לונג ג'ון, ממקימות ואושיות האתר ומבקרת אורחת, ממשיכה לחזור לסרטי עבר. והפעם: It's only forever.
למילים יש כוח.
למילים יש כוח וכדאי שתיקחו אחריות על הדברים שאתם אומרים ועל הדרך שבה הם נאמרים, כיוון שיש לכך השלכות. זה בדיוק מה שגילתה שרה בת ה-15 (ג'ניפר קונלי הצעירה) כשבזעמה כי רב הכריזה כי ברצונה שאחיה התינוק יילקח ממנה אל ממלכת הגובלינים. ונחשו מה? זה בדיוק מה שקרה. שרה המבועתת מבקשת ממלך הגובלינים (דייויד בואי!) להחזיר את אחיה, והוא, בנדיבות מפתיעה, מוכן להיענות לה: הוא מקציב לה 13 שעות שבהן עליה לפתור את המבוך ולהגיע למרכזו, שם נמצאת טירתו. אם תצליח למצוא את אחיה תוכל להחזירו עימה, אחרת – האח יהפוך לנסיך הגובלינים.
"לבירינת" (בהפצות מסוימות בארץ הוא נקרא בשם "המבוך") יצא ב-1986, והיה הסרט האחרון שביים ג'ים הנסון, האיש והחבובה. כמו הרבה סרטי קאלט לפניו ואחריו, הוא לא התקבל באהדה רבה, ולמעשה את עיקר מעמדו והכנסותיו רכש רק שנים רבות אחר כך. ייתכן שחוסר ההצלחה הראשוני נבע מהעלילה (טרי ג'ונס ממונטי פייתון היה אחראי על גלגולו הראשוני של התסריט), שלא היתה חמודה וסכרינית מספיק עבור סרט-בובות. על הנייר, זה לא יותר מסרט הרפתקאות לילדים עם בובות ושירים, אבל מעט מתחת לפני השטח אפשר למצוא יותר מזה.
"לבירינת" נשען על שלושה יסודות: גובלינים, ג'ניפר קונלי, ודייויד בואי ומכנסי הטייץ ההדוקים עד מאוד שלו. ג'ארת (בואי, כאמור) הוא שליט מבוך מוכשר: הוא שר, הוא רוקד, מספר סיפורים לבד ובאופן כללי הוא כריזמטי, חריף, מרושע במידה ומלטף במידה. לא ברור למה שרה המפונקת מתעקשת כל כך להחזיר את אחיה הביתה, כשבמקום זאת יכלה להישאר עם ג'ארת בממלכת הגובלינים, ואפילו לא היתה צריכה להיפרד מאחיה לשם כך.
כשיצא, "לבירינת" היה סרט מדהים ויזואלית. רק חלקים ממנו נשארו כאלה גם כיום. התפאורה נראית כמו יציר התקופה: מרבית הסרט מתרחש במבוך, שהוא, נו, מבוך דל תקציב, בעל כמה קירות, ענפים יבשים למחצה וקורי עכביש מתבקשים. כמוהו גם סצינת ביצת הסירחון, שנראית כמו במה שמישהו גיבב עליה מספר פריטים מתאימים. הקיר המורכב כולו מידיים מתנועעות ומדברות נותר מרשים, בפרט לאור העובדה שאין פה אפקטים – נדרשו 100 איש ליצירת מסת הידיים המדברת הזו; פעלולים הקשורים למלך הגובלינים ולהטוטי כדורי הזכוכית שלו מהנים גם הם, וגם הם נעשו ידנית, בעזרת אומן ג'אגלינג שהתחבא מאחורי בואי. בקטעים שבהם ניסה הנסון לשלב מסך ירוק – בעיקר הסצינה שבה רואים את יצורי האש רוקדים על רקע היער כולו – דווקא אז התפר בין האפקטים למציאות בולט; הסצינה הזאת נראית היום מביכה. לעומת זאת, ה-סצינה בהא הידיעה, שהעיצוב המדהים שלה לא מפסיק להרשים אפילו היום, היא הסצינה שבה שרה נכנסת לחדר שמעוצב כמו ציורי המדרגות של אשר, בו אין למעלה-למטה ואין צדדים, וניתן לעלות בכל גרם מדרגות בכל כיוון שהוא, והגרביטציה עובדת בכיוון אחד רק עבור מי שמאמין שכך דברים קורים.
