אני לא באמת יכול לכתוב את דעתי על "לה לה לנד", כי זה לא עובר בכתב. אם אתם שואלים אותי "אז מה חשבת על הסרט?", התשובה המלאה היא "ובכן…", ואז המצלמה מתקרבת אלי והכינורות גואים ברקע ואני פורץ בשיר אהבה לסרט, שמתחיל בסולו שלי אבל מתפתח לכדי ריקוד המוני וככל הנראה גם קטע סטפס באמצע. זאת הדרך הכנה היחידה שאני מכיר להביע את דעתי על הסרט הזה. לצערי, בפורמט טקסטואלי זה פחות עובד. גם אם הייתי משתדל לכתוב בחרוזים, הכינורות לא עוברים בין השורות. אז רק תאמינו לי שאני ממש אוהב אותו.
לא כל סרט מוזיקלי הוא מיוזיקל. היום, בעיקר במועמדויות לגלובוס הזהב, כל סרט שיש בו שיר או שעוסק במוזיקאים מוגדר – לפעמים, לפי הצורך – כ"סרט מוזיקלי". מיוזיקלס אמיתיים יש מעטים מאוד, ואלה שיש הם סרטי אנימציה של דיסני או עיבודים למחזות זמר מברודוויי. "לה לה לנד" הוא דבר מאוד נדיר: מיוזיקל, מצולם ומקורי. מחזמר. לגמרי. אנשים הולכים ברחוב ופתאום פוצחים בזמר, ועוברים ושבים מצטרפים אליהם. אנשים מביעים את רגשותיהם באמצעות ריקוד. כל החבילה. בלי קריצה שאומרת "גיחי גיחי עכשיו מוזיקה". ועם כל זה, הסרט אמנם נוסטלגי, כלומר משחזר את הסגנון של המיוזיקלס ההוליוודיים הקלאסיים – אבל הוא לא מתרחש באותה תקופה. הוא קורה בימינו, אנשים גם רוקדים וגם מדברים בסלולרי, וגם מדברים בסרקזם אקטואלי. אם אני לא טועה, אין דברים כאלה.
לה לה לנד היא לוס אנג'לס, עיר שהתעשיה העיקרית שלה היא אשליות, בכמה מובנים. מגיעים למקום הזה המון אנשים שחולמים להיות כוכבים, וכמה מהם אפילו מצליחים לעשות את זה. האחרים ממשיכים למלצר ולהיגרר לאודישנים במשך שנים. אמה סטון מגלמת אחת כזאת. ריאן גוסלינג הוא פסנתרן שחולם על מועדון ג'ז משלו. הם נפגשים במקרה, ולאט לאט קורה בינהם משהו, אבל לתחזק משהואים וחלומות ביחד, זה לא פשוט.
בשום אופן לא הייתי קהל שבוי של "לה לה לנד". זאת נוסטלגיה לתקופה שאינה שלי. אני לא גדלתי על מחזות זמר, לפחות לא כאלה שאינם כוללים צמחים טורפים מהחלל, ולמען האמת אני די לא סובל את את "שיר אשיר בגשם". גם לג'ז אין לי שום סימפטיה מיוחדת. וסרטי הוליווד-על-הוליווד כבר ראיתי מספיק, תודה. אז זה לא המחוות הסגנוניות שהסרט מלא בהן שעושות לי את זה. זה הסיפור הזה, והאנשים האלה והשירים האלה. ריאן גוסלינג ואמה סטון נהדרים כל אחד לחוד, וביחד הם כבר הוכיחו שהם זוג נהדר ("טיפש, מטורף, מאוהב"). אפילו בניכוי השירים, זה אחד מסיפורי האהבה הטובים שראיתי בקולנוע בזמן האחרון. ליצור שני אנשים שבאמת יהיה לי אכפת אם הם יהיו ביחד או לא עד סוף הסרט – זה לא קל, וזה לא קורה הרבה. וכאן, מה לעשות, היה לי אכפת.
וישנם, כן, השירים. זה לא המחזמר הגדול ביותר אי פעם מבחינת המוזיקה, אבל סצינת הפתיחה היא בקלות הנאמבר המוזיקלי המרשים ביותר שהופק בהוליווד בעשור האחרון לפחות, וקטע סולו אחד של אמה סטון הוא מסוג הסצינות שאנשים מקבלים עליהם אוסקר ובצדק. והכי חשוב: העובדה שאנחנו לא נמצאים במציאות כפי שהיא אלא בפנטזיה מוזיקלית מאפשרת לבמאי הצעיר (כל כך צעיר, לעזאזל) והמוכשר (אבל כל כך) דמיאן שאזל לשחק. הסרט מלא בשוטים ארוכים ומורכבים ומשחקי מצלמה ותאורה שהיו בקלות יכולים להיראות גימיקיים, הרבה מעבר למה שסרט ריאליסטי סובל – אבל מכיוון שזה מיוזיקל, זה עובד וזה יפהפה.
בזמן הקצר מאז שיצא כבר נתקלתי בהרבה אנשים שלא אוהבים את "לה לה לנד". חלקם – בגלל שהם לא מכירים מיוזיקלס, וחלקם -בגלל שהם כן מכירים אותם. יש כאלה שפשוט מתעצבנים מהעובדה שעלילת הסרט נעצרת מדי פעם למשך דקות שלמות כדי לאפשר לאנשים לשיר, וזה קצת כמו להתלונן על כך שבמשחקי כדורגל אנשים מתעקשים כל הזמן לבעוט ולא פשוט לוקחים את הכדור והולכים איתו לאן שהם רוצים. ישנם גם כאלה שדווקא מכירים מיוזיקלס ומתלוננים על כך שהסרט הזה, למרות ההייפ, לא משתווה לקלאסיקות של העבר; שאמה סטון לא בדיוק שרה כמו סלין דיון וריאן גוסלינג רחוק מלהיות פרד אסטר. וזה נכון, אבל ברצינות, למי אכפת. הם שרים ורוקדים מספיק טוב בשבילי, ואם הם לא וירטואוזיים, לי זה לא משנה. לא באתי לראות מופע קרקס. בוב דילן הוא הזמר הכי גרוע בעולם, ובכל זאת הוא יקבל פרס נובל אם הוא יתפנה. אנשים גם אומרים שהשירים לא קליטים, וזה לא כל כך ברור לי, כי חזרתי הביתה ישר לתוך יוטיוב ושמעתי את "אודישן" ואת "עיר של כוכבים" בלופ כמעט אינסופי. אנשים גם אומרים שסצינת הסיום של הסרט הזה היא נוק-אאוט מוחלט וקלאסיקה מיידית, ושאפילו מי שלא מת על הסרט יוצא ממנה עם לחות חשודה בעין שמאל, ואני מסכים לגמרי.
זה הסרט השני של דמיאן שאזל שאני רואה – הראשון היה "וויפלאש" – וזאת הפעם השניה שהתגובה שלי לסרט שלו היא זהה: פאק, זה היה מושלם, ואני אפילו לא אוהב ג'אז.
חשבתי לוותר
כי זה באמת לא הסגנון שלי, אבל אחרי כבר כמה ביקורות שאני קורא אני די חייב לראות על מה המהומה.
יש מדד חדש לדירוג איכות סרטים
1. דירוג imdb
2. דירוג rotten tomatoes
3. הזמן שעובר בין תאריך שחרור הסרט לבין התאריך שפיש כותב עליו ביקורת.
כשכמובן ככל שהסרט טוב יותר עובר זמן קצר יותר עד ליום יציאת הביקורת….
אז "מלחמת הכוכבים" המקורי הוא הסרט הכי גרוע בעולם?
(ל"ת)
תמיד יש פאקים במדד
גם רובוטריקים מקבל ב IMDB ציון 7!!!!!
זוטרופוליס לא קיבל ביקורת בכלל
(ל"ת)
קיבל משפט קצר בדף הסרט
(ל"ת)
אל תשכח את metacritic
(ל"ת)
פעם ההתלהבות של רדפיש הייתה ממכרת אבל מאז למדתי "לקחת אותו קצת בערבון מוגבל"
אני עדיין מעריך מאוד את סגנון הכתיבה שלו וזו הסיבה שאני קורא את הביקורות פה. גם ביקורת לסרט שאני ממש לא מסכים עם השורה התחתונה שלה כתובה טוב ומנוסחת להפליא.
