-
חיפוש דפי סרט
חפש
לפי שם:
עכשיו בקולנוע: סרטים שרק עכשיו יצאו
עוד בקולנוע: סרטים מדוברים שעדיין רצים
בקרוב: מגיעים בשבועות הקרובים
ברחוק: סרטים עתידיים שמדברים עליהם
-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
מטריות שרבורג
Les parapluies de Cherbourg
זוג צעירים שרים הרבה, מתאהבים, נפרדים בעל כורחם, ואף אחד לא מצליח לפענח למה חנות שמוכרת אך ורק מטריות מתקשה לשרוד כלכלית.
אורך: 1:31
תאריך הפצה בארה"ב: 16/12/1964
בתקופה קשה מאוד בחיי, הכרתי מישהי מאוד מיוחדת,
והשיחה הראשונה שלי איתה הייתה על הסרט הזה. (ציטטתי אותו בטוויטר, היא חשבה שאני צרפתי.) מעולם לא הפכנו לזוג לצערי (היא זמרת-יוצרת שאומרת שהיא נשואה למוזיקה שלה), אבל על המוזיקה הנהדרת מהסרט הזה התחלתי לחרוש מתוך תחושת אובדן (של משהו אחר), ואז הכרנו ובבת אחת העולם נעשה טוב יותר ויפה יותר. היינו חברים כשבעה חודשים, וגם אם לצערי זאת לא הייתה מערכת יחסים זוגית, בשלב מסוים זאת כן הייתה flirtationship גם מהצד שלה, ולמרות הטעם המאוד מגוון שלה בספרות ובקולנוע עולמי והחיבה המיוחדת שלה לסרטים צרפתיים ישנים, בסרט הזה היא עדיין לא צפתה (אז. מקווה שהיא השלימה אותו מאז בזכותי.) אחר-כך רבנו והיא הפסיקה להיות חברה שלי למרות שניסיתי לשכנע אותה (וכן א.נשים הקרובים אליה) שאני מצטער ולא התכוונתי לפגוע בה, ואז אחרי ארבע שנים היא בכל זאת הסכימה לחדש את הקשר, אבל כבר לא ממש הגדירה אותי כחבר שלה, לא זוגית ולא ידידותית, ואז אחרי יותר משנה וחצי שוב ריבים ושוב פיצוץ ושוב ניתוק מוחלט של הקשר מצדה ודמעות ושבר מצדי, כך שמבחינתי, לשמוע את הפסקול היום זה רק אם אני רוצה להיזכר בה ולהתאבל על אובדן החברות בינינו; ועל זה בדיוק הסרט – הזוג המאוהב שמציגים לנו בתחילת הסרט וש"אמור", כביכול, להיות ביחד בסופו, נפרד בגלל הדבר הזה שנקרא החיים שמפריעים באמצע ולכן סוף הסרט, ובו כל אחד מבני הזוג מצא זוגיות עם מישהו אחר, עדיין כואב ועצוב מאוד, כי הם אמנם לא נשארו בודדים ומתו לבד, אבל גם כשהחיים ממשיכים זה כואב ועצוב מאוד. מאז אותה ידידה/קראשית גם אני הכרתי אחרות ואפילו היו לי שתי מערכות יחסים זוגיות באופן "רשמי" ממש אחריה, אבל זה לא היה זה, ואת מה שאבד כבר אי אפשר להציל. כדאי לצפות בסרט ולשמוע את הפסקול רק אם אתם ממש מוכנים לבכות ולהתאבל, למרות שהפסקול והצבעים והבימוי והביצוע המקורי של הרעיון הזה והכול הופכים אותו לקלאסיקה, אבל לא לקלאסיקה לכל יום רגיל. (לדעתי זה גם הסרט הראשון, או הראשון שהתפרסם, שאין בו כמעט בכלל דיבורים אלא רק שירים, כלומר אופרה ולא מחזמר – אם אני טועה אנא תקנו.)