ביקורת: לאסי שובי הביתה

חידת מתמטיקה לנוער: בצד אחד של האיים הבריטיים נמצא ילד. בצד השני נמצאת כלבה. כמה זמן ייקח עד שהם ייפגשו?

זה, בקיצור נמרץ, הכוח המניע של העלילה של "לאסי שובי הביתה", מסרטי הילדים הקלאסיים של כל הזמנים. השאר – פרטים, וכל שאר הדמויות – שחקני משנה.

לאסי היא כלבתו הנאמנה של הילד ג'ו קאראקלו, בן למשפחת כורים בריטית ענייה מאוד. כמה עניה? המורה הפרטית שלהם עניה, הגנן שלהם עני, הנהג שלהם עני. בעצם לא. הם עניים יותר מכל בעלי המקצועות הנ"ל. כמה עניים? האוכל לכלבה מעיק בצורה ניכרת על התקציב המשפחתי. זה לא משתפר כשהמכרה המקומי נסגר, הפועלים מפוטרים וגם אבא קאראקלו, למרות שהוא פועל למופת, מאבד את עבודתו.

בצוק העיתים, נאלצת משפחת קאראקלו למכור את לאסי לאציל המקומי, הדוכס מרודלינג, שכבר הרבה זמן שם עין על לאסי, כלבה מרהיבת עיניים במיוחד. אבל לאסי רוצה לחזור לג'ו. מאוד רוצה. וכיוון שהיא כלבה חכמה במיוחד, היא עושה צחוק מהדוכס ומאחראי-הכלבים האכזרי שלו, וחוזרת הביתה. עד שלדוכס נמאס, והוא לוקח אותה לסקוטלנד, הרחק מהכפר הקטן, משם היא אף פעם לא תוכל לחזור. 

אף פעם אל תאמרו "אף פעם", נכון? אז נכדתו של הדוכס מבינה שלאסי ממש ממש רוצה לחזור הביתה, וממש, אבל ממש אומללה, ועוזרת לה לברוח.

מכאן הסיפור הוא המסע של לאסי וניסיונה לחזור לבעליה במרחק מאות ק"מ של שטח לא מוכר, אנשים לא מוכרים, וכשהיא כלבת בית מובהקת שצריכה פתאום להסתדר בטבע.

על הדרך, הסרט הוא עוד כמה סיפורים קטנים. הוא סיפור על מתח בין מעמדי בחברה הבריטית, עם האצולה בצד אחד והפועלים בצד שני; הוא סיפור על המסע הביתה של מגוייסים לצבא במלחמת העולם השנייה (הסרט יצא ב-1943, חודשים ספורים אחרי שאריק נייט, מחבר הספר עליו הסרט מבוסס וקצין בצבא ארה"ב, נהרג בהתרסקות מטוס בגינאה החדשה); על אנשים טובים ורעים, ועל משפחה.

כל הסיפורים האלה נמצאים ברקע של סיפור המסע הגדול. "לאסי" מבוסס כאמור על הספר של אריק נייט, אבל הוא מקרה מובהק בו הסרט טוב בהרבה מהספר – כי הסרט מציג את מה שהספר מסביר. הספר כל הזמן מתעסק ב"מחשבתה הכלבית" של לאסי ובמה שעובר לה בראש, וכל הזמן נדרש להסביר למה היא עושה משהו או מתנהגת בצורה מסוימת. הסרט, לעומת זאת, מסתפק בלהראות. וטוב שכך. הסיפור עוקב אחרי מה שלאסי עושה, ומשאיר לנו לדמיין בעצמנו מה היא חושבת. 

זה כמובן עוזר שהצילום מצוין, ובקטעים מסוימים נראה כמו פרסומת תיירות לסקוטלנד. אבל למרות העלילה המאוד פשוטה, הסיפור הוא המרכז – הסיפור של המאמצים הבלתי נגמרים של הכלבה להגיע אל הילד לו היא שייכת, והאנשים אותם היא פוגשת בדרך. "לאסי" הוא סיפור מסע, וכמו כל סיפור מסע הוא רצף של מפגשים: חלקם עם אנשים טובים; חלקם עם אילוצי הישרדות של חיות בטבע; חלקם עם סיפורים משל עצמם, שאף פעם לא משתלטים על הסיפור הראשי. 

ובגלל הסיפור הראשי הפשוט, "לאסי" גם לא התיישן בכלל. הוא עדין סרט שמרתק ילדים, וגם להורים הוא ראוי לצפייה. הסרט נוגע בדרך בנושאים רבים ולא פשוטים: פערי מעמד, עוני מרוד, דאגה להורה במלחמה; ובכל אחד מאלה הסרט נוגע בצורה מאוד לא מתקתקה, כזו שספק אם סרט ילדים בן זמננו, שאינו מנסה להיות אפל-יותר-בוגר-יותר, היה בוחר להשתמש בה. דיינו שנזכיר את הסצנה ממש בתחילת הסרט, שבה כורים משבשים בכוונה תחילה ובאמצעים מקוריים את ציד השועלים של האצולה המקומית. הוא גם מקפיד לכבד את הדמויות שבו. למעט אחראי הכלבים האכזר (שהוא כן קריקטורה), שאר הדמויות הן אולי טובות, אולי רעות, אבל לא קריקטורות. ו"לאסי" גם מצליח להעביר עוצמה רגשית על ידי סיפור ומשמעות בלי להראות הרבה: כך, בסצנת מפתח באמצע הסרט שעוסקת בהתרחשות אלימה, הבעות הפנים של השחקן השני, מעשים של כלבה נוספת וההתנהגות של לאסי מספיקים כדי להפוך את הסצנה לקורעת לב בלי להראות כמעט כלום, ובוודאי בלי אלימות גרפית.

אבל בסופו של דבר, הסרט עובד כי הוא מגלם בצורה הטובה ביותר את העיקרון "ילדים וכלבים גונבים את ההצגה": הסיפור של כלבה אחת שמנסה לחזור לילד שלה על פני כל סקוטלנד, ולמרות כל הקשיים, סביר שידבר גם לילדים בני זמננו; כי המבטא, הנסיבות והזמן שונים, אבל געגוע ונאמנות הם אוניברסליים.