אבל.. עם השנים מצאתי את עצמי פחות ופחות מזדהה עם טעמו של הפיש. אולי התבגרתי, אולי השתנתי בטעמי אבל הרבה פעמים לא הבנתי את פשר ההתלהבות. הרבה פעמים זה היה יחס הפוך. ככל שההתלהבות הייתה יותר גדולה – כך ההפתעה שלי במובן "על זה כל העניין בעצם…?".
מציע לך למצוא שלושה – ארבעה אנשים שדעתם בדרך כלל חופפת לדעתך. יש הרבה גולשים באתר פה שמנהלים בלוג או פודקאסט שאני אוהב לשמוע ודעתם חופפת לדעתי בהרבה מהמקרים.
אגב, אני לא מדבר עכשיו ספציפית על "לה לה לנד". למרות שראיתי ביקורות מעורבות עליו, האנשים שדעתם בדרך כלל חופפת לדעתי מאוד התלהבו ולכן סיכוי טוב שגם אני אוהב.
לא מדויק, אם הסרט ממש ממש טוב יש ביקורת
מדד מספרי תמיד יזייף
כל מדד שמבוסס על ציון מספרי נטו חוטא למטרה, משום שאף יצירה היא לא מספר בודד וגם אם כן, עוד לא הומצאה השיטה שתכמת את איכות היצירה למספר.
בעיה רצינית נוספת היא בחוכמת ההמון, היא שואפת לממוצע של האוכלוסיה וזה כבר בעייתי מאד, זה בעיקר מודד כמה הסרט הצליח לא להרגיז אף אחד, או כמה הסרט היה נעים לרוב האוכלוסיה (שממוקמת ברובה סביב הממוצע), ואפשר להגיד שזה גם מודד במידה מסוימת כמה הסרט האהוב באטפן כללע ולא כמה הוא איכותי (קשה להגדיר במדויק אבל יש הבדלים) ומהסיבה הזאת חומות של תקווה מדורג כל כך גבוה, הוא יושב בדיוק במידה הנכונה על כל כך הרבה פרמטרים שעושים טוב לכל כך הרבה אנשים.
ככל שיותר אנשים מצביעים בימדב ככה הציונים הולכים יותר ויותר למרכז הצופה הממוצע (שדרך אגב יש מצב שהוא כמעט ולא קיים באופן אמיתי ולכן לא משנה מה הטעם שלי ושלך שנינו יכולים להשתגע מהציונים בימדב.)
לפי דעתי שיטת הדירוג צריכה להשתנות ולהתאים למצב הטכנולוגי: כוכבים זה ומספרים זה עידן של טבלאות מבקרים בעכבר העיר
אם אפשר להוריד ולראות בחינם כל סרט בבית,
המדד צריך לשאול:
האם זה סרט ששווה לצאת בשבילו ולשלם עבורו כרטיס?
אולי זה סרט ששווה לחכות לצפייה ביתית, הרבה מאד סרטים ייצאו נשכרים אם היו צופים בהם בבית, ולא בקולנוע, כל כך יותר קל להתעלם מפגמים בצפייה בבית.
ואולי זה סרט שהוא פשוט עשוי לקולונוע אבל רק לקולנוע,
סרט שבצפייה בבית (ראשונה או עשירית, מאבד משהו מהותי בלי המסך הגדול, לדעתי גרוויטי וסרטי ההוביט עונים על זה)
או שזה סרט שלא היה צריך להתקיים.
לסיכום: סרט קולנוע (שאפשר בהחלט להנות ממנו בצפייה שנייה בבית), סרט לבית, סרט "רק לקולונע" .
אלו שאלות שמשלימות מדדים מספריים, ואני חןשב שאלו שאלות שמבקרי קולנוע צריכים לענות עליהם בביקורת שלהם
ואוו ואוו
אשכרה בכיתי באמצע. וזה לא קרה לי מאז הסיפור המופלא של בנג'מין באטן.
זה אחד מהסרטים שרואים בצורה מוחשית את האהבה העצומה שיש ליוצר הסרט, – לקולנוע.
אהבה לפריים, אהבה לסרטים. לחלומות. להפסדים ולכישלונות..
אהבה ענקית בכל שוט ובכל תנועה.
שיר אהבה למדיום השביעי.
אהבה.
מסוג הסרטים שאתה רוצה לראות שוב ושוב
את הפסקול (הפנומנלי, כל שיר להיט) אני כבר שומע בלופים.
כריאוגרפיה נפלאה, משחק מעולה של שני השחקנים הראשיים, סיפור פשוט אך מרגש, בימוי אדיר! באמת, כל דבר שהשאזל הזה יביים מעתה והלאה אדאג לשים עליו עין.
בקלות אחד הטובים של השנה.
דניאל
אני יכולה להגיד לך שמערכת יחסים שלי ספציפית לא המשיכה מהסיבה הזאת
ואין מה לעשות זה המציאות
ידוע תמיד שבגיליים הצעירים במערכת יחסים הרבה פעמים קורה מצב של להחליט בין הקריירה לקשר וזו בחירה קשה שלצערנו עדיין קיימת וממשיכים לבחור מה מביניהם .
איפה אפשר לשמוע את הפסקול?
חרשתי את האינטרנט. עצה, בבקשה?
להוריד, או דרך אפל מיוזיק.
ייתכן ויש עוד שירותים דומים לאפל מיוזיק שפתוחים בישראל ואני לא מכיר, אז אני אנחש שהוא גם באלו.
כרגע הדרך היחידה לשמוע אותו
היא לקנות את הפסקול באייטונס (בהנחה ויש לך מוצר של אפל). 30 ש"ח והתענוג הוא שלך לתמיד.
יש באייטיונס
הורדתי איך שיצאתי מבית הקולנוע ומאז הוא מתנגן אצלי נון סטופץ סרט אדיר, אגב. אולי הטוב ביותר שראיתי בעשור האחרון.
הטוב של העשור?!
טיפה הגזמנו, לא?
יחי ההבדל -
הכי טוב שיצא בעשור האחרון מול הכי טוב שראיתי בעשור האחרון. האחד אובייקטיבי והשני סובייקטיבי.
שניהם סובייקטיביים. בהקשר הזה, המושג "טוב" סובייקטיבי באופן מובנה.
כך בעיני. אתה רשאי לבחור בסרט אחר אם בא לך :)
(ל"ת)
המלצה אישית - אפל מיוזיק
עולה 20 ש"ח לחודש עם שלושה חודשים ראשונים חינם, ואפשר לשמוע כל אלבום אפשרי כמעט.
ההאזנה או בסטרימינג או בהורדה ישירה למכשיר.
לא חייבים אפילו אייפון/אייפד של אפל, רק מצריך רישום לאפליקציה שזמינה גם לאנדרואיד. דרך זה אפשר לשמוע גם את הפסקול (שכולל את כל השירים) וגם את ה-Score, שכולל נעימות נוספות מהסרט שלא מופיעות בפסקול.
כנראה לא קשור
אבל איך הסוללה שלך מתמודדת עם זה?
דווקא די אחלה
האמת שאני משתמשת בזה בעיקר במחשב בעבודה (פועל דרך האייטונס).
אבל הזדמן לי להקשיב במהלך נסיעות (כמובן שאני משתדלת להוריד את האלבומים מראש כדי לחסוך מעלויות הגלישה הסלולרית), והתרשמתי שזה אוכל את הסוללה פחות מתוכנות ניווט ומהווטסאפ.
היום אני משתמש ב-Tidal
כשהתחיל האפל מיוזיק בארץ, רציתי להגר אליו.
השימוש שלי הוא בעיקר במחשב במשרד.
אבל, לצערי אפל מיוזיק מחייב התקנת iTunes במחשב ולא מאפשר גישה דרך האתר, מה שהוא שובר עסקה מבחינתי.
נמשיך לחכות לספוטיפיי… פשוט אני פחות מחבב את Tidal
תנסה את Musix של פלאפון
עולה 20 ש"ח לחודש אחרי חודש ניסיון חינם. לא שותה יותר מדי את החבילה, ואם אתה לקוח של פלאפון אז הוא לא נספר בכלל לחבילה והשימוש בו חופשי ללא הגבלה. בין היתר גם הפסקול של "לה לה לנד" נמצא בו.
פשוט תחפש "Musix" באפסטור / בגוגל פליי.
