ופרטי עלילה ראשונים מעורפלים – הסרט יתרחש על שני צירי זמן (שנות השישים ובימינו), מאט סמית' יגלם "מנהל" בעבר (איפה שגם אנה טיילור ג'וי תהיה) ותומאסין תגלם "תלמידת אופנה" בהווה.
הסרט עובד הכי טוב כשהוא פחות עושה את כל הטריקים שכל סרט אימה עושה, ויותר נכנס לפרמיס הפסיכולוגי שלו. זה מתחיל מהמם, עם עריכה קצבית והרבה פאנצ'ים חמודים (וגם מטרידים) על לונדון, סצנות מסיבה מרהיבות ומשחקים עם מראות. הפרמיס מרתק… ואז הוא נהיה סיילנט היל.
אבל לא סיילנט היל 2, המשחק הטוב והחכם, אלא הרימייקים האמריקאים המעפנים. וגם השחקן לא מבין את הקטע אז הוא צריך לעשות את אותו שלב שוב ושוב ופשוט אמרתי לעצמי, נו מה, מתי זה מתקדם. בשלב מסויים מי שהיה לידי בדק את השעון והבנתי שיש עוד *שעה* של סרט. יחסית לבמאי שמעמיס את הסרטים שלו בגאגים ויזואלים וקצב מטורף, האמצע האיטי היה לי מאוד מאוד תמוה. היה אפשר להעיף 10 דקות-רבע שעה ולא היינו מאבדים הרבה.
לגבי הסוף, לא יודע, מצד אחד יש בו חורים והוא אפי לשם אפיות, מצד שני מרגיש כאילו המסע הרגשי די דורש אותו. הייתי על קצה הכסא… עד ששוב, הקצב הנוראי שלו הוריד אותי מהתנוחה.
אולי שווה לצפות רק כי זה הסרט הכי ניסויי של רייט, שיודע להצחיק מצד אחד ולהטריד מצד שני. IDFK. העיקר שיש לי על מה לדבר עליו איתו. משחק מצויין אבל.
לא שיחקתי, אבל אני כשיצאתי חשבתי דווקא יותר על כל אותם "סימולציות הליכה" שבהן אין לך מה לעשות חוץ מלעמוד בזמן שקורים דברים ואתה מקבל מידע חדש ומנסה להבין מה הסיפור מסביב.
וכן, אני מסכים – הפעם התסריט היה כמה וכמה צעדים מאחורי רוב הצופים.
להרבה walksims שמתהדרים באימה יש דברים כמו "קצב מעפן" ו"אפס קומבאט" ו"ס י מ ב ו ל י ז ם", אבל לא באמת נשקפת סכנה לחייך אף פעם (זאת בניגוד לסרט, שהייתה סכנה), ואם כן יש "סכנה", העונש הוא לעשות את 5 הדקות אחרונות שוב.
במשחקי אימה עם מכניקות אמיתיות למות לרוב אומר לאבד הרבה התקדמות בשביל לבנות מתח, ונקודות שמירה הם נקודות מנוחה, לכן ההשוואה לסיילנט היל והרעיון של "נו מההההה אלי כמה זמן את יכולה למות מאותו זומבי בואי נתקדם"
הסכנה העיקרית היה איבוד השפיות שלה עצמה על ידי עצמה: מעין ההתמודדות עם כל המידע שצברה וההשלכות שלו והנפש העדינה שלה ופחות איום פיזי חיצוני (עד הטוויסט – החל מהטוויסט זה באמת כבר משהו אחר).
…ואני מבין את הכוונה התסריטאית. אבל בערך מהרגע שאלי מאמצת את מראה אבריל לאבין מודל 2006, אותו סיקוונס חוזר על עצמו שוב ושוב לכן אני אומר שהוא מזכיר לי אנשים שמתים מלא במשחקי אימה וצריכים לחזור על כל ההתקדמות שלהם.
'חצות בפריז' עם יותר סטייל. ובלונדון.אדון האופלב-14/11/2021 10:16
'חצות בפריז' עם יותר סטייל. ובלונדון.
אדון האופל
פורסם נובמבר 14, 2021 ב 10:16
זאת לא הפעם הראשונה שסרט של אדגר רייט מתהדר בקונספט מגניב שמתחיל בצורה מסקרנת ונהדרת אך מסרב להתפתח למקומות מעניינים ומהר מאוד מאבד steam ומתחיל לשעמם. למזלו של 'סוהו' העלילה מתחילה לחזור על עצמה ולהימאס מעט בשלב מאוחר יחיסית בסרט ואם צולחים את החלק הזה אז הסוף הנהדר מפצה על כך ומחזיר את הסרט למסלול הנכון.
