש. מי שמתעניין בז'אנר כבר ראה את כל הצירופים האפשריים: עו"ד שמגן על אשם וחושב שהוא זכאי, עו"ד שמגן על זכאי וחושב שהוא אשם, עו"ד שתוקף זכאי שחושב שהוא אשם, זכאי שתוקף אשם שחושב שהוא עו"ד, ועו"ד ועו"ד. מטבעה של דרמת בית המשפט, העיקר בה הוא דיבורים. אין בה בדרך כלל פיצוצים או רובוטים, וסצינת השיא היא בדרך כלל נאום סיכום גאוני של ההגנה, או התפרצות נרגשת של הנאשם. דיבורים עובדים טוב גם בטלויזיה, אז למה ללכת לקולנוע בשביל לראות את אותו הדבר? צריך איזה כוכב ענק באמת, איזה טום קרוז או טום הנקס או ג'וליה רוברטס, כדי שסרט בית משפט יהווה סיבה לצאת מהבית.
מתיו מקונוהי הוא לא סיבה לצאת מהבית.
די להיפך, אפילו. מתיו מקונוהי הוא שחקן שבדרך כלל אני שמח לפגוש כמה שפחות. הוא נראה תמיד כל כך מאוהב בעצמו שהוא בטח שולח לעצמו מדי בוקר פרחים, ומשהו בהתנהלות הכללית שלו גורם לי לחשוב על וזלין. הוא לא שחקן כל כך נורא, בעיקר בתפקידים שמנצלים את הזחיחות הטבעית שלו ("כולנו מארשל", למשל). אבל הוא עדיין מעצבן. "סניגור במבחן" – אחד מאותם שמות בלתי זכירים, תרגום יותר נכון של השם המקורי היה צריך להיות "פרקליט הלימוזינה" – הוא סרט כזה: מיק האלר, הסנגור מהכותרת, הוא אדם זחוח ומלוקק ביותר, לכן הגיוני היה להביא את השחקן הכי זחוח ומלוקק שיש כדי לגלם אותו, וג'ון טרבולטה היה עסוק.
מקונוהי מגלם את מיק האלר, המתמחה בהגנה על חלאות. מישהו הרי צריך לקחת את הצד של הרוצחים, האנסים והגנבים, ולדאוג שיקבלו רק שלוש שנים בכלא במקום שמונה, או משהו, תמורת שכר הולם. הוא מניח כמובן מאליו שכל הלקוחות שלו אשמים, למרות שבבית המשפט הוא מן הסתם טוען בלהט את ההיפך. אבל אז הוא מגויס לעזרת צעיר בן עשירים (ריאן פיליפה) המואשם בתקיפת אישה. הראיות אמנם נגדו, אבל מתברר במהירות שהילד חף מפשע, או שהוא ממש ממש טוב בלשחק אותה חף מפשע. כמובן, אם זה היה הסיבוך היחיד, זה באמת לא היה מחזיק יותר מחצי שעה של דרמת טלויזיה.
וזה לגמרי סביר. טוויסטים מגיעים בקצב משביע רצון, הדמויות בנויות היטב ומשוחקות לא רע – מריסה טומיי מוצלחת בתור פרקליטה ואקסית, וויליאם ה. מייסי מעורר סימפטיה כהרגלו בתור סייען משופם קשות. יש מתח. מצד שני, אין פה הרגשה כאילו הרבה מונח כאן על הכף. נראה שהדמויות מקבלות את גורלן במשיכת כתפיים, גם כשאנשים מסביבם מתחילים למות, כאילו כולם בטוחים שעד לסוף הפרק כולם יחזרו לנקודת ההתחלה, בשביל להתחיל מחדש בפרק הבא. הסיפור האמיתי, ככל שהעלילה הבלשית חושפת אותו, מתברר כסבוך באופן לא סביר.
וזה בסדר גמור. אבל זו לא סיבה לצאת מהבית.
