מהתקציר זה נראה כמו הסיקוול הלא נחוץ ל'אימה במצולות'. ואז ראיתי את הבמאי. ואת תאריך ההפצה. פספסתי משהו חשוב?
והבהרה: אף פעם לא הייתי מחובבי אנדרסון, אבל זה נשמע כמו סרט שאשמח לראות. אז אם מישהו מוכן לפרט – תודה מראש.
לא הייתה לו ביקורת כי ממש קשה לכתוב ביקורת לסרט הזה. אני ניסיתי ולא יצאה לי טובה מספיק (העליתי אותה בעבר בתגובות אתר, הנה היא שוב). אני חושב שזה סרט מצויין.
מאז ומעולם משך הים את דמיונם של רבים. צפונותיו המדהימות, כוחו וסערותיו הפכו מקור לאמונות תפלות רבות. היצורים המשונים הנמצאים בו שימשו יסוד לכמה מספרי המופת של העידן המודרני. הלוייתן הענק ב'מובי דיק', התמנון הגדול ב"עשרים אלף מיל מתחת למים", וכמובן, הלווייתן של הובס. בימינו, נגולים מסתרי הים בזכותם של חוקרים אמיצים כמו ג'ק קוסטו, וסטיב זיסו, האיש העשוי ללא חת, מלווה בצוות של עוזרים נאמנים אדומי-כובעים, היוצא לחקור את המעמקים, למצוא את יצורי האופל, והיינו שמחים לספר לכם עוד, אילולא שכריש יגואר גדול ומוזר או משהו כזה אכל כרגע את אחד מאנשי הצוות שלנו, עניין שתועד כולו בסרט תעודה, שנשמח להציע לכם תמורת סכום מתאים. אל תחמיצו את האומץ, ההרפתקה, האידיאליזם, ושירי דייויד בואי בפורטוגזית, מושרים בידי סניור מן הצוותוס הצוללוס, אולה!
[דרך אגב, את הביקורת כתב טווידלדי. שהוא, אגב, אחד ממבקרי הסרטים הגדולים של כל הזמנים וחסר אגו לחלוטין.]
שלא לדבר על הבן-כנראה של זיסו, נד פלימפטון (אוון וילסון), שזיסו מעולם לא ראה, המופיע פתאום בחייו של זיסו נעדר הבנים. דילמה משפחתית! סיפור אנושי! אב המתוודע לבנו לראשונה, במקביל לעזיבתה של אשתו (אנג'ליקה יוסטון)! חומר דוקומנטרי משובח, ולקינוח נוסיף מדוזות זוהרות, מתלמדים עם אקדח משותף, ותסביכים מכאן להודעה חדשה. עלילת משנה מרתקת מאחורי המסע לנקמה בכריש האולי-קיים מהפסקה הראשונה, שאכל את חברו הטוב ביותר של סטיב!
כדאי לכם לראות, לא תפסידו. זה יהיה הסרט הדוקומנטרי של השנה!
[וגם הביקורת של השנה, כמובן.]
ונעבור להפוגה אומנותית: זיגי ניגנוס בגיטרוס…
מבולגן קצת? בהחלט. ווס אנדרסון ("משפחת טננבאום") כנראה לא מסוגל לעשות סרט בלי טריליון עלילות משנה שונות ומשונות, מרירות מתוקה ומתיקות מרירה ואוון ווילסון.
ולכל הרוחות, הוא עושה את זה נהדר.