הסוף אומנם קאמפי ולא נטול חורים אבל הוא הולם את הסרט, גם מבחינת הקאמפיות הכללית שלו והאווירת 'קולנוע ז'אנר קלאסי' וגם מבחינת מה שמתבקש שיקרה עלילתית. אם כי יכול להיות שאהבתי אותו במיוחד בגלל שהוא קטע את רצף הסצינות בהן הסרט חזר על עצמו בצורה מתישה ומשעממת שממש שמחתי שישנה התקדמות עלילתית כלשהי סוף סוף (אותו סוף גם נהיה מעט 'יותר מדי' באיזשהו שלב ונמרח שלא לצורך אך באופן נסלח).
אדגר רייט הוא אשף בכל הקשור לעריכה יצירתית, ויזואליה צבעונית יפהפייה ועריכת סאונד ראויה לציון ו-'סוהו' לא שונה מסרטיו הקודמים מהבחינה הזאת. האווירה הכיפית בשילוב עם תסריט כתוב היטב, שירים נפלאים ותאורת ניאון-ית יפה (ידעתי שמצפה לי ממתק לעיניים מהרגע שראיתי את שמו של צ'אנג-הון צ'אנג בקרדיטים בהתחלה) התחילו את הסרט בצורה מאוד מהנה. ומלבד החלק המדובר בו הסרט מתעקש שהוא סרט אימה פסיכולוגי (כשהוא לא. לא מבחינתי, לפחות) הסרט שמר על האווירה המהנה הזאת לכל אורכו כך שבהחלט סיימתי אותו עם חיוך גדול מרוח על הפנים ומצב רוח מרומם.
עניין שלא קשור לסרט – אני כבר זמן מה מעדיף לראות סרטים בבית מאשר בבתי הקולנוע. הסיבה הראשונה היא היעדר ההפסקות (אני לא אוהב שקוטעים סרט באמצע. אבל אני גם לא אוהב להתאפק לא ללכת לשירותים ליותר מחצי סרט כל הקרנה מחדש) והסיבה השנייה היא הקהל הנוראי שיש לנו פה (ואולי זה ככה בכל העולם). אנשים גם דיברו בלי הפסקה, גם גיהקו וצחקו במקומות הלא נכונים. היו מלא מאחרים שברוב חוצפתם הדליקו את פנס הפלאפון בכניסתם והעניין הוא שלא מדובר בקבוצה אחת של אנשים אלה שליש אולם בערך. והדבר חוזר על עצמו בחלק גדול מההקרנות שאני הולך אליהן וכך אני צריך לבזבז חלק גדול מהסרט בתהייה אם לקום ולהעיר לסדרן ובכך לפספס חלק מהסרט (מה גם שאני בספק שהסדרן יהיה יעיל במיוחד בלהתמודד עם האנשים) או לסבול את ההפרעות עד הסוף. וזה עניין מרתיח.
גם עלילתיים (הסיפור על אומנית הנוסטלגית לתקופה של לפני כמה עשורים בעיר בה היא נמצאת מוצאת את עצמה חוזרת בזמן לאותה תקופה בדיוק כל לילה ולילה ובחזרה לעולמה על הבוקר רק כדי לגלות שהתקופה אליה הייתה כה נוסטלגית אינה קסומה כמו שהיא חשבה) וגם באווירה (גם 'חצות' וגם 'סוהו' מלאים נוסטלגיה לשנות השישים/עשרים ושניהם משדרים אווירה נורא דומה בסצינות הראשונות שבהן הדמויות חוזרות בזמן).
כל סרט מתפקד תחת ז'אנר שונה ומפתח את העלילה לכיוון אחר, כמובן. אבל לא היו חסרים קווי דמיון מובהקים שגרמו לי לחשוב על 'חצות' כמה פעמים בזמן הצפייה.
הידד, רייט חוזר לבריטניה (גם אם לא ברור מתי)
(ל"ת)
אז, אנה טיילור ג'וי
יום אחד אני אצטרך לגבש דעה עליה, הבעיה היא שכל פעם שאני רואה אותה אני חמש דקות לאחר מכן שוכח שהיא שם.
אבל, אין ספק שאם יש שחקנית שהייתה בכל סרטי האימה בשנים האחרונות זאת היא, אז ליהוק הגיוני בסך הכל.
https://news.avclub.com/edgar-wrights-next-film-gets-a-name-and-a-star-specifi-1832342326
ההופעה שלה ב"המכשפה" הייתה לגמרי נהדרת.