למעט שרה ומלך הגובלינים, כל הדמויות המאכלסות את המבוך הן יצירי הסדנה של הנסון, בעיצובו של בריאן פראוד (שהמשיך ושיתף פעולה עם הנסון בסדרה "סיפורי עמים"): בובות, חבובות ושאר יצורי בד, פרווה וחוטים. מגוון היצורים רחב וכולל יצורי ענק ומנגד – יצורים קטנים ותזזיתיים. על אף שחלקן אינן סימפטיות, אף דמות אינה מפחידה מדי ואף דמות אינה מונעת מתוך רשעות. יצורי האש המופרעים – על איבריהם המתפרקים – נהנים ממשחק טוב בדרכם שלהם, הגובלינים הכעורים נאמנים לשליטם, התולעת החמודה שמלמדת את שרה לראות את הנתיבים הנסתרים במבוך משדרת אמינות, ואמנם היא מספרת לשרה את האמת – אך לא את כולה. הסרט נעשה מעט לפני עידן האפקטים הממוחשבים, ולכן כל יצור שנראה בו נוכח ונע על סט הצילומים: לכן מרשים מאוד עד כמה הם מגוונים והתנועות שלהם חופשיות, גם אם לא מושלמות. ישנן בעיות מינוריות הקשורות לתפעול הבובות, דוגמת קפיצות תזזיתיות שמסתיימות בנחיתה איטית ורכה בצורה לא טבעית, בובות שברור מדי שנשלטות באמצעות חוטים, או הרגע באמצע השיר "Magic Dance", בו קל להבחין מתי הוחלף הילד בבובת תינוק גנרית מ"טויס אר אס".
אה, כן, השירים. ראוי לומר משהו בעניין הזה: הדמויות ב"לבירינת" – בעיקר ג'ארת, כמובן – מוצאות זמן מדי פעם לשיר. דייויד בואי כתב חמישה שירים עבור הסרט, וזאת כנראה הסיבה שמילות כמה מהם מוזרות ובוגרות באופן מפתיע עבור מה שאמור להיות סרט ילדים ("חיי בלי אור שמש, אהבי ללא פעימות ליבך… איני יכול לחיות בתוכך"). בין השירים יש עליות ומורדות: "Magic Dance" הוא אולי הזכור ביותר בין השירים, ובוודאי המקפיץ ווהאנרגטי שבהם, בדרכו השנות-השמונימית המטופשת; "Chilly Down", שירם של יצורי האש, הוא שיר-חבובות סטנדרטי שכמעט לא ניתן לזהות שהגיע מבית היוצר של בואי; ו"As the World Falls Down", שמלווה את סצינת נשף התחפושות, הוא שיר איטי ומשמים, משעמם מדי אפילו כשיר ערש, שבוודאי הועבר בפאסט-פורוורד במכשירי וידאו רבים.
בואי השפיע לא רק על המוזיקה בסרט: הוא גם עיצב במידה רבה את דמותו של ג'ארת.טרי ג'ונס רצה שג'ארת יהיה רשע קלאסי, ללא טיפת הומניות; בואי סבר שעל הדמות להיות בעלת מניעים עמוקים יותר, וכן שעליה להיות משעשעת במידת מה. הדמות שלו, ובעיקר היחס שלו לשרה, היא אחד הדברים העיקריים שמעניקים ל"לבירינת" עומק מעבר להרפתקה חביבה עם בובות. ג'ארת לא מתייחס אל שרה כאל ילדה, אלא כאל אישה בשלה, מושא תשוקה. המשפטים שהוא אומר לה הם משחקי חיזור, בהם כל צד משחק את הקשה להשגה. וזה, כמובן, מבלבל מאוד, בעיקר עבורה.