צר לי להגיד
אבל הביקורת היא אוסף של שטויות כי היא מפספסת לגמרי את הסרט. מתיו מקונוהי מפתיע לטובה במשחק טוב וזה רק הבונוס לסרט מרתק, שנון וגדוש תפניות. בהחלט לא למי שמחפש סרט עם פיצוצים ורובוטים, בהחלט כן למי שרוצה לראות סרט טוב בקולנוע.
פה הקטע שאמורים לנמק
כשבאים לסתור ביקורת של כמה מאות מילים, יהיה יותר קל לקחת אותך ברצינות אם התגובה שלך תכיל יותר משלושה משפטים.
נראה לי שנסחפת לגמרי.
הביקורת כביקורת היא בסדר גמור ויותר מזה, גם אם היא לא מכוונת לטעמך.
בשום מקום רד לא כתב שמקונוהי משחק רע, להיפך – הוא ציין שהדמות שלו מתאימה לפה בדיוק.
את זה שהסרט גדוש תפניות עלילתיות גם תוכל למצוא בביקורת, וגם את העובדה שזה לא סרט שמיועד לחובבי הפיצוצים (זה לא נכתב בצורה שלילית).
אפילו לא נאמר שזה לא סרט טוב, רק שלא שווה לראות אותו בקולנוע. בקיצור, בקושי השורה האחרונה של התגובה שלך רצינית.
נ.ב. אם היית מתנסח בצורה נחמדה יותר, לא היו קופצים לי הפיוזים.
"טוויסטים מגיעים בקצב משביע רצון, הדמויות בנויות היטב ומשוחקות לא רע – מריסה טומיי מוצלחת בתור פרקליטה ואקסית, וויליאם ה. מייסי מעורר סימפטיה כהרגלו בתור סייען משופם קשות.יש מתח." זה בדיוק הסיבה למה הסרט *כן* ראוי לקולנוע בניגוד לטענת הביקורת שסרט כזה עדיין לא ראוי לצפייה בקולנוע.
או בקצרה, אתה חולק על פיש וסובר ששווה להוציא
30 ומשהו על הסרט כי בקולנוע הוא מהנה בצורה טובה יותר.
סבבה.
רק אל תשכח, שבדיוק מה שאין בו, דהיינו פיצוצים מרהיבים, זה מה שבדר"כ מצדיק הליכה לקולנוע אפילו אם הסרט הוא לא INCEPTION. אלא רק עוד דרמת בתי משפט טלויזיונית ארוכה.
כמו שנאמר בביקורת.
זה תלוי למה אתה מצפה מסרט. אם אתה רוצה לראות פיצוצים ללא ערך מוסף עלילתי, אז כל זיבלון שווה צפייה בקולנוע ואם אתה מצפה לסיפור טוב, אז סרטים כמו סניגור במבחן בהחלט שווים יציאה מהבית.
אני חושבת שהכוונה היא
שהסרט לא מצדיק *מסך* קולנוע. כלומר שמסרט כזה אפשר להינות באותה המידה בבית. להרבה אנשים זה שיקול מרכזי – אין טעם לראות סרט בקולנוע שפורמט הקולנוע לא מוסיף לו. סרט עם סיפור טוב אפשר גם לשכור כשהוא יהיה ב-DVD או אפילו להוריד.
ובכל מקרה, גם אם אתה לא מסכים עם זה, זה עדיין לא הופך את הביקורת ל"אוסף של שטויות" – גם כי זה ממש לא מנומס, וגם כי הנה, עובדה שהסכמת עם רובה.
לגמרי מש"א
(ל"ת)
כש היקר, עצוב מאוד שפיצוצים מרהיבים הם הדבר שגורם לך ללכת לקולנוע. אבל זאת זכותך, טעותך היא שזאת דעת הרוב :"פיצוצים מרהיבים, זה מה שבדר"כ מצדיק הליכה לקולנוע".