אני מנחש שמלהקים אותה למלא סרטי אימה בגלל הפרצוף ה… קצת משונה, שלא נאמר חייזרי שלה (מה שלא משנה את העובדה שהיא ממש יפה).
הייתה נהדרת גם ב"גזעיות"
(ל"ת)
עוד ליהוקים - תומאסין מקנזי ("ללא עקבות") מאט סמית' ("דוקטור הו")
ופרטי עלילה ראשונים מעורפלים – הסרט יתרחש על שני צירי זמן (שנות השישים ובימינו), מאט סמית' יגלם "מנהל" בעבר (איפה שגם אנה טיילור ג'וי תהיה) ותומאסין תגלם "תלמידת אופנה" בהווה.
https://news.avclub.com/edgar-wright-adds-matt-smith-leave-no-traces-thomasin-1832805237
עכשיו יש גם תאריך
עוד קצת יותר משנה
https://deadline.com/2019/08/edgar-wright-last-night-in-soho-opening-release-date-1202664070/
טריילר
https://www.youtube.com/watch?v=tB9WUIv9KH8&ab_channel=FocusFeatures
כן, תודה רבה, אפשר כבר עכשיו?
מראות
קונספט הפחדה עם מראות ממש עובד עלי. והבעיה שהטריילר מעורר את הסקרנות, וזה לא טוב.
נדחה?
ביס פלאנט עבר ל-18.11. עד מתי אדגר רייט יסבול בארץ?
נראה כך
והיי, לפחות הסרטים אשכרה יוצאים.
אתמול בלילה?
כבר התרגלתי ל'אמש'. זה נשמע לי הרבה יותר זורם.
כל המפיצים שינו?
הצעה: ביקורת משולשת על טרילוגיית הקורנטו של רייט לרגל הגעת הסרט לקולנוע.
קצת מוזר לי שאין לשלישייה הזו אף סקירה רשמית באתר, בהתחשב בכמות האהבה שהם זוכים לה כאן. המממ?
מישהו הולך היום לסינמטק ת"א לראות את הסרט?
(ל"ת)
האם השמש זרחה היום בבוקר?
(ל"ת)
סרט דפוק ג'יזס
הכתיבה פשוט כל כך על הפנים. סורי אבל זה לא מרגיש של סרט באמת היה אכפת מהthemes שלו. כלומר הטוויסט פשוט הופך את הסרט הזה למגוחך.
הטוויסט... בעייתי, כן
(ל"ת)
Soho Hills
הסרט עובד הכי טוב כשהוא פחות עושה את כל הטריקים שכל סרט אימה עושה, ויותר נכנס לפרמיס הפסיכולוגי שלו. זה מתחיל מהמם, עם עריכה קצבית והרבה פאנצ'ים חמודים (וגם מטרידים) על לונדון, סצנות מסיבה מרהיבות ומשחקים עם מראות. הפרמיס מרתק… ואז הוא נהיה סיילנט היל.
אבל לא סיילנט היל 2, המשחק הטוב והחכם, אלא הרימייקים האמריקאים המעפנים. וגם השחקן לא מבין את הקטע אז הוא צריך לעשות את אותו שלב שוב ושוב ופשוט אמרתי לעצמי, נו מה, מתי זה מתקדם. בשלב מסויים מי שהיה לידי בדק את השעון והבנתי שיש עוד *שעה* של סרט. יחסית לבמאי שמעמיס את הסרטים שלו בגאגים ויזואלים וקצב מטורף, האמצע האיטי היה לי מאוד מאוד תמוה. היה אפשר להעיף 10 דקות-רבע שעה ולא היינו מאבדים הרבה.
לגבי הסוף, לא יודע, מצד אחד יש בו חורים והוא אפי לשם אפיות, מצד שני מרגיש כאילו המסע הרגשי די דורש אותו. הייתי על קצה הכסא… עד ששוב, הקצב הנוראי שלו הוריד אותי מהתנוחה.
אולי שווה לצפות רק כי זה הסרט הכי ניסויי של רייט, שיודע להצחיק מצד אחד ולהטריד מצד שני. IDFK. העיקר שיש לי על מה לדבר עליו איתו. משחק מצויין אבל.
מעניין הרפרנס לסיילנט היל
לא שיחקתי, אבל אני כשיצאתי חשבתי דווקא יותר על כל אותם "סימולציות הליכה" שבהן אין לך מה לעשות חוץ מלעמוד בזמן שקורים דברים ואתה מקבל מידע חדש ומנסה להבין מה הסיפור מסביב.
וכן, אני מסכים – הפעם התסריט היה כמה וכמה צעדים מאחורי רוב הצופים.