באופן שטחי יותר, המסר של "לבירינת" הוא כזה שעוסק בידידות: אם תנהגו בחביבות ובידידות לכל מי שתפגשו, הם ישיבו לכם עזרה. שרה, שגדלה על סיפורי אגדות, מאמינה בלב שלם שחברות אמיצה תשרוד כל מבחן וכל מחיר, גם אם הצד השני מעולם לא הפגין חיבה כלפיה. זו אמונה שיכולה להתפרש כילדותית, עד שנזכרים שבתחילת הסרט כל מושאי החברות שלה היו בובות (בתחילת הסרט אפשר לראות בחדרה של שרה בובות המייצגות רבות מהדמויות שהיא תפגוש בהמשך). באמצע הסרט היא נאלצת לקבל החלטה שמאירה את כל חייה באור כה מגוחך, עד שבבת אחת היא נשאבת אל "החיים האמיתיים", שם לא מובטח לה שהחברות תנצח הכל. כמובן, אלה אינם "חיים אמיתיים" באמת, שכן גם כאן היא מקבלת אישור לכל אמונותיה הנאיביות בנוגע לאופן שבו דברים אמורים להתנהל. בכל זאת, סרט לילדים.
דווקא הפרשנויות המאוחרת האלה הן שהופכת את הסרט לכיפי אף יותר. כילדה ונערה היה זה רובד שנסתר מעיני, כך שקל לתאר עד כמה הצפייה הנוכחית שימחה אותי: לא רק שהסרט נשאר כיפי, אלא שפתאום מצאתי בו יותר ממה שזכרתי שהיה. וזה, רבותי, הישג שרק סרטים מעטים מצליחים לעמוד בו.
סרט אהוב ביותר וכיפי מאוד!
לראות את דייויד בואי רוקד עם בובות.. אח איזה תענוג
ועוד לא התחלתי בכלל לדבר על שלל הדמויות המקסימות שפוגשים במבוך (הצמד חמד שאחד משקר האחר דובר אמת לדוגמה)
כמה כיף
לקרוא את הביקורת הזאת. לבירינת היה אחד הסרטים האהובים עלי ביותר כילדה. גם אני חושבת שחלק מהקסם שלו היה מערכת היחסים בין מלך הגובלינים לשרה ומה שכל אחד מלמד את השני או מציע לשני (אני מניחה שהיום אף אחד לא יסתכן במשהו קרוב לכך בסרט מיינסטרים שנועד להפצה רחבה).
והתולעת הקטנה (״היא היתה מגיעה ישר לטירה״)! תודה על החייאת הזיכרון הנושן הזה :)
נהדר.
אם מסתכלים על זה ככה, הסרט הוא בעצם סיפור אגדה קלאסי שהדמויות בו הפוכות מגדרית. במקום אביר שיוצא להציל נסיכה מידי מכשפה, נערה שיוצאת להציל תינוק מידי מכשף. מאוד דייויד בואי.
חוץ מזה, בדרכו העדינה הסרט מתעסק הרבה בהתבגרות מינית של שרה, ובצורה די לא סטנדרטית. גם קטעי החיזור של ג'ארת, כמו שנאמר, אבל גם במקומות אחרים, כמו בור הידיים.
אני זוכר את הסרט הזה אחרת לגמרי
לא ידידות ושיט, אלא את כל הקטע שמלך המבוך משתוקק לגיבורה הראשית, שהוא רוצה להפוך אותה לנסיכה שלו שתהיה לצידו. המסר שאני זוכר מהסרט זה ששליט המבוך חטף את הילד על מנת לפתות את ג'ניפר קונלי, וכל היצורים שנקרים בדרכה ומראים לה כמה עולם המבוך הוא מרתק ומדהים, אמורים לגרום לה לרצות להישאר שם.
לונג ג'ון מה עשית?
עכשיו אני צריכה לראות את זה מחדש!
"Ah, it's so stimulating being your hat..."
סרט שמבחינתי מתחרה עם הנסיכה הקסומה על תואר "סרט-הבערך-ילדים" האהוב עליי משנות השמונים.
