זה שבהינתן התכנים הרגשיים הכבדים של הסדרה והחשיפה העמוקה והריאליסטית לפעמים להכאיב של הדמויות והסבל שהן עוברות, הבלחות עירום פה ושם, אם היו, נראו לי בטלות בשישים.
עם התחושות שלך, אני רק מנסה לשים את זה בקונטקס של הסדרה כולה, עבור מי שלא ראה.
בהקשר הזה, המרכזיות או החשיבות של העירום בסדרה היא בערך כמו החשיבות של קרחות ב'שובר שורות' או של טלפונים נייחים ב'טווין פיקס'.
הם שם, אבל הם לא הסיבה שבשבילה התכנסנו.
כאן זה לא משחקי הכס (שגם לה יש הצדקה מעבר, כמובן).
נקודה אחרונה שצצה במוחי: אולי הסיבה ש"עומס" העירום לא השאיר עלי חותם זה שחלק ממנו הוא דוקא עירום גברי? יש שיאמרו שזה דוקא מהלך בכיוון הנכון והראוי.
(יש סצינה מסוימת בעונה האחרונה של עירום נשי משמעותי, אבל מכיוון שנראה שלא הגעת אליה אני לא מתייחס אליה במפורש. היא מנומקת ומוצדקת לעילא, אבל לא על זה הדיון כאן).
בטון, בויזואליה, בחלק מהדמויות, במיקום הגיאוגרפי.
אם ממש סבלת בראשונה עדיין לא בטוח שדעתך תשתנה, אבל למען הסיכוי כדאי לך אולי לצפות בפרק הפתיחה של העונה השנייה. עלי האסטרטגיה הזו עבדה היטב.
אופרת סבון צעקנית עם אלמנטים אל-טבעיים.שלדי בן האלמוותב-20/09/2019 15:26
אופרת סבון צעקנית עם אלמנטים אל-טבעיים.
שלדי בן האלמוות
פורסם ספטמבר 20, 2019 ב 15:26
אם הדמויות בסדרה הזאת ריאליסטיות, בחיי שאני שמח שאני לא בא במגע תכוף עם אנשים נורמליים. וכמובן, איך יודעים שהסדרה בוגרת? כולם בדיכאון, ומקללים, ושוכבים, וטיפשים, ואלימים, והמלודרמה לא מפסיקה להפגיז במוח. כשבעצם לא קורה שום דבר מעניין, אין שום תוכן אינטלקטואלי בכלל, אין שום יופי או תחכום, וכולם היסטריים ואידיוטים כדי שאנשים עייפים בשמונה בערב אחרי העבודה יוכלו להזדהות איתם. מעניין אבל שאם זו היתה סדרת אנימה לא הייתי מוטרד מהעליבות הכללית – הייתי צוחק. כך או כך, אני שמח שהצלחתי לנתק את עצמי מבזבוז הזמן הזה, אבל קצת מצר על כך שנשאבתי עד כדי צפיה בעונה שלמה.
אני בטוח שיש משהו בהיותה של הסדרה דווקא אמריקאית שגורם לי לשפוט אותה לחומרה.
הסדרה הזו מציעה את הדיון הכי מורכב על אמונה שראיתי בטלוויזיה: למה אנשים צריכים אותה, מה המחירים שלה, מה התועלות שבה, איך אפשר להחזיק בה אפילו כשאין תשובות, האם ראוי לעשות את זה, עבור מי, ובאילו נסיבות.
לצד תצוגות המשחק המדהימות של ת'רו, קון ודאווד, זו פשוט סדרת מופת בעיני.
7
אור, Morin, יואב, הפונז, זאב אימבר, Iter Impius, omer?
סיימתי את הסדרה לפני כמה חודשים אבל היא קפצה לי שוב לראש ונזכרתי בקטע שפותח את עונה 2. כשראיתי אותו תכננתי לברר למה לעזאזל הוא נמצא שם, אבל חיכיתי לתשובה מהסדרה, ולא קיבלתי כזו.
אני מדבר על הקטע עם האמא והילד והנחש שמתרחש 5000 שנה בערך לפני ההתרחשויות של הסדרה. עכשיו נזכרתי בו, ונזכרתי שעדיין אין לי מושג מה הייתה הפואנטה של אותו הקטע, מעבר ללהוסיף המון לאווירת הwtf שאופפת את הסדרה.
עכשיו ראיתי ביוטיוב את החלק עם רעידת האדמה והלידה ושם זה נעצר, מה קורה אחר כך עם הנחש?
מעבר לזה שהסצנה שמה לנו בראש את הרעיון של רעידות אדמה באזור, אני זוכר שתפסתי את זה כדימוי נהדר לכל הסדרה. כוח טבעי/עליון לא ידוע ולא מוסבר משנה את החיים שלנו בלי הבחנה ולא נשאר לנו מה לעשות עם זה חוץ מלמצוא דרכים להתמודד. עצם זה שהסצנה מתרחשת לפני אלפי שנים מדגיש את הבסיסיות והקדמוניות של הנושאים והשאלות שהסדרה מעלה ועושה את זה בדרך מיסתורית/קוסמית מרתקת כמו שהסדרה יודעת לעשות.