"עמוק במים", או כפי שהיה ראוי לתרגם, "חיים ימיים עם סטיב זיסו", עוקב פחות או יותר אחרי מסעם של זיסו ואוסף הטיפוסים התמהוניים המלווים אותו דרך קבע ("צוות זיסו", בשבילכם), שידעו כבר ימים טובים יותר (בתקופה בה סרטי תעודה סמי-דידקטיים נמכרו טוב והדינוזאורים טיפסו על העצים) היוצאים לדרך לצוד את הכריש הגדול, הם ונשיהם ושני דולפינים לבנים, שאמורים כנראה להיות אינטליגנטיים אם כי אף-אחד לא מצא ראיה לזה בנתיים. וזה לא הולך להיות קל: הספינה צולעת, עיתונאית המצטרפת לנסיעה עושה לזיסו את המוות ולהיפך, יחסי אב ובן עשויים להתגלות כדבר מסובך מאוד, וזיסו, כפי שכבר אמרנו, מחוץ לאופנה. קבוצת החוקרים הקטנה שלו (כולם בעלי גינונים שונים ומשונים, או לפחות תכונות מאפיינות ברורות: פאקיסטני בעל טורבן אדום בלבד, גרמני בשם קלאוס דיימלר (ווילם דפו) הסובל מההיפך של תסביך אדיפוס, אסופה של סטודנטים עוזרים חסרי שם הנאלצים להתחלק באקדח אחד בלבד (!) , ועוד כהנה וכהנה), איבדה את הבכורה לטובת הקבוצה הטכנולוגית הסופר-משוכללת של יריבו המר אליסטר הנסי (ג'ף גולדבלום), איש חלקלק ומגעיל למדי וגם כנראה עשיר כקורח. זיסו, שפעם היה מקבל מכתבי מעריצים וילדים היו בקבוצות על שמו, מוצא את עצמו דפוק וזרוק באוקיינוס, עם ספינה שהחשמל נכבה בה מפעם לפעם לפי מצב הרוח, והמכונות המשוכללות ביותר בה נמצאות במטבח, וגם עם מפקח מטעם הנהלת החשבונות, לדאוג שהוא חלילה לא יעבור את התקציב הזעום שהמממנים מוכנים לתת לו. כי אשתו, המממנת של מסעותיו עד עתה, נטשה אותו. ועוד לטובת הנסי המגעיל.
הסרט הוא לא רק הסיפור של סטיב.
זה גם הסיפור של נד פלימפטון, טייס חברת תעופה זעירה, שהוא אולי בנו של זיסו. הוא גם מעריץ שלו, עוד מילדותו. הוא גם לא מסתגל בקלות לעובדה שאבא שלו, כפי שיכול לראות כל צופה חוץ מהמעורבים בדבר, הוא שחצן רציני ודי מנוול לפרקים.
[אני מקווה שהזכרתם שהביקורת היא של טוידלדי. תבינו, כתבתי אותה מרצוני החופשי, אבל לא בשביל שתוציאו אותה מההקשר. אני שומר לעצמי את הזכות לפרוץ למחשבים שלכם ולעשות שם את השינויים הנדרשים, רק כדי לעשות צדק, כמובן. ברור?]
וזה גם הסיפור של העיתונאית, ג'יין וינסלט-ריצ'רדסון (קייט בלאנשט), גם היא מעריצה מילדות של זיסו, אבל ביקורתית, חוץ מזה היא בהריון לא פשוט, והחיים האישיים שלה גם הם לא משהו.
ויש עוד אחרים. עלילות המשנה בסרט רודפות זו את זו בכמות שהייתה מספיקה לפחות לעונה אחת של סדרת טלוויזיה ממוצעת, אם לא לשלוש.
ואיכשהו, כל זה מסתדר ביחד. כל הסיפורים משתלבים זה בזה, ואפילו הדמויות הקטנות מקבלות ניוואנסים ששומרות עליהן מלהפוך לקישוט סתם. הכי קל בעולם היה למצוא דמות ולצחוק עליה, וזהו. אבל בסרט הזה אין ולו דמות אחת שהיא פלקט שנועד רק לספק מטרות לבדיחות. אפילו האנשים הנלעגים ביותר מקבלים עוד מימד קטן נוסף לדמותם, והופכים בני אדם כאלה שאפשר גם לרחם עליהם, להזדהות איתם או להבין אותם.