מתמודדת נהדר
אני שומע כל יום בערך 40 דק' בדרך לעבודה, וקצת יותר בחזרה, ומטעין את הטלפון בערך פעם ביום. ממש לא זולל סוללה. בטח שלא ביחס ל-ווייז.
אין ספוטיפיי בארץ?
(ל"ת)
לא בצורה רשמית
אפשר להתחבר אם יש כרטיס אשראי אמריקאי, או אם קונים Gift Cards, או לפתוח חשבון חינמי אמריקאי דרך VPN. יש Tidal (שהוא השירות הכי דומה לספוטיפיי, עם קטלוג דומה וממשק קצת מעצבן) ולאחרונה גם את אפל מיוזיק (למרות שאחרי כמה שבועות של שימוש גיליתי שחלק מהקטלוג של אפל לא פתוח למשתמשים ישראלים).
סרט קסום ומופלא
אני מודה, הייתי מאוהבת ברעיון של הסרט הזה עוד לפני שצפיתי בו לראשונה. אחרי וויפלאש ציפיתי לדברים גדולים מדמיאן שאזל, אני מאוד אוהבת את אמה סטון וריאן גוסלינג, ואני מסוג האנשים שלא חוזרים מלונדון בלי כמה ביקורים במיוזיקלס של הווסט-אנד.
ראיתי את הסרט הזה לראשונה לפני חודשיים בפסטיבל הקולנוע של לונדון, ובסיום ההקרנה הייתי חלק מ-standing ovation נלהב כמו שמעולם לא חוויתי בסיום סרט. כל הקהל באולם פשוט קם על הרגליים והריע. הבמאי, המפיקים וריאן גוסלינג נכחו בהקרנה ההיא ואני הרגשתי פשוט מאושרת שהם יכולים לחוות בצורה ישירה כמה נהנינו מהסרט, כמה הוא ריגש ושימח והעציב והלהיב. זו הייתה חוויה מדהימה.
ובאופן די מדהים, לא הפסקתי לרצות לראות אותו אחרי ההקרנה ההיא. מאז ועד השבוע, כשהוא עלה אצלנו, המשכתי לחכות לצפות בו שוב, והמשכתי לרצות לשמוע שוב את השירים. כל שיר שיכול להיתקע לי בראש לחודשיים אחרי האזנה בודדת כמו שקרה עם Another Day of Sun הוא שיר סופר קליט.
מאז שהסרט עלה בארץ הספקתי לצפות בו פעמיים נוספות, ואני כבר מתכננת את הפעם הבאה. איכשהו הוא מצליח להישאר רענן ומרגש מבחינתי, בדיוק כמו בצפייה הראשונה. כיף גדול לראות שגם אנשים שלא בהכרח מתים על הז׳אנר ונכנסים בחוסר רצון נופלים תחת הקסם שלו ומצליחים להתחבר.
זה סרט שגורם לך להתאהב, וזה מקסים.
THE END
אז מה, נגמרה השנה, הא? טוב, היא עדיין לא נגמרה, יש עוד איזה 3 שבועות ועוד כמה סרטים שצריכים לצאת, אבל אפשר כבר להתחיל לארוז. אני – ונראה לי שעוד אנשים – אעדיף להכחיש כמה שהשנה הזאת הייתה גרועה, באופן כללי ומבחינה קולנועית בכלל. כל כך הרבה סרטים שציפיתי להם רק כדי לראות אותם הופכים ל"בסדר" במקרה הטוב ו"ערימה בוערת של זבל" במקרה הרע. יצאו השנה שישה(!) סרטי קומיקס ואף אחד מהם היה באמת טוב. לא אחד! גם סרטים שהם לא קומיקס היו מטופשים או מביכים או מגוחכים או הכל ביחד. היו קצת קרני אור פה ושם, אבל עדיין. עד לפני כמה ימים, הסרט האהוב עלי השנה היה "דרך קלוברפילד 10" שיצא במרץ. מרץ! ומאז אף סרט שראיתי לא התקרב אליו ברמת האהבה שלי כלפיו. אף סרט לא הדהים אותי באמת ונשאר לי בראש הרבה אחרי צפייה. ואז אנשים התחילו לרקוד על מכוניות בפקק בלוס-אנג'לס.
"לה לה לנד" הוא פשוט קסם קולנועי. אולי אפילו נס. סרטים כאלה לא אמורים להיעשות היום, בתקופת הרימייקים והציניות והמודעות העצמית. מסוג הסרטים שהוליווד כבר שכחה שנעשו בה. והקסם הזה נעשה ע"י לא אחר מאשר דמיאן שאזל! זה שעשה את "וויפלאש", סרט אינטנסיבי ומנוכר עם גיבור מניאק ומורה יותר מניאק. אתם בטוחים שאותו בן-אדם אחראי על הדבר הצבעוני והפיל-גוד (למחצה) הזה שראיתי?
הנה ריאן גוסלינג. אף פעם לא אהבתי אותו במיוחד. לא הצלחתי להתחבר לדמויות שלו. אבל פתאום הוא מתחיל לרקוד ולשיר ולנגן ולהתלהב מג'אז כמו ילד קטן וזה מקסים. והנה אמה סטון, שחיבבתי מאז ומתמיד. היא אכן כנראה לא הייתה מגיעה רחוק ב"דה ווייס" (אלא אם כן היה לי סיפור אישי טראגי ומרגש) אבל פתאום היא רוקדת עם שמלות ונצנצים ושרה סיפור כשאין שום דבר מלבדה בפריים וזה מקסים.
יש בסרט הזה שוטים ארוכים ומסובכים וכוונון של עוצמת מנורות ולפעמים זה ממש מרגיש כאילו הוא מוצג על במה ולא מוקרן על מסך. ויש קטעים בהם ברור שזה סרט, כמו הנאמבר של ג'ון לג'נד שבו הצילום ערוך באופן מופתי בין הנגן לחצוצרן לקלידן לקהל והכל פשוט עובד בהרמוניה נהדרת. לעזאזל, דמיאן שאזל, מי הרשה לך להיות מוכשר כל-כך?
אבל מעבר לעשייה הקולנועית שהיא – בלי שום הגזמה – מופתית, לסרט הזה עוד הייתה את החוצפה לדבר אלי גם באופן אישי. השנה הפסקתי את לימודי הקולנוע שלי אחרי שנתיים של לימודים, באמצע המסלול. הרגשתי שהמסגרת הזאת כבר לא מתאימה לי. עדיין יש לי חלומות קולנועיים. יש תסריטים שהתחלתי בלימודים שאני בהחלט רוצה לפתח ולהפיק מתי שהוא. אבל עד אז צריך להתפשר על כל מיני דברים. צריך לשמוע דחיות. בימים מסויימים צריך להכריח את עצמי לקום מהספה ולכתוב. הסרט גם על הדברים האלה – על חלומות, על פשרות, על ויתורים, על הקרבות. אחרי שנה שבה סרטים לא גרמו לי לרגשות עזים במיוחד, פעמיים במהלך הסרט הזה נכנסה לי לכלוכית לעיניים. או שנינג'ות חתכו בצלים באולם.
השנה הזאת הייתה ממש גרועה, באופן כללי ומבחינה קולנועית בכלל. ואז מגיע סרט שמזכיר שלא הכל לא נורא בעולם. סרט שנעשה מתוך אהבה טהורה לקולנוע ומוזיקה, ומזכיר לאנשים למה הם אוהבים את הדברים האלה. סרט שמראה שלמרות שהשנה הייתה גרועה, לפעמים בשביל דברים טובים צריך לחכות לסוף. בסוף זה שווה את זה. תודה לך, דמיאן שאזל, על הקסם הקולנועי הזה. מגיעים לו כל השבחים, כל הפרסים ותואר "סרט השנה" בלי שום שאלה.
לחלוחית…
כל בנאדם שאוהב את הסרט הזה רק מחזק את האופטימיות שלי לגבי העולם
איזה סרט מדהים, פאק.
הצד הטכני שלו הוא מעולה- השירים, הויזואליה, הכוריאוגרפיה. סטון וגוסלינג לא זמרים גדולים וגם צעדי הריקוד שלהם לא תמיד מתואמים, אבל זה חלק מהקטע- צ'אזל עושה מיוזיקל קלאסי, אבל לא לחלוטין. היי, אנחנו ב-2016 וזה לא שפרד וג'ינג'ר יבואו לרקוד על מדרגות. חוסר השלמות הזה רק מוסיף לחווייה ולמסר של הסרט על הדברים שהיו ואינם, או שאולי הם עדיין איתנו?