ההומור, במיוחד ההומור העצמי של כל כך הרבה יצורים;
הבובת המקסימות של ג'ים הנסון זצ"ל – תמיד רציתי לודו-מחמד;
ג'ניפר קונלי ודייויד בואי בהופעות האהובות עליי של שניהם;
השירים – אני דווקא אוהב את Underground שלא הוזכר בביקורת;
משפטי המפתח ("It's a piece of cake…");
כל המקומות השונים במבוך;
וכפי שצוין בביקורת, העומק המסוים והמסרים בסרט. קשה לי להחליט איזה מהם אני אוהב יותר: "חייבים להתבגר ולהשלים עם זה שהחיים הם לא תכנית כבקשתך – אבל לא חייבים לוותר לגמרי על הפנטזיות של הילדות"; או "מי שלא רוצה שהגובלינים יחטפו את אחיו התינוק – שלא יבקש מהם". אני חושב שאני יותר אוהב את השני, בסך הכול, יש לי אחות גדולה והיא הצליחה לעמוד בפיתוי לחסל אותי כשהיינו ילדים.
וגם אם באמת בחלקים מסוימים הסרט מעט חורק ומתמשך בצפיות חוזרות, הוא היה ונשאר תענוג.
אחלה ביקורת! משהו יכול להסביר לי מה ההחלטה ש"מאירה את כל חייה באור מגוחך"?
(ל"ת)
ובהמשך להודעה שלי על מהביקורת על "חומות של תקווה"
(הערת-ביניים – זה אחלה, הקטע הזה של ביקורות נוסטלגיות. תעשו עוד)
"המבוך" הוא עוד הוכחה שבשנות ה-80 ידעו לעשות סרטים טוב יותר – ובמיוחד סרטי ילדים. עם כל הפעלולים המיושנים שלו, מדובר בסרט שאוכל כמעט כל אחד מסרטי הפנטסיה העכשוויים – במיוחד ההארי-פוטרים והנארניות – בלי מלח. למרות שלפרקים זה סרט אפל ואפילו מפחיד, יש בו תחושה של חדוות-עשייה של כל המעורבים, של חוש הומור מבריק ושל קסם אמיתי. כל-כך אין מה להשוות לרוב עיבודי הפנטסיה הנוכחיים שכואב הלב. ג'ים הנסון לא היה יכול לחיות עוד קצת כדי להספיק לעשות את "הארי פוטר"? את "נארניה"? את "ארץ יצורי הפרא"? בעסה.
אבל "המבוך" הוא לא רק מפגן כח של ג'ים הנסון אלא גם של המפיק, ג'ורג' לוקאס. לוקאס באמת ניסה לכל אורך העשור ההוא לעצב מחדש את נוף סרטי-הילדים בארה"ב; לרוב הוא נכשל (לעומת ספילברג, שנחל בתחום הצלחה מסחררת לא בהכרח בתור במאי אבל בוודאי שבתור מפיק), אבל גם הכישלונות שלו בתחום היו כישלונות מרתקים. צריך רק להסתכל על סרט האנימציה Twice Upon a Time שלוקאס הפיק באנימציית מגזרות-נייר עם אחד האנימטורים שעבדו ב-"רחוב סומסום" בתור במאי (הנרי סליק הצעיר קיבל בסרט הזה את אחת העבודות הראשונות שלו): מצד אחד, תסריט נסחב מלא בבדיחות-קרש לא מצחיקות, מצד שני עיצוב מרשים ויוצא-דופן, עם ניצנים לאופי שיראה שנים אחר-כך בסרטי פיקסאר ודרימוורקס. או בגיחה היותר מצליחה של לוקאס כמפיק לתחום האנימציה, Land Before Time: זו אולי עבודת הבימוי הטובה ביותר של דון בלות' (אם מתעלמים מעבודותיו במשחקי וידאו) דווקא בגלל הניסיון לעשות סרט עם פחות צחוקים ושיגועים מהמקובל באנימציה האמריקאית. אפילו בסרט שנראה כמו שאריות-מחוממות מ-"מלחמת הכוכבים" כמו "ווילו והנסיכה" יש איזו תחושה של אנרגיה מתפרצת, שחסרה מאוד בהרבה סרטי פנטסיה עכשוויים.