הסרט מזגזג בין דרמה, לקומדיה, לקומדית פעולה ובכל פעם זה נראה טבעי לגמרי. אנדרסון למד כנראה במקומות הנכונים, כמו האקדמיה ללוגיקה על שם ג'ון קליז: תתחיל מנקודות מוצא מופרכות לגמרי, ותמשיך איתן בעקביות כאילו היו הדבר הטבעי בעולם. ובאמת זה נראה ככה.
הדיאלוגים מצויינים ("אוקיי, אני מבטיח לא להרוג אותו. אפשר לקבל דינמיט?"), ההומור מתוחכם, הצילום מצויין (סצנות חתכי הצד באוניה, בפרט, ראויות לצל"ש), והמוזיקה נהדרת (כמו בכל סרט של אנדרסון). אה, כן, ודגי המחשב קצת מלאכותיים מדי.
החיסרון היחיד של הסרט הוא שלסטיביל'ה שלנו לוקח זמן להתחיל להשתולל. בהתחלה, הגיבור הראשי של הסרט לא מצליח ליצור מספיק הזדהות. אבל בהמשך הוא מפצה על זה, ולקראת הסוף יש קטע שניים שאפילו הצליחו להעלות דמעות קלות בעיני.
כמו קודמו, 'משפחת טננבאום', 'עמוק במים' הוא לא סרט לכל אחד. אוסף הזוי של אפיזודות, דמויות אקסצנטריות, וגלישה מתמדת בין הקומי לדרמטי ולטראגי. אבל הוא סרט נפלא, סניורס וסניוריטאס.
WTF
מהתקציר זה נראה כמו הסיקוול הלא נחוץ ל'אימה במצולות'. ואז ראיתי את הבמאי. ואת תאריך ההפצה. פספסתי משהו חשוב?
והבהרה: אף פעם לא הייתי מחובבי אנדרסון, אבל זה נשמע כמו סרט שאשמח לראות. אז אם מישהו מוכן לפרט – תודה מראש.
הסרט הרביעי של ווס אנדרסון, שהופתעתי לגלות שלא הייתה לו ביקורת באתר
ולכן הוקם דף הסרט.
לגבי הסרט עצמו – עברו, אממ, 14 שנה מאז שראיתי אותו. בזכרוני הוא מהחלשים שלו (ואולי אף החלש ביותר?). התקציר, כמובן, מטעה וצודק במקביל.
תגובה כללית:
לא הייתה לו ביקורת כי ממש קשה לכתוב ביקורת לסרט הזה. אני ניסיתי ולא יצאה לי טובה מספיק (העליתי אותה בעבר בתגובות אתר, הנה היא שוב). אני חושב שזה סרט מצויין.
מאז ומעולם משך הים את דמיונם של רבים. צפונותיו המדהימות, כוחו וסערותיו הפכו מקור לאמונות תפלות רבות. היצורים המשונים הנמצאים בו שימשו יסוד לכמה מספרי המופת של העידן המודרני. הלוייתן הענק ב'מובי דיק', התמנון הגדול ב"עשרים אלף מיל מתחת למים", וכמובן, הלווייתן של הובס. בימינו, נגולים מסתרי הים בזכותם של חוקרים אמיצים כמו ג'ק קוסטו, וסטיב זיסו, האיש העשוי ללא חת, מלווה בצוות של עוזרים נאמנים אדומי-כובעים, היוצא לחקור את המעמקים, למצוא את יצורי האופל, והיינו שמחים לספר לכם עוד, אילולא שכריש יגואר גדול ומוזר או משהו כזה אכל כרגע את אחד מאנשי הצוות שלנו, עניין שתועד כולו בסרט תעודה, שנשמח להציע לכם תמורת סכום מתאים. אל תחמיצו את האומץ, ההרפתקה, האידיאליזם, ושירי דייויד בואי בפורטוגזית, מושרים בידי סניור מן הצוותוס הצוללוס, אולה!