אמה סטון היא כמובן הליהוק המושלם לתפקיד הבחורה היפה, המצחיקה והחמודה- לא בארבי, לא פולטת שנינויות של סיטקום ומשדרת נימה של חוסר ביטחון. אני יודע שזאת לא הפעם הראשונה (או השנייה) שהיא מגלמת את תפקיד דומה, אבל למי אכפת- היא ענקית, ונאמבר השירה שלה באודישן בהחלט גרם לי לבכות בקולנוע, ולשכוח שאן האת'וויי התקיימה אי פעם.
בכל הסרטים עם ריאן גוסלינג שראיתי, הדמות שלו היא תמיד טייק-אוף כלשהו על הדושבאג. זאת לא אשמתו- הוא פשוט נראה ככה. בסרט הזה הכל כבר שונה- הדמות שלו כל כך מורכבת, נעה בין ילדותיות להתבגרות, ומשדרת אמינות בלתי רגילה עבור מישהו שמבלה חלק ניכר מהסרט בריקודי סטפס. אמה סטון מדהימה, והיא כנראה האישיות ההוליוודית שהכי הייתי רוצה לצרף למעגל החברים שלי, אבל גוסלינג נותן פה את ההופעה הטובה ביותר של הסרט. וכן, הוא גם יפה בצורה לחלוטין לא הוגנת, וצ'אזל והקלוזאפים שלו בהחלט יודעים את זה.
אבל מה שהופך את הסרט הזה לגדול באמת, הוא שלצד הצדדים הטכניים והמוזיקליים המרהיבים, הוא גם מצליח איכשהו להכיל עומק עצום. זה לא סרט 'פיל גוד' קלאסי, וזו לא גרסת המיוזיקל לסרטי אקשן שמעבירים לך שעתיים של הנאה ומסאז' לעיניים, אבל לא נשאר מהם הרבה אחרי שבוע. יש פה דיון בהמון רבדים- על משמעותם של חלומות, על טיבה של האמנות ועל הערך שבנוסטלגיה. זה מרתק, זה חשוב, זה גם קצת עצוב.
ומי שעדיין לא השתכנע- אפילו ג'יי קיי סימונס פה, לא תבואו?
כשליש מהאולם בו ראיתי את הסרט עזב באמצע
והוא גם לא היה מאוד מלא מלכתחילה,
אבל כל מי שנשאר יצא עם ניצוץ בעיניים.
אני ראיתי בפלאנט בשישי אחר הצהריים. האולם היה מלא
וכולם נשארו עד הסוף. לא רק עד הסוף, פרצו במחיאות כפיים עם עליית כותרות הסיום ורבים נשארו באולם עד סיום הכותרות רק כדי לשמוע את המוסיקה עד התו האחרון.
באמת? בדיוק אתמול שמעתי מישהי שמספרת על המחזמר הקיטשי שהיא ראתה בסופ״ש בחברת אנשים שנטשו בהמוניהם.
אני אישית עדיין לא ראיתי, פשוט אני אוסף ביקורות מאוכזבות והקוטלות על הסרט הזה – עדיין לא יצא שהסרט שאני אישית הכי מצפה לו בשנה מתגלה כסרט הקונצנזוס השנתי. אני חייב כמה שיותר תלונות. אמה סטון שרה בסדר וההומאז׳ים הקולנועיים מפוזרים מדי? הו כן תנו לי עודדדדד
זה די מוזר, לא?
אנשים גדלו על המיוזיקלס של דיסני, הלכו בהמוניהם לראות את 'הקוסם' עם מיכל ינאי, וגם היום כמבוגרים- הרבה מחזות זמר תיאטרוניים זוכים להצלחה גדולה, וגם תכניות הריאליטי-שירה לא בדיוק סובלות מחוסר רייטינג. אז מה פשר הרתיעה הזאת של אנשים ממחזות זמר בקולנוע? שני הסרטים האחרונים שראיתי שאנשים עזבו בהם את האולם היו 'עלובי החיים' ו'לה לה לנד'. ב'עלובי' אני יכול להבין- הם אשכרה לא מפסיקים לשיר, וזה סרט די מתיש גם בלי קשר. אבל פה? על מה ולמה? משונה מאוד בעיני.
לא יודעת לגבי אחרים
אבל אצלי התיעוב למחזות זמר נוצר *בגלל* הסרטים של דיסני ושאר מחזות זמר לילדים (מי אמר אנני ולא קיבל?). כבר בתור ילדה עצירת העלילה בכל פעם לעוד חמש דקות בלתי קשורות עיצבנה אותי נורא.
זה לא שאני לא רואה את יכולות הריקוד והזמרה המרשימות בחלק מהקטעים האלה, אבל הם מסתירים לי את הסרט.
הלכתי ללהלה לנד בגלל שהוא קיבל שבחים מקיר לקיר (וברחתי מוקדם מהעבודה!) ודווקא היה נחמד וcity of stars נחרש כרגע בלופים פה. אבל מבחינתי החצי השני שבו המחזמר עובר להילוך נמוך יותר ונותן לסרט לקרות היה פשוט יותר מוצלח.
יש הבדל בין תיאטרון לסרט
בתיאטרון אתה בא לסוג של הופעה ואתה לא מצפה לחוויה ריאליסטית במיוחד, סרט אמור להעביר חוויה קצת יותר מציאותית וברגע שאנשים עוצרים הכול ושרים זה די מוזר וזה פוגע בחוויה הריאליסטית, זה נראלי מה שמפריע לאנשים בד"כ.
נראלי בשביל להנות ממיוזיקל בקולנוע צריך פשוט לשחרר ולקבל את זה שאנשים הולכים לשיר ולרקוד.
לה לה לנד סרט מדהים דמיאן שאזל גאון
לגבי "אין דברים כאלה"
נדמה לי ש-Everyone Says I Love You גם היה כזה, לא? אני כבר לא יודע אם זה נחשב סרט מודרני או ישן…
השאלה היא מה מגדירים "דברים כאלה"
אבל "כולם אומרים אני אוהב אותך" הוא לא מחזמר "מקורי" מכיוון שהשירים בו כולם שירים קיימים שהוא השתמש בהם. באנגלית המונח הוא "jukebox musical" וזה הוליד כמה מחזות זמר מוצלחים ומצליחים מאוד כמו "מולאן רוז!", "ג'רזי בויז" או "מאמה מיה!" .
מכיוון שהתרגום לjukebox הוא או "תיבת נגינה" או "מקול אוטומטי", אז התרגום הנוח הבא ביותר לסוג המחזמר הזה הוא "מחזמר קריוקי",אז בוא פשוט נשתמש בשפה האנגלית.
אז אם אנחנו מחפשים את הפעם אחרונה שיצא לקולנוע מחזמר עם שירים מקוריים ( שלא מכוון לילדים, והוא מחזמר במלוא מובן המילה) הוא היה "בורלסק", וזה היה לפני 6 שנים.
אני לא יודע מה ההגדרה שלך לסרט ילדים,
אבל "החבובות מבוקשות" יצא ב2014.
לא יודע מה ההגדרה המדויקת
אבל "סרט עם בובות צבעוניות מזמרות בהומור קליל" בהחלט נופל איפשהו שם. אשמח לשמוע למה לדעתך הוא לא, אם זה מה שאתה רומז.
קודם כל, כי קהל היעד הבסיסי של החבובות הם מי שגדלו עליהם - שאלו מבוגרים
בנוסף, החבובות באופן עקרוני הן הגרסה הבוגרת של רחוב סומסום שמיועד לילדים. ההומור לא נועד לילדים, הוא מבוסס על משחקי מילים ורפרנסים שילדים לא יקלט-
רגע, אתה אומר שמבחינתך אם משהו הוא הומור קליל עם בובות הוא אוטומטית מיועד לילדים? פספסת את כל מהפכת ה"אנימציה למבוגרים" שהייתה בשנים האחרונות? אתה חושב ש"מסיבת נקניקיות" מיועד *לילדים*?!