וכן, לוקאס הפיק באותו עשור גם לא-מעט שיקוצים – רובם קשורים לאיווקים, וגם משהו על איזה ברווז שבגללו יורדים עליו עליו עד עצם היום הזה, לאחרונה ב-"שומרי הגלקסיה". אני מניח שמי שלא עושה גם לא טועה. חוץ מזה, "שומרי הגלקסיה" חייב חוב עצום לדברים שלוקאס עשה באותו עשור. כן, גם לדבר ההוא עם הברווז.
"המבוך" מייצג גם צוות גדול מאוד של אנשים מוכשרים שפעלו בעשור ההוא: "המבוך", שמתואר לעיתים קרובות כמחווה לעבודות של הסופר והמאייר מוריס סנדק, הופק על ידי לוקאס עם החברה של ג'ים הנסון והמאייר בראיין פראוד. שנה לפניו, שותפו-לשעבר של לוקאס גארי קורץ הפיק את "בחזרה לארץ עוץ" (אגב כישלונות מעניינים) גם בעזרת האנשים של הנסון ועם איורי-קונספט של סנדק. לוקאס, קורץ, פרוד וסנדק היו כולם מעורבים (ביחד עם כל המי-ומי של עולם האנימציה האמריקאי והיפני, וגם עם ריי בראדבורי, ז'אן ז'רו, כריס קולומבוס ועוד כמה חבר'ה) בשלבים שונים בהפקה של סרט האנימציה Little Nemo: Adventures in Slumberland, שבמפתיע התבררה כסרט מקסים מאוד כשהיא יצאה בסוף ב-1989, למרות הבלגן של למעלה מעשור שליווה אותה.
עד כאן הפעם לפינתנו – "שנות ה-80: אל תאמינו למה שמספרים לכם, היה אחלה".
הדמיון ל"בחזרה לארץ עוץ" מאוד בולט בסרט
אילו הסרטים לא היו יוצאים בכזו סמיכות, אולי הייתה להם הזדמנות ללמוד מהלקחים של "עוץ" ולהוריד את מפלס האפלה של הסרט, מה שכנראה היה מציל אותו מכשלונו המסחרי. שני הסרטים קצת מפחידים ודוחים מדי עבור ילדים (אף ש"עוץ" הרבה יותר מפחיד).
הו!
אני זוכר שראיתי את הסרט הזה, אבל לא זוכר ממנו הרבה. למעשה, אני חושב שזה אחד הסרטים הראשונים שאי פעם ראיתי. אני זוכר את דייויד בואי כמובן, ואת ג'ניפר קונלי ואת המדרגות של אשר והקיר עם הידיים. כל השאר מעורפל. אבל אני בהחלט זוכר שהוא היה מוזר, מוזר מאוד. באמת צריך לצפות בו שוב בהזדמנות…
איזו אחלה ביקורת!
היא עשתה לי כזה חשק, שאני שוקלת להשקיע את סוף השבוע הקרוב במרתון פנטזיה של שנות השמונים.
הסרט הזה היה בשבילי את מה ש"הנסיכה הקסומה" היה בשביל רוב האנשים שנולדו באייטיז...
זה היה הסרט שראיתי אותו שוב ושוב. זה היה הסרט שידעתי לצטט כל שורה ושורה ממנו. אהבתי את הסרט הזה בטירוף. וגם – בשלב מסוים של חיי (מן הסתם, אני מניח שהייתי קטן מאוד) הייתי משוכנע שהאורך של הסרט הוא קצת יותר מ- 13 שעות, כי נו, זה האורך של האירועים שקורים בסרט, לא?
כן, כשמתבגרים פתאום חלק מהאפקטים נראים קצת פתטים (אכן, במיוחד בסצינת היצורים המתפרקים) – אבל הסרט עדיין שומר על הקסם שלו. אני זוכר שבאזור גיל 18 הראיתי אותו לכל מיני חברים שלי שלא ראו אותו אף פעם (השתמשתי בדיוק במה שכתבתי פה – אמרתי להם שהסרט הזה הוא "הנסיכה הקסומה" שלי), והם התאהבו בו מיידית והתחילו לשחזר את דיאלוג You remind me of the babe בכל הזדמנות.