זה גם נכון
להרבה walksims שמתהדרים באימה יש דברים כמו "קצב מעפן" ו"אפס קומבאט" ו"ס י מ ב ו ל י ז ם", אבל לא באמת נשקפת סכנה לחייך אף פעם (זאת בניגוד לסרט, שהייתה סכנה), ואם כן יש "סכנה", העונש הוא לעשות את 5 הדקות אחרונות שוב.
במשחקי אימה עם מכניקות אמיתיות למות לרוב אומר לאבד הרבה התקדמות בשביל לבנות מתח, ונקודות שמירה הם נקודות מנוחה, לכן ההשוואה לסיילנט היל והרעיון של "נו מההההה אלי כמה זמן את יכולה למות מאותו זומבי בואי נתקדם"
'חצות בפריז' עם יותר סטייל. ובלונדון.
זאת לא הפעם הראשונה שסרט של אדגר רייט מתהדר בקונספט מגניב שמתחיל בצורה מסקרנת ונהדרת אך מסרב להתפתח למקומות מעניינים ומהר מאוד מאבד steam ומתחיל לשעמם. למזלו של 'סוהו' העלילה מתחילה לחזור על עצמה ולהימאס מעט בשלב מאוחר יחיסית בסרט ואם צולחים את החלק הזה אז הסוף הנהדר מפצה על כך ומחזיר את הסרט למסלול הנכון.
הסוף אומנם קאמפי ולא נטול חורים אבל הוא הולם את הסרט, גם מבחינת הקאמפיות הכללית שלו והאווירת 'קולנוע ז'אנר קלאסי' וגם מבחינת מה שמתבקש שיקרה עלילתית. אם כי יכול להיות שאהבתי אותו במיוחד בגלל שהוא קטע את רצף הסצינות בהן הסרט חזר על עצמו בצורה מתישה ומשעממת שממש שמחתי שישנה התקדמות עלילתית כלשהי סוף סוף (אותו סוף גם נהיה מעט 'יותר מדי' באיזשהו שלב ונמרח שלא לצורך אך באופן נסלח).
אדגר רייט הוא אשף בכל הקשור לעריכה יצירתית, ויזואליה צבעונית יפהפייה ועריכת סאונד ראויה לציון ו-'סוהו' לא שונה מסרטיו הקודמים מהבחינה הזאת. האווירה הכיפית בשילוב עם תסריט כתוב היטב, שירים נפלאים ותאורת ניאון-ית יפה (ידעתי שמצפה לי ממתק לעיניים מהרגע שראיתי את שמו של צ'אנג-הון צ'אנג בקרדיטים בהתחלה) התחילו את הסרט בצורה מאוד מהנה. ומלבד החלק המדובר בו הסרט מתעקש שהוא סרט אימה פסיכולוגי (כשהוא לא. לא מבחינתי, לפחות) הסרט שמר על האווירה המהנה הזאת לכל אורכו כך שבהחלט סיימתי אותו עם חיוך גדול מרוח על הפנים ומצב רוח מרומם.
עניין שלא קשור לסרט – אני כבר זמן מה מעדיף לראות סרטים בבית מאשר בבתי הקולנוע. הסיבה הראשונה היא היעדר ההפסקות (אני לא אוהב שקוטעים סרט באמצע. אבל אני גם לא אוהב להתאפק לא ללכת לשירותים ליותר מחצי סרט כל הקרנה מחדש) והסיבה השנייה היא הקהל הנוראי שיש לנו פה (ואולי זה ככה בכל העולם). אנשים גם דיברו בלי הפסקה, גם גיהקו וצחקו במקומות הלא נכונים. היו מלא מאחרים שברוב חוצפתם הדליקו את פנס הפלאפון בכניסתם והעניין הוא שלא מדובר בקבוצה אחת של אנשים אלה שליש אולם בערך. והדבר חוזר על עצמו בחלק גדול מההקרנות שאני הולך אליהן וכך אני צריך לבזבז חלק גדול מהסרט בתהייה אם לקום ולהעיר לסדרן ובכך לפספס חלק מהסרט (מה גם שאני בספק שהסדרן יהיה יעיל במיוחד בלהתמודד עם האנשים) או לסבול את ההפרעות עד הסוף. וזה עניין מרתיח.
אתה זוכר את "חצות בפריז" אחרת מאוד מאיך שאני זוכר אותו
(ל"ת)
גם כל אחד מהגיבורים חוזר לעשור שלפני העשור בו נולד במאי הסרט
סתם נקודה מעניינת. וודי ואדגר מרגישים נוסטלגיה לתקופה ממש לפני שהם נולדו.