כמה עצב וכמה בדידות יכולה להכיל סדרה מומצאת? איך זה שיצאתי ממנה עם תחושת קתרזיס כל כך גדולה?
פחדתי לצפות ב"נותרים" כי כל כך הרבה השתפכו עליה, ולא רציתי להתאכזב, למרות שהיא בדיוק הטעם שלי בסדרות. מעט מסתורין, סיפור גדול שמורכב מהרבה מאוד סיפורים קטנים שמתחברים ביחד באופן אורגני. כמו החיים. יש הרבה סתירות, הרבה שאלות שלא מקבלות תשובות, ודמויות שצריכות פשוט לחוות את זה, ולשאול את עצמן: בשביל מה לסבול את כל זה? האם אי פעם אקבל תשובות לשאלות הגדולות? והשאלות הקטנות של החיים, מה איתן? האם אי פעם יהיה מענה להן לפחות?
כי מה ההבדל המהותי בין היעלמות של 2% מאוכלוסיית כדוה"א, לבין מיליוני אנשים שמתים כל יום ממחלות ותאונות ורעב ואלימות וסתם ככה, בלי סיבה. דיברתי פעם עם מחזירה בתשובה כשהייתי נער צעיר והתקלתי אותה בשאלה על השואה: למה האסון הגדול הזה מגיע לעם הנבחר? והיא ענתה לי תשובה שאז זעזעה אותי אבל גרמה לי לחשוב: מה ההבדל בין זה לבין מוות של ילד מסרטן או בתאונה? יש אובדן בעולם, יש רוע, משחר ההיסטוריה. ההבדל הוא בקנה המידה. אבל להורה שמאבד את הילדה שלו, או ילד שמאבד את אימו, כל עולמו חרב עליו. מבחינתו כל העולם נכחד ומשתנה באותו רגע.
לסדרה היו תשובות טובות אך חלקיות על השאלה הזו. הנותרים לא זוכים לסגירת מעגל. הם לא מקבלים תשובות בניגוד לאנשים שיקיריהם מתו. הם פשוט נעלמו מהעולם, באירוע חריג וחד פעמי שאין לו תכלית אמיתית. מעומתים מול העובדה שהעולם הוא רנדומלי, חסר משמעות, אין סיבה ואין מסובב. כולנו יכולים להיעלם מחר ואין לנו מה לעשות עם זה. לא משנה אם מאמינים באלוהים או מאמינים במדע. כל אחד מנסה לכפות סדר על העולם באופן אחר. כמה באמצעות מחקר מדעי, כמה באמצעות ישו, כמה באמצעות דתות חדשות וכתות שצצות כמו פטריות שאחרי הגשם. יהיו כאלה שיתאבדו או כמעט יתאבדו כדי להשיג תשובות, יהיו כאלה שימציאו תיאולוגיה חדשה, אבל ניסיונות מעודנים לא יהיו פה. לא מול האסון הזה. אין יותר ניו-אייג' עדין נפש, חוזרים לימי הביניים, או אפילו לעת העתיקה, שבה הקריבו קורבנות באמצע הרחוב כדי לפייס את האלים הרגוזים, או מקיימים אורגיות הדוניסטיות. אכול ושתה כי מחר תמות. או תעלם. לתשובה יש כוח עצום, שקרית או אמיתית, אם יש בכלל הבדל בין השניים במצבים קיצוניים כמו אלה שהסדרה מתארת. אתה יכול לברוח ממנה הכי רחוק, אתה יכול לברוח אליה עד הקצה, אבל אתה לא יכול להתחמק מהצל שלה.
אני מבין את הביקורת של אחרים על הסדרה בהצגת "הנשארים האשמים", ככת חסרת בסיס רציונלי לכאורה. למה שאנשים נורמליים, שיום אחד היו אזרחים מועילים לחברה, ויום אחרי מצטרפים אליה, בעצם כדי להזכיר לאחרים את האסון הזה, ולהרוס את חייהם של האחרים במגוון צורות, להציק ולהטריד. לאבד את האנושיות שלהם לחלוטין בתוך האסון, האסון נורא כי בני אדם נעלמו. האנושיות שהלכה לאיבוד היא היא הדרמה הגדולה. והם מוותרים בעצמם על האנושיות שלהם, ממשיכים ומעצימים את האסון, מוסיפים עוד נעלמים לאוסף. את עצמם, אישיותם, מהותם, מבחירה. והם יודעים את זה טוב מאוד.