רצח, סמים ומין =/= הומור קליל
ויותר ספציפית מסיבת נקניקיות=/= הומור
והחבובות הוא הגרסה הבוגרת יותר אבל היא עדיין הגרסה ל"כל המשפחה". בהחלט יש קו דק בין מחזות הזמר והשאלה מה מפריד בין "צלילי המוזיקה" ו"אוליבר!" ל"מרי פופינס", נניח. אבל אם הייתי מוכן להודות שמרי פופינס הוא פשוט מחזמר לכל המשפחה ולא "סרט ילדים", אז לסרטי החבובות יש כמה הבדלים בינם ובין הסרטים הללו.
אמ;לק: הוא אהב.
(ל"ת)
ספוילרים לרקוויאם לחלום מעלי
(ל"ת)
מאוד מעניין
הסכמתי עם כל מה שכתבת.
מעולה
סקירה ממש מעולה!
חידשת לי והארת את עייני בלא מעט נקודות בנוגע לסרט בהחלט יצירת מופת
תודה רבה רבה!
מעניין
ראיתי אתמול את הסרט, ואף כי פחות אהבתי אותו ממך, האסוציאציה הראשונה שלי היתה גם 'רקוויאם לחלום'.
שאלה חצי
מה אורך הסרט ללא כתוביות?
ביום רביעי אני הולך לרוג אחת באיימקס ב21:45, וראיתי שיש הקרנה ב19:30 של להלה לנד… והשאלה היא האם אני אספיק לעשות דאבל פיצ'ר?
כי הסרט המלא הוא 128 דקות, ונגיד יש טרנד חדש של פרסומות קצרות יותר בארץ של 10-12 דקות אז נגיד 140 סה"כ. זה שעתיים ועשרים, יגמר ב21:50. אמור להספיק להיות בסדר, אבל סתם לא בא לי להסתכן….
אם אני זוכר נכון מה שני השירים שהיו על הקרדיטים,
אז הם נמשכים בסביבות ה-6 וחצי דקות.
כלומר סה"כ 135 דקות? שעתיים ורבע?
נראה לי גבולי מדי עם רוג….
תודה..
נראה לי שה-128 דקות של הסרט
הן כוללות גם את הקרדיטים. ככה שבסך הכל בלעדיהם, הסרט יהיה 122 דקות.
אבל אל תשכח להוסיף לזה פרסומות וטריילרים (שאגב, יהיו כמובן גם בהקרנה של רוג אחת. גם פרט שצריך להוסיף למשוואה) והפסקה, תלוי איפה אתה רואה.
היו כ 25 דקות של פרסומות וטריילרים בפלאנט כשאני ראיתי
כך שס"ה זמן ההקרנה כולל הכל נמשך הרבה קרוב לשעתיים וחצי. ההקרנה החלה ב 17:00 ויצאנו מהאולם ב 19:30.
פאק, איזה סרט מושלם.
ולמרות שאני ממש רוצה, אני לא יכול להסביר את זה במילים, אולי באמצעות העובדה שאני לא מפסיק לזמזמם את City of Stars וגם לא מתכנן להפסיק בקרוב. וזה לא רק שהשיר קליט, זה המשמעויות האדירות שהסרט מחדיר לתוכו, וההקשרים, והבימוי. העלילה לא תמיד מבריקה ויש כמה נאברים די בינוניים, אבל בכל פעם שזה קורה נכנסים שני שחקנים שמרביצים כאן הופעה שלא תיאמן, אפילו שכשחושבים על זה – אין שום דבר מאוד יוצא דופן בדמויות שלהם.
אז אולי אני כן קצת מצליח להסביר במילים, אבל זה רק מילים; אני אולי קצת חוטא לסרט ככ מלא ברגש.
סרט שמחזיר את האמונה בכל הדברים שהשנים האחרונות לקחו מאיתנו בהדרגה: תמימות, מוזיקה, הוליווד, רומנטיקה. הוא מצליח בזה כי הוא עצמו נעשה עם המון אמונה והמון תשוקה, שלא לדבר על טונות של כישרון.
לא שמתי לב
לייק על 'מישהו בקהל'
מדהים! ראיתי את זה כמה פעמים מבלי לשים לב
(ל"ת)
אני חושבת שמה שמפריע לך אישית תקן אותי אם אני טועה
על פי טעם הסרטים שלך הוא
ואפילו וויפלאש
הם גרנדיוזים ואינטנסיבים והרבה רעש
לה לה לנד לא נועד להיות זה הוא לא היה צריך את הקיק העצבני הזה בעצם הוא הציג חיים מאד פשוטים של זוג נאהבים מאד פשוט עם מטרות מאד רגילות
זה פואטי זה עדין
וכמו בחיים הזוגיות גם אם היא טובה לא תמיד מצליחה בגלל קריירה .
הידיעה הזאת בגיל צעיר שקורת להמון צעירים
אחד מבני הזוג נגיד רוצה לעבור לחו"ל לעשות דברים והאחר רוצה להישאר בארץ שלו ומשם זה בחירה של אחד לוותר או להיפרד .
מאד ריאליסטי מה שקורה שם .
איפה היו קאטים בנאמבר פתיחה?
למרות שמאד אהבתי את הסצנה הזו, ואני מסכים עם זה שהיא מציגה סטירה בין החלומות המסונכרנים היטב של כל מי שנוסע להוליווד למציאות הפקוקה (ועם זה שרובם לא יגשימו את החלום שלהם), היו איתה יותר מידי בעיות טכניות כדי שאני אוכל 100% להיכנס אליה. (והשיר הזה כל כך מגניב!)
צילמו אותה בשעה לא מתאימה ביום, השמש יצרה צללים חדים מידי ופשוט אי אפשר היה לראות את הפנים של כל מי שמופיע שם, זה היה נראה כאילו חצי סצנה היא לא בפוקוס. עד עכשיו הנחתי שזה היה אילוצים של צילומי נאמבר מורכב בשוט אחד, אבל אם אתה אומר שיש קאטים סמויים…
מצאתי שלושה קאטים, מאמין שיש יותר.
יש שלושה מקרים שבהם המצלמה עושה pan מהיר מאוד ונראה שהם הסתירו קאט (גם הכיוון של הצל משתנה קצת אחרי כל קאט).
לגבי שעה לא מתאימה ביום – צילמו אותה במשך יומיים, אז מאמין שעשו כמה טייקים במהלך כל היום. בחלק הראשון הם באמת כמעט מול השמש וקשה לראות פנים, בהמשך זה לא הפריע לי.
ההגדרה המתאימה לסרט הזה הוא שעטנז
כי הסרט לא יודע להחליט מה הוא רוצה להיות: מחווה למיוזיקלס? סרט הערצה לג'אז? סיפור אהבה שמאלצי?
בכל הדברים האלה הוא כושל כי השירים לא משהו, נושא הג'אז לא מיוצג מספיק ולשים אותו ביחד עם מיוזיקל זה כמו לאכול אורז עם גלידה (שעטנז כבר אמרנו?) והסיפור מסתובב סביב עצמו, לא מגיע לשום מקום ולא מעניין במיוחד.
לסיכום, מדובר בסרט סתמי המהווה נפילה מוחלטת לעומת וויפלאש שהיה חדשני ומיוחד.
ודרך אגב, הזמר הגרוע ביותר הוא לא חלילה דילן אלא ליאונרד כהן ז"ל.
תשמע, אני לא מסכים עם אף מילה שכתבת,
אבל לטעון שלאונרד כהן זמר גרוע יותר מבוב דילן?! לאונרד כהן שר בטונים הנכונים, פחות או יותר, ויש לו קול מהמם. בקשר לבוב דילן, יש שירים שלמים שלו שבו אין לי שום מושג מה המנגינה היתה אמורה להיות.
קודם כל, לשם ההבהרה:
אני לא חושב שאף אחד מהם הוא הזמר הגרוע בעולם. בהחלט אפשר לדבר על הזמר ה"גדול" הגרוע בעולם, אבל זה תיקון משמעותי.
שנית כל, השאלה היא מה מודדים:
היתרונות של דילן לטעמי הם הקול שלו (מרוחק ומקרב) ובעיקר, הרגש שלו. אין לי מושג על מה זה "סובטריירן הומסיק בלוז", לעולם לא יהיה לי מושג על מה השיר הזה אבל השיר הזה הוא חוויה רגשית שדילן מצליח להעביר אותי כשומע.
