ביקורת: סוף סוף וגאס

התיאור המתבקש ל"סוף סוף וגאס" הוא "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס – הגירסה הגריאטרית". ‏זאת בטח היתה הדרך שבה הסרט תואר על ידי התסריטאי, הבמאי, האולפן, המפרסמים והצופים ‏באמריקה. אבל אין טעם לספר את זה לצופי הסרט בארץ, כי לא בטוח שהם שמעו אי פעם על ‏‏"בדרך לחתונה עוצרים בוגאס".‏

הסרט הזה מיועד, איך לומר, לצופים בוגרים בנפשם ובגופם. ובארץ, כידוע, דווקא המבוגרים יותר ‏מהווים את החלק הגדול של צופי הקולנוע – סרטים כמו "איש הפלדה" יכולים לבוא ולהיעלם מהר ‏יותר מכדור אקדח, בזמן ש"אחר הצהרים מכפר עם מרגריט" מוקרן זה השבוע ה-47. לכן ייתכן בהחלט ש"סוף ‏סוף וגאס" יביא כאן יותר צופים מש"הנגאובר" והמשכיו הביאו אי פעם. אם לשפוט על פי ‏הקרנה אחת במוצאי שבת האחרונה, הסרט אכן מילא מקצה לקצה אולם בצופים שרובם עברו כבר ‏בהצלחה את משבר אמצע החיים. הופעת אורח קצרצרה של כוכב היפ-הופ ענק עברה ‏בדממה מוחלטת, כנראה משום שלאף אחד ‏באולם כולו לא היה מושג מי האיש הזה.‏

ארבעה חברים בלב ובנפש גדלו בברוקלין, התפרעו ועשו חיים. שישים שנה לאחר מכן, הם עדיין ‏חברים טובים, ורק נושאי השיחה שלהם התחלפו מבנות ומכות לתרופות נגד צרבת ומי מחבריהם ‏מת לאחרונה. רק אחד מבני החבורה נשאר רווק, עד שההכרה במותו המתקרב ‏משכנעת אותו ‏להציע נישואין לבחירת ליבו, בחורה שהיתה יכולה להיות א. הבת שלו ו-ב. דוגמנית ‏בגדי ים. משום ‏מה, היא מסכימה, והם מתכננים להינשא בוגאס – מה שמשאיר רק דבר אחד לעשות: ‏מסיבת ‏רווקים. בילי קורא לכל החברים וביחד הם יוצאים לקרוע את העיר, כל עוד זה לא כולל שום ‏דבר ‏נועז, בוטה או בלתי חוקי מדי. ‏

ארבעת הזקנים חסרי המנוח הם רוברט דה נירו, מורגן פרימן, מייקל דגלאס וקווין קליין. נבחרת-‏חלומות של כוכבים בפנסיה. יש משהו קצת עצוב בלקיחת חלק בחבורה שכזאת: אחרי שאתה מופיע בסרט שההגדרה שלו היא מפגש פיסגה של כוכבי עבר, יהיה קשה אחר כך לטעון שפסגת הקריירה שלך עוד לפניך. אם אתה פה, אתה כנראה האז-בין. רוברט דה נירו כבר מזמן מתפרנס מלהיות השחקן שהיה פעם רוברט ‏דה נירו: בדיוק כמו ב"פגוש את ההורים" או "החבר'ה הרעים", הוא עושה חיקויים ומחוות ‏לעצמו. נדמה שגם מורגן פרימן נכנס בנוחות למשבצת הקשיש החביב אך הפעלתני (גם ב-"‏RED‏" ‏הוא עשה בדיוק את אותו הדבר). אלא מה, למרות הכל נראה שהם, וגם חבריהם האחרים, נהנו ‏מהמפגש המשותף. הם נחמדים והם חביבים ואף אחד מהם לא נראה כבוי או פועל על טייס אוטומטי. אף אחד מהם לא שוגה באשליה שהוא עושה סרט גדול, אבל להיפגש ‏עם החבר'ה, להריץ קטעים ולקבל על זה כסף זה גם בסדר.‏

גילם המתקדם של השחקנים הוא לא מה שהופך את "סוף סוף וגאס" לסרט שמתאים לחוג לקשיש, ‏אלא הסיכונים המינימליים שהוא לוקח. המקבילה הצעירה, "ההנגאובר", היתה ‏מלאה בסקס, סמים, רוקנ'רול, עוד סמים, אלימות והומור שחור. וגאס של הסרט ההוא היתה מקום ‏של פשע, מועדוני חשפנות וסקס. ב"סוף סוף וגאס", לעומת זאת, הדבר המסוכן ביותר שקורה למישהו ‏מהגיבורים הוא נפילה לבריכה (לרדודים. אנחנו הרי לא רוצים להסתכן בטביעה, חלילה). אפילו המריבות הקשות ביותר בין בני ‏החבורה הם עניין שאפשר לפתור בשיחה על כוס מים.‏

זאת הפעם השניה השבוע שבה יוצא לי להתלונן על סרט שבו לא קורה שום דבר רע, ומתבקש לשאול מה רע בסרט שבו לא קורה שום דבר רע. אנשים רוצים ללכת לקולנוע לראות משהו שיגרום להם להרגיש טוב, מה הבעיה עם זה? אז אין בעיה. גם אני אוהב סרטים שגורמים לי להרגיש טוב. אבל כדי להרגיש שהרווחתי את ההרגשה הזאת אני צריך שבדרך הסרט יגרום לי גם, קצת, להרגיש רע. כדי ליהנות מהפרס צריך להתגבר על מכשול כלשהו, אפילו מינימלי, בדרך. סרטים שהם רק פיל-גוד ללא הפסקה הם לא הרפתקה, הם נופש – וזה בסדר גמור עוד אתם לא מצפים מהקולנוע שלכם לדברים כמו התרגשות או חדשנות.‏ במקרה של "סוף סוף וגאס", הגדרה טובה יותר תהיה דיור מוגן קולנועי: מקום בטוח ושקט לאנשים מבוגרים, שבו יוכלו להתרועע ‏עם בני גילם, להעביר את הזמן ולהשתעשע בפעילויות שלא יפריעו לקוצב. סרט רע? לא, הוא סרט ‏שיודע למי הוא פונה ומספק את הסחורה. הקהל המבוגר צחק ונהנה, חוץ מאלה שנרדמו.

פורסם במקור בוואלה