מה שהמבקרים לא הבינו, ואני הבנתי בכל נימי נפשי, ונראה לי שגם יוצר הסדרה וכותביה, זה את מחיר האובדן וחוסר המשמעות. חוסר התוחלת בחיים שלאחר האובדן הגדול הזה יכול לדחוף אנשים למצוא תשובות בכל מקום, בכל מחיר. יש מי שמעניק תשובה בתוך הכאוס והתשובה מושכת ודוחפת אותך. לתשובה יש המון כוח. ובעולם הפוסט מודרני, כשכולם צודקים ואין אמת אחת, יהיו אנשים שיברחו מבחירה למי שמעניק להם משמעות, סדר, מסגרת, במיוחד כאלה שהיו שבורים כבר קודם. שמתחת לפני השטח כבר ניכרו הספקות, האדישות, הכאב והריק שבחיים הפוסט-מודרניים. אנשים רציונליים לא נותנים תשובה אלא תשובות מורכבות מחלקיק אמת, תשובות סותרות בהכרח. הם חיים בספק, וזה קשה. אותה מחזירה בתשובה, שסידרה את העולם בתוך גדרות תחומים וברורים. יש רע ויש טוב, יש סיבה ויש מסובב, פשוט מאוד. דין רוע אחד כדין רוע אחר, כי ככה אלוהים החליט וזהו, אין מה לדון מעבר. חברי הכת הלבנה נותנים תשובה אחת מאוד פשוטה גם הם, רק שהיא מתוחכמת הרבה יותר: אין תשובה, אין סדר, אין ביטחון. תכירו בזה, תזכרו את זה, ותהגו בזה יומם ולילה. לא מספיק לנוע בדכדוך כל היום. מה אתה מסורתי? דתי לפי דעתי? לעסוק בהיעלמות אמנם אבל בשליטה, תוך כדי הסחות דעת של חיי היומיום? לא, תזכור, תזכור, תזכור, ואל תיתן לחיים להיכנס פנימה יותר. וותר על עצמך, וותר על המשפחה. אין משפחה יותר, כי אין "אני" יותר.
זו לא סדרה מושלמת. בחלקים הגרועים שלה היא מתמקדת יותר מדי במסתורין, מעין "אבודים 2.0" (אבל יותר טובה, כי במקומות שהיא לא מתיימרת לתת תשובות היא מודה בכך, ובמקומות שבהם הבטיחה לסגור את הסיפור היא עמדה בהבטחה). אבל ברגעים החזקים שלה, הטובים, המדויקים, לא הייתה טובה ממנה.
אני חושבת שיש הבדל בין מליונים שמתים בשואה לבין ילד אחד שמת מסרטן. למעשה, אם נתקטנן ממש, אז אנשים גם מוצאים משמעויות בנסיבות המוות, כן או לא משמעות וכו'. אבל יש את כל המסביב, סרטן זה מזל רע סביבתי או גנטי או אחר, שואה היא רוע מאורגן ומכוון. אין פה דיון האם יש יד מכוונת, אנחנו יודעים שהיתה כזו, ולא רק בשואת היהודים, גם במקרים אחרים של רצח עם.
הנותרים עוסקת במקרה מעניין כי קורה משהו גדול מאוד, לא העלמות של אנשים ספורדיים אלא משהו שדומה בהקפים לרצח מאורגן. אם השואה דחפה אנשים רבים להתעמת ולהתמודד עם תפיסת הדת והאלוהים שלהם, אז כאן גם אנשים נאלצים להתמודד עם השאלות האלו, מבלי שיש 'רעים' מוצהרים. זה הופך את השאלות לפשוטות וגם למופשטות במידה קצת אחרת.
התשובה של אנשים מאמינים, לפחות חלקם, היא שמקורו של הרוע הוא אחד, וכל המופעים שלו מובילים בסופו של דבר לאלוהים, או להיעדרו בחיי האנשים. בכל יום מתים מליוני אנשים מסרטן, זה אסון בקנה מידה "נותרימי", של העלמות 140 מליון אנשים. אבל בגלל שאנחנו רגילים לאסון הזה שמתרחש כל הזמן, כולל תאונות, מחלות אחרות ומלחמות, אנחנו מתעלמים מזה.
כאמור, זנחתי את קו המחשבה הזה. אני מסכים לחלוטין עם מה שאת כותבת, אבל צריך להכיר גם בקו המחשבה הזה, אסונות קטנים שמצטברים לאסונות גדולים. מה שיפה בנותרים זה שהאובדן הפרטי של כל אחד ואחת מהדמויות הוא זה שמרכזי והעלילה הגדולה של האובדן העצום נמצאת ברקע. כמו שאת כתבת, ההתמודדות היא החשובה. אבל לא רק מול האסון הכולל, אלא מול העלמות של ילד, הורה, או חברה. סיפור אחד קטן, שמכיל בתוכו את הסיפור של כל העולם.
כמות המתים מסרטן היא כמה מיליונים בשנה (כ-13 מיליון, באדיבות גוגל), לא ביום, כך שצריך עשור שלם כדי להגיע לקנה המידה של אירוע 'נותרימי', ולכן הוא בכלל לא יומיומי כמו שאתה מציג. וזה עוד לפני שנזכרים בזה שרוב רובם של המתים מסרטן הם אנשים מבוגרים עד זקנים, וב'נותרים' האירוע הוא גורף לכל הגילאים.
לכן הוא הרבה יותר דומה לשואה או לאירוע כמו צונמי שהוא חריג בהיקפו ועוצמתו.
לשאר מה שכתבת אני די מסכים, העיסוק של הסדרה באבדן האישי והפרטי של כל דמות ולא באירוע הקולוסאלי זה חלק משמעותי ממה שעושה אותה לסדרת מופת.