כהן, לעומת זאת, משעמם אותי. הוא משעמם אותי מאוד. כל שיר שיש בגרסה של כהן אני כמעט תמיד מעדיף לשמוע בגרסה של מישהו אחר. הוא נשמע כבוי, במצב השהייה שהוא מקריא מפרומטר. יש מדי הפקה שמחמיאה לקול הזה ויש שירים שעובדים איתו, כאשר האווירה עצמה אדישה וכבויה אבל את העול הרגשי של השיר מצליחים להעביר לי רק זמרים אחרים.
בכל מקרה, הבחירות שלי הם ג'ואי רמון, טום דהלונג' או סיד וישס. זמרי פאנק/פאנק-רוק תמיד ינצחו בתחרות הזה.
אוזי אוסבורן.
וכל מילה נוספת מיותרת.
עדיין לא ראיתי את הסרט, ולצאת להגנתו בלי לדעת אם הוא שווה משהו או לא זה באמת די מטופש,
אבל אני לא רואה איך מחווה למיוזיקלס סותרת רומנטיקה שמאלצית והערצה לג׳אז. ״מעבר ליקום״ ו״מולין רוז׳״ הם סיפורי אהבה שמאלציים להפליא, והם עדיין מחזות זמר, וב״שיקגו״ אין דבר מלבד הערצה לתרבות הג׳אז של שנות העשרים, והוא גם מחזמר. ״סוויני טוד״, נניח – תלונות כאלה לגביו אני יכול להבין (מחזמר שהוא גם סיפור אימה על רוצח סדרתי). וגם הוא, לפחות בגרסה הבימתית, אהוב נורא. ״קברט״ – סאטירה פרה-מלחה״ע השנייה עם וייב קווירי ודקדנטי, שבו אחת לחמש דקות מופיע נאמבר מוזיקלי (יש לציין שהגרסה הקולנועית היא אחד ממחזות הזמר שבהם המעבר מדיאלוג לשירה הוא אחד הפחות ביזאריים – כל המוזיקה שם דיאגטית לגמרי. זה שינוי די דרסטי שפוסי עשה במעבר בין הבמה לקולנוע). סיפור אהבה שמאלצי שמועבר כמחזמר עם הערצה לג׳אז? Seems legit.
מחווה למיוזיקלס לא סותרת רומנטיקה שמאלצית. להיפך, הרבה מחזות זמר מתבססים עליה וניזונים ממנה. שני הדברים האלו שהם בידוריים בעליל סותרים סרט המהווה מחווה לג'אז אמנותי (להבדיל ממוזיקת הריקודים של שנות ה20 המהווה את המצע ל"שיקגו"). אם דמיאן שאזל התכוון לעשות כאן עוד משהו כמו וויפלאש הוא כשל לחלוטין לא רק בגלל אי ההתאמה אלא גם בגלל שהמחווה הזאת לא ממש באה לידי ביטוי וטובעת בתוך העלילה הדייסתית של הסרט.
סרט השנה שלי
ראיתי לא מעט סרטים בחיי. זה לא הטוב שבהם. אבל זה בהחלט הסרט שגרם לי להבין שיש דבר כזה להתחיל הכי חזק שלך ומשם להגביר.
בשנה עם סרטים בינוניים שאיכזבו אותי אחד אחרי השני (ואם לדבר בכנות, השנה הזו לא הייתה מוצלחת גם בכל מובן אחר), כאשר אפילו בסרטים שאהבתי הרגשתי שמשהו היה חסר, סוף סוף הגיע סרט שפשוט הרגיש לי מושלם מתחילתו עד סופו, שגרם לי להתלהב ולהתרגש ושאב אותי לתוכו לחלוטין. וזה באמת לא קשור שזו הייתה שנת קולנוע לא משהו. הסרט כשלעצמו היה מדהים. המוזיקה הסוחפת, המשחק של סטון וגוסלינג שראוי לאוסקר, הנוסטלגיה, העלילה החצי-בנאלית מלאת ההברקות, הבימוי, הצילום – הכל פשוט עבד כמו קסם. ואיזה סרט קסום וחוויתי זה היה… עד עכשיו אני עוד חושבת עליו.
הבעיה היחידה שלי עם הסרט הייתה הקהל. בכל סרט יש אנשים שמדברים, שהפלאפון מצלצל, שיוצאים וחוזרים, שמפריעים בצורה מסויימת. זה בדרך כלל לא פוגם משמעותית בחוויה שלי. בסרט הזה זה לחלוטין עיצבן. ואם הזוג שישב לבדי והעיר אחד לשניה כל כמה זמן הערות מטופשות קורא את ההודעה הזו – אז תיחנקו. מתישהו אני אמצא הקרנה עם מעט אנשים ואנסה לקבל חוויה מתקנת…עד אז הפסקול פה מתנגן בלופ…
תכלס הצלחת לשנות את דעתי :)
(ל"ת)
מסכימה עם כל מילה
ומנסה כל הבוקר לקנות את ה-soundtrack אחרי שצפיתי בסרט בפעם השלישית אתמול והחלטתי שיוצאת לפגרה של לפחות שבועיים
מדויק להפליא.
באלי לראות שוב ושוב ושוב ושוב
ושוב
טוב, כנראה אני מאדרפאקר ציני מדי בשביל הדברים האלה.
כלומר, זה לא כאילו זה לא היה צפוי מבחינתי. מה לעשות, מעל הכל אני לא אוהב מחזות זמר, ואפילו עם כל התשבוחות מקיר לקיר ברמה של להפוך את דמיאן צ'אזל למשיח בן דוד, ידעתי שאין ממש סרט שאי פעם יצליח להפוך את דעתי על הז'אנר. כי בתכלס, מיוזיקל זה אפילו לא ז'אנר – הרי אי אפשר להגיד ש"לה לה לנד" חולק סוגה עם "סוויני טוד". לא, מיוזיקל זאת טכניקה קולנועית, ומה לעשות, מעולם לא נתקלתי בסרט שלדעתי הצדיק את השימוש בטכניקה הזאת, כזה שעליו חשבתי שוואלה, זאת באמת הייתה הדרך הכי טובה לספר את הסיפור הזה. "לה לה לנד" לא שונה, באמת לא הייתה סיבה מהותית לספר את הסיפור של הדמויות האלה דווקא כמחזמר, מעבר כנראה לעובדה ששאזל אוהב מחזות זמר בעצמו.
וזה דווקא סיפור לא רע בכלל, מה שמוכח בכך שהחלקים הבאמת מעניינים בו הם החלקים שבהם אין שום שיר שלא באמת מזיז לי, ויותר ספציפית אותה חצי מאמצע המערכה השנייה עד אמצע המערכה השלישית שבהם הסרט שוכח בעצם שהוא מחזמר. מה אני אגיד, הדיאלוגים האינטנסיביים בין סבסטיאן ומיה בארוחת הערב ומאוחר יותר בחנייה היו הרבה יותר מעניינים מכל איזה נאמבר מוזיקלי – גם בזכות הכתיבה שבאמת הייתה מצויינת ברגעים האלה, וגם בגלל שאלה היו פסגות המשחק של גוסלינג וסטון בסרט. כמו כן גם צריך לציין לחיוב שהסרט לא נוגע באופן שטחי מדי בנושא שלו, על שאיפות ועל חלומות מול מציאות וזה אפילו מוביל למסר שלא בדיוק תואם את כל האופי הסוכרייתי הזה שלו.
כן, סוכרייתי זאת המילה. זה לא סרט שמנסה לסחוט דמעות, אלא לסחוט "אוווווו 3>", ונראה שהוא די מצליח בזה. זה סרט שלפני שהוא מנסה לספר סיפור או להציג דמויות, הוא בראש ובראשונה מנסה להיות מקסים ויפהפה וקסום ומופלא ו-100מם ואסקפיסטי וכיפי, ומן הסתם, זה גורם לכל העסק להרגיש מאוד מאוד מאולץ. אם להשתמש בבדיחה פרטית של האתר, זה קצת כאילו העט המרקד היה הבמאי, התסריטאי, המפיקה, הצלם, העורך ונערת המים של הסרט הזה, והכל היה אמור להיות מוצג באולם שבו הוא עצמו הצופה היחיד (היי גבר, נתת לי רשות לכתוב את זה![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
). וזה באמת קצת מוזר, כי כמו שאמרתי זה סרט שאפילו מותר להגדיר אותו כסרט פסימי במובן אחד או שניים, אבל זה סרט פסימי שנצבע בצבהים בוהקים ובקצב מהיר ומפוזרים עליו סוכריות קופצות וקשתות בענן וחדי קרן. ומבחינתי, כל הקטע הזה גורם לסרט להיות לא ממוקד מסבחינת מה שהוא רוצה להיות או לעשות, כאילו התסריט נכתב בשביל לקשר בין הקטעים המוזיקליים, או להפך – נכתב כאן סיפור שלא היה מחזמר שבסופו של דבר נעקרו ממנו חלקים גדולים לטובת הנאמברים. זה פשוט קצת מסיח את הדעת מסיפור שעם כמה תוספות באמת היה יכול להיות משהו מרתק, ומשהו שבהחלט אין צורך לעשות ממנו מחזמר. ואותי מן הסתם המוזיקה לא ממש עניינה, להוציא בעצם את סיקוונס הסיום שלא היה נאמבר אלא פשוט קטע אינסטרומנטלי ארוך, בלי שום דיבורים, רק מנגינה ו-ויזואליה. זה באמת היה יפה.