בקיצור, סרט נהדר, פסקול יפהפה, למרות השיר הלא-קשור ההוא, ומומלץ בחום. לכם ולילדים שלכם.
הידעת?
הדיאלוג "You remind me of the babe…" גנוב מהסרט "The Bachelor and the Bobby-Soxer" עם קרי גראנט, משנת 1947. אגב, האישה המתולתלת הזאת שבקטע? שירלי טמפל.
https://www.youtube.com/watch?v=CBmeOzSzKoY
יש לי היסטוריה עם הסרט הזה
ואני רוצה לספר לכם עליה, כי הוא פשוט אחת החוויות המכוננות של חיי. סרט שהלך וגדל יחד איתי, שחזרתי אליו לא פחות מעשרות פעמים, ושבכל צפייה גיליתי בו רבדים חדשים – בהתאם לשלב שהייתי בו בעצמי.
ראיתי אותו פעם ראשונה בגיל 6 – תיבת אוצר של דמיון, הוא היה בדיוק הטעם שלי – היצורים, הצבעים, ההרפתקאות, הבדיחות. בשנים הבאות הייתי לוקחת אותו מדי פעם מהספריית וידאו, והתחלתי לשים לב לשירים הנפלאים, במיוחד שיר הפתיחה – אני זוכרת איך ניסיתי להקליט אותו לטייפ ענק ומיושן כדי שיהיה לי עותק, וכמה נאבקתי עד שהצלחתי להשיג את הסרט כולו.
בגיל 12 צפיתי שוב וחטפתי את שוק חיי – התפאורה נראתה זולה ומלאכותית, ראיתי איפה המסכים המצוירים של הרקע נוגעים ברצפה, ושמישהו שם שם ענף יבש כדי לטשטש את זה. וכל הבובות האלה זה לילדים קטנים… זה היה כל כך מתסכל! תחושת בגידה ממש – לאן הלך הקסם?? כל זה כמובן שיקף בדיוק את השלב המפכח שהייתי בו בהתבגרות.
בגיל 16 חזרתי אליו שוב, ושוב הוא היה שונה. הפעם סלחתי לו על כל הפגמים הקוסמטיים, ופתאום ראיתי שם משהו אחר. ההחלטה של שרה להפסיק לחיות בעולם פנטזיה ולקחת אחריות על העולם האמיתי כאילו נלקחה מהחיים שלי בדיוק באותה תקופה. פעם ראשונה שהצלחתי להבין מה ג'רת באמת הציע לה בסוף.
וכשחזרתי לסרט כאדם מבוגר ראיתי את כל הרבדים הקודמים, הכל היה שם, ואיכשהו הסתדר אחד עם השני בלי סתירה, ומעל הכל צף המתח בין ג'רת לשרה, המיניות, הקושי להבדיל בין טוב לרע, בין מושך למסוכן, הסכנה לאבד את עצמך בקשר – דברים שאני מתמודדת איתם עד היום.
באמת שכזה עוד לא ראיתי![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
אף גנבתם לי את כול מה שרציתי לכתוב
אני מאוד מסכימה עם הפירוש של ארט ונדלאיי, זה בדיוק מה שאני חשבתי על הסרט. באמת שאין לי עוד הרבה מה להוסיף חוץ מזה שאני מקנאה בזה שאפשר ליצור פנטזיה כול כך חזקה ולא קלשאתית. אהבתי את ההתמודדות של שרה במבוך. התמודדות שלא כוללת דווקא איזה מאבק אפי בין טוב לרע, (תודה לאל שלא) או קרבות או מלחמה, אלה פשוט התמודדות עם החולשות שלה, עם הפינוק שלה. עם הגילוי של התובנה הפשוטה שהעולם פשוט לא פייר. גם במבוך שמשקף את הנפש שלה היא צריכה ללמוד להסתדר עם העולם ועצמה ולהיפתר מהגחמנות של ילדה מפונקת.