חשבתי ששיעור התמותה מסרטן יותר גבוה, ולא בדקתי, אז זו אכן טעות שלי. למדתי. בכל מקרה, כשמצרפים ביחד את כל המיתות הלא טבעיות בעולם, מגיעים במהירות למספרים של "הנותרים", גם אם בקירוב ומלמטה מרבית הזמן, וזו הייתה הנקודה המרכזית שלי, פחות נושא הסרטן ספציפית. המסה העצומה של כאב ומוות בעולם היא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו לתמיד והיא תפגוש כל אחד מאיתנו מתישהו, ולכן נאלץ לשאול את השאלות הגדולות הללו. כל אחד ימצא פתרון אחר. לדעתי, מי שמאמין בצדק קוסמי באמת נמצא בבעיה תיאולוגית שקשה עד בלתי אפשרי לפתור. אבל עובדה שניסו וחלק טוענים שהצליחו, אז כנראה התשובות שלהם טובות לפחות חלקית. אבל מי שמבקש למצוא פתרון בעולם הזה, כמו מה שכתבה מישי ומה שהסדרה עצמה חותרת אליו במידה רבה, די עונה על השאלה הזו באומץ רב ולא בביטול כמו שכתבת למטה: רע קיים כי הוא קיים. בגלל נקודת המבט שלנו, כי אנחנו לא מרכז העולם, כי קורים דברים. אין סיבה אחת חד משמעית שיכולה לסדר את העולם שלנו בקוביות מושלמות זו על זו. יש הרבה סיבות קונקרטיות יותר ופחות. זה לא ביטול של הבעיה. זו התמודדות ישירה איתה. וזו ההתמודדות של "הנותרים", לדעתי. ההבנה שדברים קורים ומה שיש כאן ועכשיו חשוב לא פחות ממה שאיבדנו ולא נוכל להשיג. ההבנה שצריך להישאר לפעמים בסימן שאלה גדול שמרחף מעלינו בלי לדעת מה ילד יום. וגם כשיש תשובות הן לא מספקות. אדם מת כי היה לו כשל לבבי. זה מנחם את הבת שלו? אישה נעלמה בבת אחת כי היא נמצאה בתוך אזור מסוים עם קרינה מסוימת שיכולה לשגר אותו למקום אחר שממנו אי אפשר לחזור. זה מנחם את בן הזוג שלה? זה אומץ להגיד שכן, זו הסיבה ואין בילתה, ולא, אין בכך נחמה.
בנוגע לשואה או אירוע צונמי- נכון. זה מעלה שאלות בצורה יותר ברורה וחדה. יש אירוע/ים אחד או יותר שמכריחים חשבון נפש אישי וקולקטיבי. אבל הזכרת את איוב למטה, והסדרה גם היא מזכירה אותו ולא מעט למטה. אם מתעלמים מהנמשל, מדובר באדם אחד שאיבד את כל היקר לו ולא מבין מדוע, וזה מספיק כדי שישאל את השאלות הגדולות הללו על צדיק ורע לו וכו'. בסופו של דבר, שאלות הרע בעולם, הכאב והמוות יעלו כך או כך.
היא שאלה אמונית לא פחות מורכבת וקשה מזו שמאחוריה יש רוע אנושי.
בהיבט מסוים היא קשה יותר, כי רוע אנושי יכול להיות מוסבר על ידי הרצון החופשי של האנשים, בעוד הרוע ה'מקרי' הוא באחריות האל בלבד, ולכן מטיל ספק הרבה יותר חזק על הטענה שהאל הוא טוב ומיטיב.
כל ספר 'איוב' עוסק ברוע כזה – מנקודת המבט של הגיבור כמובן – אז קשה לפטור זאת כשאלה פשוטה או משעממת יותר.
אני כל כך אוהב את הסדרה הזאתravid23ב-01/06/2020 16:32
אני כל כך אוהב את הסדרה הזאת
ravid23
פורסם יוני 1, 2020 ב 16:32
קשה לי להתחבר לסדרות טלוויזיה, והרבה ממה שמפריע לי במדיום נמצא גם כאן, אבל אני חושב שהאופן שבו היא מצליחה לגעת בנושאים של אובדן קולקטיבי ואמונה היא נהדרת בעיניי.
אני אוהב את איך שברור לנו שהחיים של הדמויות האלו לא היו מושלמים לפני כן, ושהטרגדיה רק העצימה את הבעיות שהיו להן לפני כן. אני אוהב את איך שהסדרה יכולה לעשות פרקים שלכאורה מנותקים מהעלילה הראשית בלי לעשות מזה יותר מידי עניין (בעיקר בגלל שהיא מצליחה לקשור הכל ביחד בצורה מאד טבעית), אני אוהב את איך שיש כימיה בין קווין ונורה ושאנחנו לא צריכים להעמיד פנים שיש להם סיבה להיות מעוניינים זה בזו, אני אוהב את הסימבוליזם הגס מחד ועמום מאידך, אני אוהב את ההבדלה שהסדרה עושה בין העיקר (הדמויות, התנאים הכלכליים-חברתיים שגורמים לאנשים להגיב בצורות שונות לטרגדיה), לבין הטפל (הסבר ל"מה קרה???!!!!") והאומץ לא להתעסק בזה (אני מדמיין גרסא אלטרנטיבית שבה אחת הדמויות היא מדענ/ית שמנסים לפצח את התעלומה, ואני לא יכול לדמיין מצב שבו זה לא קו העלילה הכי משעמם).