[דרך אגב, את הביקורת כתב טווידלדי. שהוא, אגב, אחד ממבקרי הסרטים הגדולים של כל הזמנים וחסר אגו לחלוטין.]
שלא לדבר על הבן-כנראה של זיסו, נד פלימפטון (אוון וילסון), שזיסו מעולם לא ראה, המופיע פתאום בחייו של זיסו נעדר הבנים. דילמה משפחתית! סיפור אנושי! אב המתוודע לבנו לראשונה, במקביל לעזיבתה של אשתו (אנג'ליקה יוסטון)! חומר דוקומנטרי משובח, ולקינוח נוסיף מדוזות זוהרות, מתלמדים עם אקדח משותף, ותסביכים מכאן להודעה חדשה. עלילת משנה מרתקת מאחורי המסע לנקמה בכריש האולי-קיים מהפסקה הראשונה, שאכל את חברו הטוב ביותר של סטיב!
כדאי לכם לראות, לא תפסידו. זה יהיה הסרט הדוקומנטרי של השנה!
[וגם הביקורת של השנה, כמובן.]
ונעבור להפוגה אומנותית: זיגי ניגנוס בגיטרוס…
מבולגן קצת? בהחלט. ווס אנדרסון ("משפחת טננבאום") כנראה לא מסוגל לעשות סרט בלי טריליון עלילות משנה שונות ומשונות, מרירות מתוקה ומתיקות מרירה ואוון ווילסון.
ולכל הרוחות, הוא עושה את זה נהדר.
"עמוק במים", או כפי שהיה ראוי לתרגם, "חיים ימיים עם סטיב זיסו", עוקב פחות או יותר אחרי מסעם של זיסו ואוסף הטיפוסים התמהוניים המלווים אותו דרך קבע ("צוות זיסו", בשבילכם), שידעו כבר ימים טובים יותר (בתקופה בה סרטי תעודה סמי-דידקטיים נמכרו טוב והדינוזאורים טיפסו על העצים) היוצאים לדרך לצוד את הכריש הגדול, הם ונשיהם ושני דולפינים לבנים, שאמורים כנראה להיות אינטליגנטיים אם כי אף-אחד לא מצא ראיה לזה בנתיים. וזה לא הולך להיות קל: הספינה צולעת, עיתונאית המצטרפת לנסיעה עושה לזיסו את המוות ולהיפך, יחסי אב ובן עשויים להתגלות כדבר מסובך מאוד, וזיסו, כפי שכבר אמרנו, מחוץ לאופנה. קבוצת החוקרים הקטנה שלו (כולם בעלי גינונים שונים ומשונים, או לפחות תכונות מאפיינות ברורות: פאקיסטני בעל טורבן אדום בלבד, גרמני בשם קלאוס דיימלר (ווילם דפו) הסובל מההיפך של תסביך אדיפוס, אסופה של סטודנטים עוזרים חסרי שם הנאלצים להתחלק באקדח אחד בלבד (!) , ועוד כהנה וכהנה), איבדה את הבכורה לטובת הקבוצה הטכנולוגית הסופר-משוכללת של יריבו המר אליסטר הנסי (ג'ף גולדבלום), איש חלקלק ומגעיל למדי וגם כנראה עשיר כקורח. זיסו, שפעם היה מקבל מכתבי מעריצים וילדים היו בקבוצות על שמו, מוצא את עצמו דפוק וזרוק באוקיינוס, עם ספינה שהחשמל נכבה בה מפעם לפעם לפי מצב הרוח, והמכונות המשוכללות ביותר בה נמצאות במטבח, וגם עם מפקח מטעם הנהלת החשבונות, לדאוג שהוא חלילה לא יעבור את התקציב הזעום שהמממנים מוכנים לתת לו. כי אשתו, המממנת של מסעותיו עד עתה, נטשה אותו. ועוד לטובת הנסי המגעיל.