אהבתי גם את הפתרונות והדרכים להתמודדות ששרה מוצאת במבוך. איך היא לומדת להסתדר ולגשר בין החברים לדרך בצורה יותר ויותר מיומנת. הרי אלה בדיוק הכישורים שישרתו אותה אחר כך בחיים, והם הרבה יותר חשובים מכישורי לחימה באנליים. גם שהיא צריכה להתגבר על מכשולים, היא בדרך כלל עושה את זה דרך ערמומיות משחקית, ולא דרך אלימות. כמו למשל בסצנת המקושים המדברים שהיא פשוט סותמת להם את האף, מקסים. יש בסרט אפלה מרומזת, ועולם מקורי וביזארי. מיושן או לא העיצוב נראה הרבה יותר טוב מרוב הסרטים שאני רואה בזמן האחרון, פשוט בגלל שיש בו מגע אישי אמיתי, מקוריות, וכישרון.
בניגוד להרבה מגיבים כאן, לא גדלתי על הסרט. ראיתי אותו רק השנה. אבל למרות שבהתחלה כול האייטזיות הזאת נראתה לי קצת קאמפית, בסוף כבר הייתי שבויה לגמרי. זה אחד מסרטי הפנטזיה הטובים שראיתי.
הקטע עם הסי.ג'י.איי כל כך נכון
בהפקות הענק של היום אין רבע מהקסם שיש בסרטים של שנות השמונים. יסלחו לי פיטר ג'קסון ובמאי הארי פוטר לדורותיהם, אבל עם כל המפלצות הממוחשבות והנופים המפוצצים שלהם, הם פשוט לא מצליחים להעביר את תחושת הזרות והמוזרות המיתולוגית שסרטים כמו לבירינת' מייצרים בכזו טבעיות. סי.ג'י.איי לא יכול להחליף תסריט שמוכן לאתגר את הצופים שלו, ומשום מה סרטי הפנטזיה של ימינו אפילו לא מנסים.
צפיתי בו פעם אחת בגיל בוגר, לא נרשמה התלהבות...
קונלי הצעירה זכורה לי כהיסטרית ומעיקה (ובמקומה מלכתחילה לא הייתי טורחת להציל את אחי הקטן…) והעלילה כילדותית ומוזרה… אבל כל זה מתגמד לעומת דייוויד בואי בטייץ! nuff said.
סליחה, לא הבנתי
מהי "הפרשנות המאוחרת שהופכת את הסרט לכיפי אף יותר"?
אחד מהסרטים האהובים עלי בשנות השמונים
איזה כיף שנזכרתם בסרט הזה! אהבתי אותו מאוד וצפיתי בו לא מעט פעמים. אין ספק שלג'ים הנסון היה מגע זהב. מלבד המבוך והחבובות כמובן, הייתי מכורה לסיפורי עמים שלו.
מעניין אם הסרט יעמוד במבחן הזמן כי לא ראיתי אותו מאז.
אבל למה למחוק?
אני מבינה שמחיקת התגובה מעידה שאולי העלבתי מישהו. אבל זו ממש לא היתה הכוונה. (חבל, למרות שזה אינטרנט. תנו לאנשים קצת יותר להנות מהספק).
הסרט הזה חביב עלי במיוחד (ואני אפילו נוהגת לצטט ממנו את "יו האב נו פאואר אובר מי" מפעם לפעם).
אבל אני באמת לא הבנתי מהביקורת מה הפרשנות המאוחרת ומה הפרשנות המוקדמת של הכותבת.
ואני שואלת (בין השאר) כי כשניסיתי לצפות בסרט הזה עם בני בן ה 12, וכשראיתי את הסרט דרך עיניו (ולא דרך הנוסטלגיה שלי) לא מצאתי איך אני יכולה להפוך את הסרט הזה לשיחה על החיים (בני האומלל, כל דבר אני הופכת לשיחה על החיים). הסרט נראה בעיני פתאום, כמו הספר "נערות בחברה". רק לבנות. ורק לגיל מסויים. ורק לתקופה מסויימת.
לא שמעתי על הסרט הזה..
ועכשיו אני רוצה לראות אותו.
אבל לפי הביקורת, האם זה לא ירגיש לראות משהו פדופילי בצורה קריפית?