אפילו השימוש של הסדרה במוזיקה התחבב עליי עם הזמן. בהתחלה היה לפסקול את תסמונת "יחידת המתאבדים" לבחירת מוזיקה (הדוגמא הטובה ביותר היא השיר Take Me to Church בסוף הפרק שבו מאט מנסה להציל את הכנסייה שלו. הפרק הוא מן סיפור איוב שבו האמונה הטוטאלית של הדמות עומדת במבחן מול המציאות ששוב ושוב מנסה למנוע ממנו להשיג את מבוקשו – והשיר עוסק בהומופוביה בחברה שמרנית. אני באמת מאמין שההחלטה לשים את השיר הזה שם התבססה על זה שיש את המילה "כנסייה" בכותרת). הסדרה עדיין סובלת מזה, אבל לאט לאט אני מוצא עוד ועוד דוגמאות של שירים שהשימוש בהם הוא דווקא מאד הולם, ולי בדרך כלל יש בעיה עם שימוש במוזיקה מודרנית בקולנוע וטלוויזיה (הרי יכול מאד להיות שהסיבה האמיתית ששמו את Take Me to Church בסוף הפרק ההוא, למרות שהוא לא מתאים שם, היא שהשנה הייתה 2014 וזה היה שיר מאד פופולארי). למשל, הגרסא חסרת המילים לNothing Else Matters שהתנגנה באחת הסצנות עם הGR הייתה מאד הולמת שכן השיר עוסק בכנות ופתיחות כנגד כוחניות (זה קשור לסצנה, אני סתם לא רוצה לספיילר), והגרסא חסרת המילים מתאימה כי הGR פועלים תחת נדר שתיקה.
יש דברים שעדיין מפריעים לי. אני עדיין חושב שהחובה שכל פרק יהיה אותה כמות זמן בערך היא מאד מגבילה ויוצרת מצב שבו יש המון ה-מ-ו-ן פילר בהרבה פרקים. סצנות שנמשכות ונמשכות ולא תורמות כלום, גם לא לאווירה, בגלל שהסיפור צריך להתחלק באופן מסויים בין הפרקים (צורך שאני מסכים איתו – ואני מאד אוהב את החלוקה של העלילה/מיקוד בדמויות לפרקים בסדרה הזו), תוך כדי שהם צריכים כולם להיות בסביבות ה-50 ומשהו דקות. אני חושב שרוב סדרות הטלוויזיה ישתפרו אם סטיית התקן של אורך הפרקים תגדל קצת. פרקים של שעה וחצי לצד פרקים של 20 דקות. כן יירבו.
אלא לאיזשהו קונטרסט בין התחסדות דתית לבין מיניות והתנהגות שלא מקובלת בקהילה דתית.
הבחירה להכניס את הקונטקסט ההומופובי לקליפ נבעה מכך שבשנת 2014 דובר רבות על ההתעללות בלהטב"ק ברוסיה, והזמר החליט לתרום את חלקו למאבק.
יש לסדרה שלוש עונות.
כל עונה עוקבת אחרי אותם גיבורים, אבל הסיפורים שונים משמעותית. העונה הראשונה מעולה, השנייה מבולבלת, השלישית הזויה ונהדרת.
נקודת מבט שונה
העונה הראשונה טובה אך מדכאת ואיטית משהו, העונה השנייה גאונית, השלישית הזויה ונהדרת.
אני יודע שאצא שמרן
אבל יש יותר מדי עירום והוא הבריח אותי.
אה, כן, הסדרה עמוסה באלימות, עירום, וסבל פסיכולוגי.
ממש לא סדרה לילדים.
העניין הוא תיאום ציפיות
כשאני יודע מראש שיש בסדרה אלימות או עירום אני מחליט מראש אם לצפות בה או שלא. כאן ציפיתי לסבל פסיכולוגי אבל לא למינון גדול של עירום.
מוזר,
העירום לא כל כך זכור לי. בג'סיקה ג'ונס יש הרבה יותר עירום.
אני לא אתחיל להתווכח איפה יש יותר עירום
רק רציתי לכתוב שהוא הפריע לי עד שהפסקתי לצפות בסדרה.
אני לא אתנגד אם מישהו יכתוב תגובה דומה בדף של ג׳סיקה ג׳ונס.
מה שהתכוונתי אולי לומר
זה שבהינתן התכנים הרגשיים הכבדים של הסדרה והחשיפה העמוקה והריאליסטית לפעמים להכאיב של הדמויות והסבל שהן עוברות, הבלחות עירום פה ושם, אם היו, נראו לי בטלות בשישים.
כמו שכתבתי בהתחלה
אני שמרן ולי זה הפריע, דווקא לאור העומק הרגשי לא היה צורך בעירום כדי שהסדרה תהיה „מבוגרת ואפלה”.
לך לא הפריע, לי כן. אין פה ממש ויכוח.
אני לא מתווכח
עם התחושות שלך, אני רק מנסה לשים את זה בקונטקס של הסדרה כולה, עבור מי שלא ראה.
בהקשר הזה, המרכזיות או החשיבות של העירום בסדרה היא בערך כמו החשיבות של קרחות ב'שובר שורות' או של טלפונים נייחים ב'טווין פיקס'.
הם שם, אבל הם לא הסיבה שבשבילה התכנסנו.
כאן זה לא משחקי הכס (שגם לה יש הצדקה מעבר, כמובן).