זה כנראה בסופו של דבר עניין של טעם. אם שאזל באמת רצה לעשות סרט שיקסים אנשים וישכיח אותם מהצרות שלהם, אז הוא די מצליח, הרי תראו את התגובות אליו (שמן הסתם בטח מושפעות קצת מכל אווירת ה-"2016 הייתה חרא שנה, אז בואו נעשה כל דבר שאנחנו יכולים כדי לחייך". אולי זה חלק מהעניין, אני לא כזה סבלתי מהשנה הזאת. כן, טראמפ זה קצת דבר מבאס – לא מהסיבות שכולם השאר חושבים שבגללן הוא מבאס, אבל כן, מבאס – אבל בסה"כ איך אפשר לקרוא לשנה שבה לסטר סיטי לוקחת אליפות באנגליה "שנה שחורה ואפלה"). אז זהו, שלדעתי הוא קצת יותר מדי מנסה לגרום לכולם לחייך, ולהיות מוקסמים, ובקיצור להיות feel good.
אני אומנם אוהב את הסרטים שלי מחוספסים, שחורים, עם קצת רוע (בלי סיבה מיוחדת, כנראה שכזה אני. אפילו הפילמוגרפיה העתידית התאורטית שלי מורכבת מסרטים ש-mean היא אחת המילים הכי טובות לתיאור של כל אחד מהם), אבל זה לא אומר שיש לי בעיה עם פיל גוד במהותו. אבל פיל גוד אמור להיות תוצאת לוואי של סרט, ולא המטרה הראשית. כשהמטרה הראשית של הסרט היא להיות כזה, אז זה סתם מרגיש מאולץ ומעיק וחמוד בערך כמו חניקה על ידי בובת דובון אכפת לי, ולי אישית קצת מפריע לסרט שסה"כ יש בו 2 הופעות משחק נהדרות, מפגין יכולת קולנועית מרשימה מאוד של שאזל – שאני מקווה שיעשה דברים יותר מעניינים בקרוב – וכמה רעיונות תסריטאים מעניינים ונקודות מעוררות הזהות שהיו יכולים להיות מפותחים יותר ללא כל הרוח והצלצולים והשטויות שמסביב. יכלה להיות פה באמת דרמה באמת מרתקת, קשה לעיתים, על מה זה חיפוש הצלחה בימינו, אבל ובכן, שאזל כנראה מעדיף סצינות ריקוד במצב של חוסר גרביטציה על פני דברים כמו דרמה אנושית וכאלה.
לא סרט רע בשום אופן, אבל אם זה הסרט היחיד שכל העולם ואשתו מסכימים שהוא הסרט הטוב ביותר של 2016, אז וואלה, כנראה שזאת כנראה הייתה שנה מבאסת, קולנועית לפחות.
נו כפרעליך כשאני מבקש תגובות צוננות למען הורדת הציפיות,
״זה מסוג הסרטים שנראה כאילו כתבת ביימת צילמת ערכת וסיפרת להם קייטרינג״ זה לא הכיוון בכלל. זה הולך להיות חרא סרט בסדר?
מבחינתי הסרט מלא שירים כדי שאנשים לא ישיממו לב כמה הסרט הזה פשוט מבחינה עלילתית
עוד מישהו רוצה להתערב שנשמע בשנים הקרובות על עיבוד לסרט כמחזה בבורדווי?
(ל"ת)
אף אחד לא ייכנס להתערבות שבה אין לו סיכוי לנצח.
(ל"ת)
אם זה אומר שיהיו יותר גרסאות לשירים עם אנשים שבאמת טובים בלשיר,
אני בעד.
כל סיבה אחרת גורמת לי להיות נגד.
עוד כמה זמן הסרט יציג?
מישהו יודע (אם בכלל יש דרך לדעת) עד מתי הסרט יציג?
אני וחברה תוהות עד למתי נוכל לדחות אותו בלי לפספס.
במקרה הזה,
נדמה לי שאפשר לבנות על זה שהסרט ימשיך להציג לפחות עד האוסקר, כלומר סוף פברואר.
ביקורת ללא ספוילרים
לאחר צפייה בסרט אני יכול להגיד כמה דברים שהם דעתי בלבד,
לדעתי הסרט לא מדהים, לא רע אולי אפילו קצת טוב אבל לא מדהים, בינוני פלוס.
העלילה מאוד פשוטה ולא מתוחכמת, לא חייבים תחכום כל הזמן כמובן אבל גם עלילה כל כך פשוטה זה לא משהו.
זה ממש גבר אוהב אישה ואישה אוהבת כבר בלי כלום מעבר, בטח לא וייפלאש.
לגבי השירים אני רק אוסיף, שהם היו יפים אבל ווואלה אם לא היה ממש מלא הייפ על זה בשירים היה זוכה סרט של דיסני לדעתי כמובן, או מואנה עם how far I go או זוטרופוליס. כי לדעתי לשניהם היו שרים יותר יפים, עם כל הכבוד לשירים היפים של לה לה לנד.
*אני אוהב מחזות זמן בדכ והפעם לא הלך לי מודה
אוף.
ממש רציתי לאהוב את הסרט הזה. אני חובבת גדולה של מיוזיקלס, אוהבת את אמה סטון והטריילרים נראו קסומים ממש.
אבל ישבתי בקולנוע ובערך 4/5 מהסרט פשוט השתעממתי.
הסיפור כל כך בנאלי ובעיני כל כך לא מרגש, לא במיוחד היה לי אכפת מהדמויות והיו רגעים ספורים ממש שהוא הצליח לגרום לי לרגש אמיתי.
המוזיקה נחמדה אבל לא מדהימה, בעיני רוב השירים לא קליטים במיוחד וכן, אמה סטון לא שרה טוב. זה לא היה מפריע לי אילו כל השאר היה מדהים אבל כאמור זה לא היה המצב.
הסרט ממש ממש ארוך מדי. אפשר לחתוך בכיף 30-40 דקות בלי להפסיד כלום.
מה שכן, התלבושות והארט מוצלחים, והסצנה בסוף יפה.
נשמע כאילו זה סרט נורא ואיום – אז זה לא, זה סרט חמוד. אבל הפער בין חמוד ובין כל המחמאות ו"הסרט הכי טוב של השנים האחרונות" פשוט מסחרר בעיני.
מצטרף לתשבוחות
היה מיוחד, קסום, בשום ונפלא. מעבר לתחושה המדהימה שהוא עושה, הוא גם נוגע בנושא ספציפי (האם לחיות כאמן אמיתי או כשכיר חרב) בצורה הכי מעודנת, אמיתית ומרתקת שיש. ובעיניי השירים היו מוצלחים מאוד. ואיזה סוף!
עשוי מצוין, סיפור פשוט (מדי)
הסרט באמת עשוי טוב. ברור ששאזל מכיר את כל הטריקים הקולנועיים ויודע להשתמש בהם (האמת שלפעמים קצת יותר מדי…). זה מביא את הסרט להיות נחמד, שווה צפייה. אבל באמת שלא יותר מזה. אני מסכים עם הצד בתגובות שאומר שזה סרט בינוני.
בסופו של דבר עם מה נשארנו מהסרט? יש לו מסר מסוים? מעורר מחשבה כלשהי? בכוונה נתתי לסרט לשקוע לפני שאני מחליט מה דעתי עליו סופית אז חיכיתי שבוע לפני שאני כותב ואחרי שהוא שוקע באמת נראה שהוא רק עטיפה יפה אבל אין יותר מדי מאחורה.