הסרט הוא לא רק הסיפור של סטיב.
זה גם הסיפור של נד פלימפטון, טייס חברת תעופה זעירה, שהוא אולי בנו של זיסו. הוא גם מעריץ שלו, עוד מילדותו. הוא גם לא מסתגל בקלות לעובדה שאבא שלו, כפי שיכול לראות כל צופה חוץ מהמעורבים בדבר, הוא שחצן רציני ודי מנוול לפרקים.
[אני מקווה שהזכרתם שהביקורת היא של טוידלדי. תבינו, כתבתי אותה מרצוני החופשי, אבל לא בשביל שתוציאו אותה מההקשר. אני שומר לעצמי את הזכות לפרוץ למחשבים שלכם ולעשות שם את השינויים הנדרשים, רק כדי לעשות צדק, כמובן. ברור?]
וזה גם הסיפור של העיתונאית, ג'יין וינסלט-ריצ'רדסון (קייט בלאנשט), גם היא מעריצה מילדות של זיסו, אבל ביקורתית, חוץ מזה היא בהריון לא פשוט, והחיים האישיים שלה גם הם לא משהו.
ויש עוד אחרים. עלילות המשנה בסרט רודפות זו את זו בכמות שהייתה מספיקה לפחות לעונה אחת של סדרת טלוויזיה ממוצעת, אם לא לשלוש.
ואיכשהו, כל זה מסתדר ביחד. כל הסיפורים משתלבים זה בזה, ואפילו הדמויות הקטנות מקבלות ניוואנסים ששומרות עליהן מלהפוך לקישוט סתם. הכי קל בעולם היה למצוא דמות ולצחוק עליה, וזהו. אבל בסרט הזה אין ולו דמות אחת שהיא פלקט שנועד רק לספק מטרות לבדיחות. אפילו האנשים הנלעגים ביותר מקבלים עוד מימד קטן נוסף לדמותם, והופכים בני אדם כאלה שאפשר גם לרחם עליהם, להזדהות איתם או להבין אותם.
הסרט מזגזג בין דרמה, לקומדיה, לקומדית פעולה ובכל פעם זה נראה טבעי לגמרי. אנדרסון למד כנראה במקומות הנכונים, כמו האקדמיה ללוגיקה על שם ג'ון קליז: תתחיל מנקודות מוצא מופרכות לגמרי, ותמשיך איתן בעקביות כאילו היו הדבר הטבעי בעולם. ובאמת זה נראה ככה.
הדיאלוגים מצויינים ("אוקיי, אני מבטיח לא להרוג אותו. אפשר לקבל דינמיט?"), ההומור מתוחכם, הצילום מצויין (סצנות חתכי הצד באוניה, בפרט, ראויות לצל"ש), והמוזיקה נהדרת (כמו בכל סרט של אנדרסון). אה, כן, ודגי המחשב קצת מלאכותיים מדי.
החיסרון היחיד של הסרט הוא שלסטיביל'ה שלנו לוקח זמן להתחיל להשתולל. בהתחלה, הגיבור הראשי של הסרט לא מצליח ליצור מספיק הזדהות. אבל בהמשך הוא מפצה על זה, ולקראת הסוף יש קטע שניים שאפילו הצליחו להעלות דמעות קלות בעיני.
כמו קודמו, 'משפחת טננבאום', 'עמוק במים' הוא לא סרט לכל אחד. אוסף הזוי של אפיזודות, דמויות אקסצנטריות, וגלישה מתמדת בין הקומי לדרמטי ולטראגי. אבל הוא סרט נפלא, סניורס וסניוריטאס.
[ראיתם את "עמוק במים: הביקורת".
כתב: טווידלדי.
הוסיפו תמונות: רד פיש ולונג ג'ון.
עורכים: ר. פיש ול. ג'ון.
לינקוויסטים: הדג והג'ירפה.
עיצוב אתרים: טל כהן.
הפרחים: לצה"ל.]