נקודה אחרונה שצצה במוחי: אולי הסיבה ש"עומס" העירום לא השאיר עלי חותם זה שחלק ממנו הוא דוקא עירום גברי? יש שיאמרו שזה דוקא מהלך בכיוון הנכון והראוי.
(יש סצינה מסוימת בעונה האחרונה של עירום נשי משמעותי, אבל מכיוון שנראה שלא הגעת אליה אני לא מתייחס אליה במפורש. היא מנומקת ומוצדקת לעילא, אבל לא על זה הדיון כאן).
לא סבלתי את העונה הראשונה
יש למה לתת עוד צאנס?
השנייה מאד שונה,
בטון, בויזואליה, בחלק מהדמויות, במיקום הגיאוגרפי.
אם ממש סבלת בראשונה עדיין לא בטוח שדעתך תשתנה, אבל למען הסיכוי כדאי לך אולי לצפות בפרק הפתיחה של העונה השנייה. עלי האסטרטגיה הזו עבדה היטב.
סדרה מצוינת.
ואני לא מחובבי סדרות המסתורין יותר מדי, את אבודים לדוגמה לא אהבתי בכלל.
אה ותכינו את הממחטות
אופרת סבון צעקנית עם אלמנטים אל-טבעיים.
אם הדמויות בסדרה הזאת ריאליסטיות, בחיי שאני שמח שאני לא בא במגע תכוף עם אנשים נורמליים. וכמובן, איך יודעים שהסדרה בוגרת? כולם בדיכאון, ומקללים, ושוכבים, וטיפשים, ואלימים, והמלודרמה לא מפסיקה להפגיז במוח. כשבעצם לא קורה שום דבר מעניין, אין שום תוכן אינטלקטואלי בכלל, אין שום יופי או תחכום, וכולם היסטריים ואידיוטים כדי שאנשים עייפים בשמונה בערב אחרי העבודה יוכלו להזדהות איתם. מעניין אבל שאם זו היתה סדרת אנימה לא הייתי מוטרד מהעליבות הכללית – הייתי צוחק. כך או כך, אני שמח שהצלחתי לנתק את עצמי מבזבוז הזמן הזה, אבל קצת מצר על כך שנשאבתי עד כדי צפיה בעונה שלמה.
אני בטוח שיש משהו בהיותה של הסדרה דווקא אמריקאית שגורם לי לשפוט אותה לחומרה.
כן אבל
העונה הראשונה באמת כבדה.
העונה השנייה והשלישית לעומת זאת יצירות אומנות עם דגש על השנייה.
וגם בעונה הראשונה,
הפרק עם קרי קון בניו-יורק הוא מאסטרפיס שכמעט עומד בפני עצמו.
יש המון תוכן אינטלקטואלי.
הסדרה הזו מציעה את הדיון הכי מורכב על אמונה שראיתי בטלוויזיה: למה אנשים צריכים אותה, מה המחירים שלה, מה התועלות שבה, איך אפשר להחזיק בה אפילו כשאין תשובות, האם ראוי לעשות את זה, עבור מי, ובאילו נסיבות.
לצד תצוגות המשחק המדהימות של ת'רו, קון ודאווד, זו פשוט סדרת מופת בעיני.
וכמובן, איילת שקד בתפקיד הכי טוב שלה.
(ל"ת)
אתה לגמרי טועה ומטעה
התפקיד הטוב ביותר שלה הוא כמובן ג'סיקה ג'ונס
ככה מהר שכחנו את הפעם שהיא כמעט זכתה באוסקר על ״התיאוריה של הכל״?
תפקיד נהדר שלה.
עוסקת בטפל
אני חושבת שיש הבדל בין מליונים שמתים בשואה לבין ילד אחד שמת מסרטן. למעשה, אם נתקטנן ממש, אז אנשים גם מוצאים משמעויות בנסיבות המוות, כן או לא משמעות וכו'. אבל יש את כל המסביב, סרטן זה מזל רע סביבתי או גנטי או אחר, שואה היא רוע מאורגן ומכוון. אין פה דיון האם יש יד מכוונת, אנחנו יודעים שהיתה כזו, ולא רק בשואת היהודים, גם במקרים אחרים של רצח עם.
הנותרים עוסקת במקרה מעניין כי קורה משהו גדול מאוד, לא העלמות של אנשים ספורדיים אלא משהו שדומה בהקפים לרצח מאורגן. אם השואה דחפה אנשים רבים להתעמת ולהתמודד עם תפיסת הדת והאלוהים שלהם, אז כאן גם אנשים נאלצים להתמודד עם השאלות האלו, מבלי שיש 'רעים' מוצהרים. זה הופך את השאלות לפשוטות וגם למופשטות במידה קצת אחרת.
נכון, אבל
התשובה של אנשים מאמינים, לפחות חלקם, היא שמקורו של הרוע הוא אחד, וכל המופעים שלו מובילים בסופו של דבר לאלוהים, או להיעדרו בחיי האנשים. בכל יום מתים מליוני אנשים מסרטן, זה אסון בקנה מידה "נותרימי", של העלמות 140 מליון אנשים. אבל בגלל שאנחנו רגילים לאסון הזה שמתרחש כל הזמן, כולל תאונות, מחלות אחרות ומלחמות, אנחנו מתעלמים מזה.