למה זה עצוב?
הוא לא אמר שפיצוצים מרהיבים הם הדבר שגורם לאנשים לראות סרטים, אלא מה שגורם להם ללכת לראות סרטים ב*קולנוע*.
נכון, כשאתה רואה סרט בבית אז בבירור הטוטאליות של הסרט נפגמת, וזה פוגע גם בדרמטיות שלו, אבל במידה פחותה (בטח היום כשלהרבה אנשים יש טלוויזיה נפלאה וגדולה בסלון הבייתי). הרבה יותר קל לראות מה המדיום של הקולנוע מוסיף לסרטי אקשן, לסרטי אנימציה, לסרטים עם עיצוב מרהיב כמו של טים ברטון.
ולדעתי הרוב כן חושבים ככה – כי עובדה שאלה הסרטים שבאופן קבוע בראש טבלת הקופות.
יש גם סרטים שנשכרים מכך שרואים אותם בבית
זה יוצר אינטימיות בין הסרט לצופה, אצלי לפחות זה כך. היו סרטים שנהניתי מהם בבית אבל אני יודעת שלו הייתי רואה אותם בקולנוע הייתי מתאכזבת או שופטת אותם לחומרה.
אני לא מחובבי הפיצוצים אבל כשאני כבר מזיזה את עצמי לקולנוע אני מצפה לחוויה ויזואלית שתצדיק את זה, ככה שמבחינתי הביקורת יעילה ביותר.
שים לב שיש אנשים שחושבים אחרת
אני כל הזמן חשבתי שבאמת הליכה לקולנוע שווה רק בשביל סרטי אפקטים שיושבים בול על המסך הענק ומערכת הסאונד הרצינית ואז בא ידיד שלי וסתר אותי ואמר שהוא מאוד נהנה לצפות בסרטי איכות, דרמות וכ"ו בקולנוע ומבחינתו זה הכי טבעי. בקיצור, כנראה עניין של טעם, לא כולם חושבים דומה.
יש עוד סוג של סרטים
סרטים שבהם אתה נהנה מהצפייה כחלק מקהל גדול. בקומדיות זה בוודאי ככה (כשכולם צוחקים גם אתה יותר נהנה מלצחוק), וכנראה גם בסרטי קלאט איומים ונוראיים כמו "הטרמפיסט" שמוזכר עכשיו באתר (מי צופה ב"טרמפיסט" לבד מול המחשב שלו, כל חודש?)
יציאה לקולנוע היא *יציאה* לקולנוע
אתה צריך לפנות זמן, לנסוע, להוציא כסף, לשבת בשקט בלי הסחות דעת שעתיים. זה מאפשר לשקוע הרבה יותר עמוק לתוך החוויה.
ביקורת שנוייה במחלוקת
אני מסכים עם טיעוניו של Veritas למרות שהוא בחר להשתמש בלשון מעט קשה.
בדרך כלל הביקורות של דורון שופעות שנינות, הומור ומכילות לרוב את כל המידע שכקורא אני זקוק לו בכדי לגזור את דינו של הסרט.
למרות שאני חייב לציין שלא היה ולא יהיה מבקר קולנוע כמו נמרוד לין.
שהביקורת שלו ל- There will be blood הייתה אפילו טובה מהסרט עצמו :)
בכל מקרה, סטיתי מהנושא, עמכם הסליחה
הפעם נראה כי דורון כתב את הביקורת בפזיזות. היה דגש רב יותר על הקשר בין הקולנוע, הטלויזיה והרשות השופטת מאשר לפירוט על הסרט עצמו.
2 הפסקאות הראשונות מהוות תקציר על ז'אנר דרמות בית המשפט
פסקה שלישית – הקשר של מתיו לווזלין (כאמור, כתיבה נהדרת אבל שום דבר שקשור עדיין לסרט)
2 פסקאות אחרונות – ביקורת על הסרט.