לא, זה מאד מרומז
אין שום דבר מפורש מינית. ההצעה לזוגיות כסימן לבגרות/עולם המבוגרים כן נוכח בצורה ברורה, אבל זה קורה כמעט בכל רומני ההתבגרות הנשיים, ובסרט הזה, לפחות, זוגיות היא לא הכל.
סרט שמזמין רימייק
והייתי שמח אם מי שיעשה אותו יהיה רוברט זמקיס.
אפשר שתיהיה לשונית מיוחדת לביקורות נוסטלגיות?
הן כל כך מענגות
תענוג צרוף
לגבי לבירינת' כשראיתי לראשונה הייתי טיפהלה צעירה יותר מהגיבורה מה שגרם להזדהות עמוקה איתה.
אף פעם לא הבנתי למה לך לא הלכה על דיויד בואי. עכשיו נראה לי חטיאר בסרט אבל אז חשבתי שהוא מהמם.
הדמויות הקסימו אותי אך באמת שנאתי את הכתומים שזורקים ראשים ותמיד עברו FF בוידאו.
הקטעים שהקסימו אותי מלבד דיויד בואי:
התולעת והALLO שלה
המבוך עצמו
ביצת הסרחון שנראתה כה מוחשית בעייני
הפסלים שמזהירים ביציאה מבור השכחה (BEWARE ETC)
המדרגות סטייל אשר
אבל הקטע ששנים אחכ ניסיתי לשחזר בעיצוב/ פיסול בהזדמנויות שונות- יש פסל של המלך שאז רואים שבעצם הוא מורכב משלושה פסלים
ראינו די הרבה את הסרט כשבת ה7 הייתה בת 6. היא הייתה מבקשת אותו קבוע וראיתי אותו שוב לפחות 10 או יותר קרוב ל20 פעמים. מאוד שמחתי לגלות שהוא עבר את מבחן הזמן. ווילו לא עבר והנסיכה הקסומה הן לא מצליחות להבין את הערצתי לסרט. עצוב.
אגב הוא ברקע בסלון AS WE SPEAK
זה על משקל/ כמו להרים כוסית לביקורת המצויינת…כה לחי וכן ירבו
ג'ורג' לוקאס הפיק את הסרט,
אז למה ההפקה הייתה דלת תקציב? מה מנע מהם תקציב גדול יותר?
ובדיוק עכשיו גם Cracked נזכרו בסרט
ופרסמו סרטון שאומר פחות או יותר את אותם הדברים, רק, אה, בסגנון שלהם.
http://www.cracked.com/video_19052_why-labyrinth-secretly-about-masturbation.html
אוי אלוהים
לפעמים קורה שהאסימון נופל באיחור ניכר והפעם, אם להמשיך את המטאפורה, הוא נפל הרבה אחרי שאנשים כבר בכלל לא זוכרים מה זה טלקארד.
זוכרים את "הקוביה"? לא, לא הסרט הקנדי, הסרט ההוא של ג'ים הנסון שהיה עליו פה אייטם שלם בעין הדג (שאני כתבתי את רובו)?
http://www.fisheye.co.il/jim_hensons_cube/
אז זהו, שהזכרתי שם את ההשראה שהסרט סיפק לכל מני סרטים אחרים (כולל הסרט הקנדי ההוא) ולאווירה ששלטה ביצירות האחרות של הנסון, אבל את מה שכחתי?
את "המבוך".
אולי יותר מכל יצירה אחרת של הנסון, "המבוך" הוא המשך ישיר למה שהתחיל ב-"הקוביה", רק בקנה מידה גדול יותר: סיפורו של אדם תקוע במקום שהוא לא יכול לצאת ממנו, מוקף בטיפוסים מוזרים שהוא מנסה נואשות לגרום להם לשתף אתו פעולה. בדרך הוא לומד כמה דברים על עצמו.
מזכיר משהו?
ב-"הקוביה" הכל נעשה בקווים כלליים מאוד; ב-"המבוך" זה היה מפותח יותר (גם מבחינת התסריט ובוודאי שמבחינת העיצוב).
נראה שהזמנים