כאמור, זנחתי את קו המחשבה הזה. אני מסכים לחלוטין עם מה שאת כותבת, אבל צריך להכיר גם בקו המחשבה הזה, אסונות קטנים שמצטברים לאסונות גדולים. מה שיפה בנותרים זה שהאובדן הפרטי של כל אחד ואחת מהדמויות הוא זה שמרכזי והעלילה הגדולה של האובדן העצום נמצאת ברקע. כמו שאת כתבת, ההתמודדות היא החשובה. אבל לא רק מול האסון הכולל, אלא מול העלמות של ילד, הורה, או חברה. סיפור אחד קטן, שמכיל בתוכו את הסיפור של כל העולם.
הערה קטנה בקשר לקנה המידה
כמות המתים מסרטן היא כמה מיליונים בשנה (כ-13 מיליון, באדיבות גוגל), לא ביום, כך שצריך עשור שלם כדי להגיע לקנה המידה של אירוע 'נותרימי', ולכן הוא בכלל לא יומיומי כמו שאתה מציג. וזה עוד לפני שנזכרים בזה שרוב רובם של המתים מסרטן הם אנשים מבוגרים עד זקנים, וב'נותרים' האירוע הוא גורף לכל הגילאים.
לכן הוא הרבה יותר דומה לשואה או לאירוע כמו צונמי שהוא חריג בהיקפו ועוצמתו.
לשאר מה שכתבת אני די מסכים, העיסוק של הסדרה באבדן האישי והפרטי של כל דמות ולא באירוע הקולוסאלי זה חלק משמעותי ממה שעושה אותה לסדרת מופת.
תודה על החידוד
חשבתי ששיעור התמותה מסרטן יותר גבוה, ולא בדקתי, אז זו אכן טעות שלי. למדתי. בכל מקרה, כשמצרפים ביחד את כל המיתות הלא טבעיות בעולם, מגיעים במהירות למספרים של "הנותרים", גם אם בקירוב ומלמטה מרבית הזמן, וזו הייתה הנקודה המרכזית שלי, פחות נושא הסרטן ספציפית. המסה העצומה של כאב ומוות בעולם היא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו לתמיד והיא תפגוש כל אחד מאיתנו מתישהו, ולכן נאלץ לשאול את השאלות הגדולות הללו. כל אחד ימצא פתרון אחר. לדעתי, מי שמאמין בצדק קוסמי באמת נמצא בבעיה תיאולוגית שקשה עד בלתי אפשרי לפתור. אבל עובדה שניסו וחלק טוענים שהצליחו, אז כנראה התשובות שלהם טובות לפחות חלקית. אבל מי שמבקש למצוא פתרון בעולם הזה, כמו מה שכתבה מישי ומה שהסדרה עצמה חותרת אליו במידה רבה, די עונה על השאלה הזו באומץ רב ולא בביטול כמו שכתבת למטה: רע קיים כי הוא קיים. בגלל נקודת המבט שלנו, כי אנחנו לא מרכז העולם, כי קורים דברים. אין סיבה אחת חד משמעית שיכולה לסדר את העולם שלנו בקוביות מושלמות זו על זו. יש הרבה סיבות קונקרטיות יותר ופחות. זה לא ביטול של הבעיה. זו התמודדות ישירה איתה. וזו ההתמודדות של "הנותרים", לדעתי. ההבנה שדברים קורים ומה שיש כאן ועכשיו חשוב לא פחות ממה שאיבדנו ולא נוכל להשיג. ההבנה שצריך להישאר לפעמים בסימן שאלה גדול שמרחף מעלינו בלי לדעת מה ילד יום. וגם כשיש תשובות הן לא מספקות. אדם מת כי היה לו כשל לבבי. זה מנחם את הבת שלו? אישה נעלמה בבת אחת כי היא נמצאה בתוך אזור מסוים עם קרינה מסוימת שיכולה לשגר אותו למקום אחר שממנו אי אפשר לחזור. זה מנחם את בן הזוג שלה? זה אומץ להגיד שכן, זו הסיבה ואין בילתה, ולא, אין בכך נחמה.
בנוגע לשואה או אירוע צונמי- נכון. זה מעלה שאלות בצורה יותר ברורה וחדה. יש אירוע/ים אחד או יותר שמכריחים חשבון נפש אישי וקולקטיבי. אבל הזכרת את איוב למטה, והסדרה גם היא מזכירה אותו ולא מעט למטה. אם מתעלמים מהנמשל, מדובר באדם אחד שאיבד את כל היקר לו ולא מבין מדוע, וזה מספיק כדי שישאל את השאלות הגדולות הללו על צדיק ורע לו וכו'. בסופו של דבר, שאלות הרע בעולם, הכאב והמוות יעלו כך או כך.
טרגדיה 'מקרית' ללא רוע ישיר
היא שאלה אמונית לא פחות מורכבת וקשה מזו שמאחוריה יש רוע אנושי.
בהיבט מסוים היא קשה יותר, כי רוע אנושי יכול להיות מוסבר על ידי הרצון החופשי של האנשים, בעוד הרוע ה'מקרי' הוא באחריות האל בלבד, ולכן מטיל ספק הרבה יותר חזק על הטענה שהאל הוא טוב ומיטיב.