משמע, רוב הביקורת דנה על המסביב ולא על העיקר
לכן, אני מסכים עם דבריו של Veritas למרות ששוב, הוא השתמש בלשון מעט קשה
כך או כך, אני תמיד נהנה לקרוא דברים שדורון כותב.
כך שלמרות שהביקורת לא ממש פוגעת במהות הסרט, עדיין כיף לקרוא אותה :)
נ.ב. זו התגובה הראשונה שלי באתר
כך שאנצל במה זו להודות לדורון על האתר המדהים הזה
תודה רבה!
טריוויאלי
לא ראיתי את הסרט אבל אני מקווה שייצא לי לראות אותו. כשהמבקר מסכם שהסרט בסדר גמור אבל אין זו לא סיבה לצאת מהבית הוא מניח שהסרט צריך להיות יותר מאשר בסדר גמור כדי לצאת עבורו מהבית. זו הנחה לגמרי לגיטימית שאני לגמרי לא מסכים אתה. בסדר גמור זה מבחינתי אחלה, במיוחד אם אין אלטרנטיבה יותר טובה להרוג שעתיים באמצע היום. לא כל סרט יכול להמציא מחדש את הקולנוע.
התפלקה לי "אין" מיותרת
(ל"ת)
אכן, סרט בנאלי ובינוני
שראינו רבים כמותו, ונראה רבים כמותו עוד בעתיד. הסרט לא מצליח לרגש או לרתק במיוחד, ולצערי לא הצליח באף שלב להתעלות מעל דרמת בית משפט סטנדרטית. אני חושב שמי שלא מצפה לגדולות מהסרט (או לחילופין, לא ראה הרבה סרטים מהז'אנר) יכול להנות ממנו סך הכל.
אגב, לא מסכים איתך בכלל לגבי בניית הדמויות – יש פרומבלטיות קשה עם בניית דמויות המשנה. הסיידקיק-נהג שלו, אישתו לשעבר (מריסה טומיי) ושותפו-חברו טוב (וויליאם ה. מייסי) שלושתם דמויות שטוחות, משעממות וצפויות מאוד.
בקיצור, סרט לא מאוד גרוע, אבל בהחלט כזה ששווה לשמור לערב יבש מול הטלוויזיה בבית.
דווקא מקונוהי היה אחלה סיבה לצאת מהבית בa time to kill ("עת להרוג"?)
הפסקה הראשונה קרעה אותי.
אני מסכים עם הביקורת.
הסרט לא נורא אבל גם לא טוב בהרבה יותר,משהו ברמת הבינוני מינוס.
לא משהו שאני אזכור עוד כמה חודשים,ושוב,זה בסדר אבל לא משהו ללכת לקולנוע עבורו.
(או אפילו לא משהו ששווה צפייה בבית עבורו).
סרט בינוני למדי
כמו שכתב רד פיש, בשביל מי שכבר ראה כמה וכמה דרמות בית משפט, אתה מרגיש שהיית כבר בסרט הזה פעם.
אחת שאתה מרגיש כבר שהיית בסרט הזה פעם, אתה מניח שגם הכותבים/במאי יודעים את זה וינסו להפתיע אותך אולי עם איזה טוויסט מיוחד בסוף, משהו שלא ראית פעם. והאמת? זה פשוט לא קורה.
הקונפליקט לא מועצם מספיק ולא נראה חשוב מדי וכללית הסרט הזה נראה כאילו כל אחד שלקח בו חלק יודע שבעוד חצי שנה הוא יגיע היישר ל-VOD של הוט ובעוד שנתיים הוא כבר יככב בסרטי אחר הצהריים ביום חול בהוט דרמה…
לדעתי, הסרט לא שווה צפייה בקולנוע, אבל בבית בהחלט.
ולגבי תרגום השם: זה יחסית סביר. בקלות זה היה יכול להיות משהו כמו – "הפרקליט אברהם"