כל ספר 'איוב' עוסק ברוע כזה – מנקודת המבט של הגיבור כמובן – אז קשה לפטור זאת כשאלה פשוטה או משעממת יותר.
אין לי ויכוח עם זה, רק הרפרנס הפריע לי
לדעתי יש הבדל מאוד גדול.
אני כל כך אוהב את הסדרה הזאת
קשה לי להתחבר לסדרות טלוויזיה, והרבה ממה שמפריע לי במדיום נמצא גם כאן, אבל אני חושב שהאופן שבו היא מצליחה לגעת בנושאים של אובדן קולקטיבי ואמונה היא נהדרת בעיניי.
אני אוהב את איך שברור לנו שהחיים של הדמויות האלו לא היו מושלמים לפני כן, ושהטרגדיה רק העצימה את הבעיות שהיו להן לפני כן. אני אוהב את איך שהסדרה יכולה לעשות פרקים שלכאורה מנותקים מהעלילה הראשית בלי לעשות מזה יותר מידי עניין (בעיקר בגלל שהיא מצליחה לקשור הכל ביחד בצורה מאד טבעית), אני אוהב את איך שיש כימיה בין קווין ונורה ושאנחנו לא צריכים להעמיד פנים שיש להם סיבה להיות מעוניינים זה בזו, אני אוהב את הסימבוליזם הגס מחד ועמום מאידך, אני אוהב את ההבדלה שהסדרה עושה בין העיקר (הדמויות, התנאים הכלכליים-חברתיים שגורמים לאנשים להגיב בצורות שונות לטרגדיה), לבין הטפל (הסבר ל"מה קרה???!!!!") והאומץ לא להתעסק בזה (אני מדמיין גרסא אלטרנטיבית שבה אחת הדמויות היא מדענ/ית שמנסים לפצח את התעלומה, ואני לא יכול לדמיין מצב שבו זה לא קו העלילה הכי משעמם).
אפילו השימוש של הסדרה במוזיקה התחבב עליי עם הזמן. בהתחלה היה לפסקול את תסמונת "יחידת המתאבדים" לבחירת מוזיקה (הדוגמא הטובה ביותר היא השיר Take Me to Church בסוף הפרק שבו מאט מנסה להציל את הכנסייה שלו. הפרק הוא מן סיפור איוב שבו האמונה הטוטאלית של הדמות עומדת במבחן מול המציאות ששוב ושוב מנסה למנוע ממנו להשיג את מבוקשו – והשיר עוסק בהומופוביה בחברה שמרנית. אני באמת מאמין שההחלטה לשים את השיר הזה שם התבססה על זה שיש את המילה "כנסייה" בכותרת). הסדרה עדיין סובלת מזה, אבל לאט לאט אני מוצא עוד ועוד דוגמאות של שירים שהשימוש בהם הוא דווקא מאד הולם, ולי בדרך כלל יש בעיה עם שימוש במוזיקה מודרנית בקולנוע וטלוויזיה (הרי יכול מאד להיות שהסיבה האמיתית ששמו את Take Me to Church בסוף הפרק ההוא, למרות שהוא לא מתאים שם, היא שהשנה הייתה 2014 וזה היה שיר מאד פופולארי). למשל, הגרסא חסרת המילים לNothing Else Matters שהתנגנה באחת הסצנות עם הGR הייתה מאד הולמת שכן השיר עוסק בכנות ופתיחות כנגד כוחניות (זה קשור לסצנה, אני סתם לא רוצה לספיילר), והגרסא חסרת המילים מתאימה כי הGR פועלים תחת נדר שתיקה.
יש דברים שעדיין מפריעים לי. אני עדיין חושב שהחובה שכל פרק יהיה אותה כמות זמן בערך היא מאד מגבילה ויוצרת מצב שבו יש המון ה-מ-ו-ן פילר בהרבה פרקים. סצנות שנמשכות ונמשכות ולא תורמות כלום, גם לא לאווירה, בגלל שהסיפור צריך להתחלק באופן מסויים בין הפרקים (צורך שאני מסכים איתו – ואני מאד אוהב את החלוקה של העלילה/מיקוד בדמויות לפרקים בסדרה הזו), תוך כדי שהם צריכים כולם להיות בסביבות ה-50 ומשהו דקות. אני חושב שרוב סדרות הטלוויזיה ישתפרו אם סטיית התקן של אורך הפרקים תגדל קצת. פרקים של שעה וחצי לצד פרקים של 20 דקות. כן יירבו.
תקשיב למילים, אין קשר להומופוביה
אלא לאיזשהו קונטרסט בין התחסדות דתית לבין מיניות והתנהגות שלא מקובלת בקהילה דתית.
הבחירה להכניס את הקונטקסט ההומופובי לקליפ נבעה מכך שבשנת 2014 דובר רבות על ההתעללות בלהטב"ק ברוסיה, והזמר החליט לתרום את חלקו למאבק.
רק ברוסיה?
וכן, זה נכון. המילים של השיר באמת נוגעות לחיים הכפולים, הסתרה וקבלה עצמית יותר מאשר להומופוביה המגיעה מבחוץ. זה עדיין לא כל כך קשור לפרק המדובר.