אני מקווה שאף אחד לא יסקול אותי כאן באתר, אבל אני חושב שזו פעם שנייה שזה קורה לשאזל. גם וויפלאש היה עשוי נהדר אבל לא היה בו עומק מחשבתי, לא היה תחכום או עומק עלילתיים או פילוסופיים או משהו…
מי שאומר שהעלילה פשוטה מדי - לדעתי פספס מעט את הפואנטה של הסרט
המטרה של הסרט היא להתכתב עם המיוזיקלס מלאי המרשמלו והסוכריות הקופצות של פעם. הסרט מדהים ויפיפה אבל הוא בעצם מספר לנו שאותו קסם לא קיים ולא היה קיים. בתחושה שלי, אומר לנו יוצר הסרט – תראו איזה יופי היה פעם, כך נדמה לנו, אבל בעצם המציאות היא אינה כזאת – היא קשה, לא נוחה ולא משתלבת בהרמוניה עם החלומות שלנו. למי שיביט היטב, כל הסרט מלא במוטיבים, בקריצות, ובחזרות שונות על המסר הזה, רק בצפייה שנייה באמת הבנתי הכול.
אגב, בסופו של דבר יש לסרט סיום טרגי, מה שמחזק את טענתי שזה לא נפיץ הרים של קיטש וסיימנו.
טוב הייתה לי תגובה והיא נמחקה, אז נסכם, אני לא אוהב אתה אהבת.
ביקשת-קיבלת
שמישהו ינסה לעצור אותו.
דמיאן שאזל התחיל לעבוד על סרט חדש.
'האיש הראשון' שיעסוק בשאלה מה גרם לאסטרונאוט ניל ארמסטרונג להיות הראשון שנוחת על הירח.
שום קשר למוזיקה לא נראה כרגע באופק.
ראיין גוסלינג מלוהק לתפקיד ראשי. (בהתחשב בעובדה שמיילס טלר לוהק מיד אחרי 'וויפלאש' ל'לה לה לנד' אי אפשר לדעת אם זה יישאר כך)
בכל מקרה, זה שאזל.
יש.
חבל.
כלומר, זה סרט חדש של דמיאן שאזל, אין מצב שאני אגיד לא. אבל שני הסרטים המושלמים שהוא עשה היו סרטים לגמרי שלו: הוא כתב אותם וביים אותם. במקרה הזה, הוא מביים תסריט שמישהו אחר כתב, כשהקרדיט המרכזי של אותו מישהו אחר הוא "ספוטלייט" שלא הרשים אותי בכלל. וחוץ מזה – זאת ביוגרפיה. אוף. יש יוצאים מהכלל, אבל הכלל הוא: ביוגרפיות הן לא סרטים טובים. לא אוהב את הז'אנר הזה. הייתי מעדיף לראות את שאזל עושה משהו אחר. אבל היי, עד עכשיו הוא לא איכזב. אולי הוא יצליח להבריק גם הפעם.
אל תדאג
אני בטוח שאחרי זה שאזל יעבור לביים דברים הרבה יותר מעניינים ומלאי פוטנציאל, כמו סרט גיבורי על או סרט שמבוסס על משחק מחשב.
הימור - סרט על פי Jazz Jackrabit
(ל"ת)
אני רק אזרוק פה את התיאוריה שלי,
שבה דמיאן שאזל הולך לעשות קריירה, בנוסף לסרטים האישיים שלו, בעיבודים קולנועיים למחזות ברודווי, כשהראשון יהיה וויקד.
או! רעיון מעניין ביותר.
(ל"ת)
לאא!
אני רוצה לראות אותו מביים סרט ל"גיטר הירו". הוא יהיה מושלם בשביל זה.
"רוק בנד", אם כבר.
(ל"ת)
פיקסלים 2: פוליגונים
(ל"ת)
אם יש משהו שהשנה הנוכחית לימדה אותנו
זה שגם אורסון וולס לא היה יכול לצאת טוב מעיבוד קולנועי למשחק וידאו.
למרות ש,פאק, עכשיו הייתי ממש רוצה לראות עיבודים קולנועיים של משחקי מחשב
של במאים כמו פליני, קורוסאווה, היצ'קוק וכו'.
ווילדר היה עושה מטעמים מ"סאם ומקס".
שוב, מכל העדויות שנצברו עד כה
גם כל הג'נטלמנים המובחרים הנ"ל לא היו מצליחים להוציא סרטים טובים מהסיפור. זה פשוט לא קורה.
גם סרט רע של הבמאים האלה הוא עדיין סרט מעניין
(ל"ת)
אל תדאג, הוא התבלבל וחשב שהוא חתם לביים סרט על לואי ארמסטרונג בכלל.
הוא יגלה את האמת כשהוא יראה שהם בונים חללית על הסט.
עשית לי חשק
לראות סרט על לואי ארמסטרונג בכיכובו של ריאן גוסלינג
זה יהיה הדבר הכי לא לגיטימי אי פעם בערך
(ל"ת)
אם זה היה בסדר
שקייט בלאנשט תגלם את בוב דילן, הכל לגיטימי.
עשית לי חשק
לראות סרט על לואי ארמסטרונג מחצצר על הירח.
בינינו
השאלה הכי מעניינת אם האם שאזל יימצא דרך להזכיר את צ'ארלי פארקר גם בסרט הזה.
הבעיה היא שלה לה לנד היה סרט השנה שלי הרבה לפני שראיתי אותו.
החלטתי שהוא הסרט שאני הכי מצפה לו מסרטי 2016 רק בגלל הפרמיס. אני חננת מיוזיקלס. אין דבר שאני יותר אוהב משחקנית בעלת שם שנותנת את הנשמה שלה בנאמבר עוצר נשימה ויוצאת מזה עם אוסקר. אז המחשבה על אמה סטון במחזמר ראסמי (לא סתם אחד שמספר על זמרת ומראה אותה שרה שני קאברים לבילי הולידיי או משהו כזה) העלתה בי פרפרים בבטן – יש שימתחו ביקורת על היעדר הורסטיליות שלה (ועל השימוש החכם של שאזאל בדמות המוכרת של סטון, בהמשך, אבל רק אומר שאני באמת לא רואה קוי דמיון בין מה שהיא עשתה ב"בירדמן" לאוליב מ"באה בקלות"), אבל מבחינתי היא אחת הכוכבות האהובות עלי כבר יותר משש שנים. כשדובר על כך שזו יצירה של דמיאן שאזאל איש "וויפלאש" בכלל זה העלה את הציפיות, מכיוון שוויפלאש היה סרט עצום. הוסיפו לקלחת את גוסלינג, שבפעם האחרונה שבה ראיתי אותו בשת"פ עם סטון זה היה ב"טיפש מטורף מאוהב" וזה היה כיף חיים, ואת הטריילרים (את הראשון שבהם, "City Of Stars", ידעתי בע"פ כבר ביום שבו יצא), ומצאתי את סרט השנה שלי.
הבעיה שלי התחילה כשזה נהיה קונצנזוס. על הנייר, זה היה נהדר – כל העולם ראה את סרט השנה שלי לפני והבטיח לי שהוא באמת מה שאני רוצה שהוא יהיה. העולם ואשתו הבהירו לי שזה תפקיד חייה של אמה סטון, שהשירים נפלאים, שהבימוי של שאזאל מלא תנופה עוד יותר ממה שהוא עשה בסרטו הקודם, ושאין לי מה לחשוש. ופרנואיד שכמוני, פה חשדתי. כי ראיתי את "לה לה לנד" הרבה אחרי שדורון הבטיח פה למעלה שמדובר בסרט כל כך יפה שאי אפשר לתאר במילים, הרבה אחרי שהובטח לי שהמיוזיקל חוזר לשלוט באוסקר ביד רמה, הרבה אחרי שיאיר רוה נתן לו חמישה כוכבים. ככה שהרבה יותר מדי פעמים במהלך הסרט, השטן שעל כתף שמאל שלי התחיל להציק לי ולשאול – "תגיד, באמת מגיע לדבר הזה אוסקר?", בשעה שאני רק רציתי לומר לו, יחד עם המלאך שעל כתף ימין, "סתום את הפה יא זין עם קלשון, אמה וריאן רוקדים סטפס ואתה מפריע".
כי האמת היא, ואת זה אני אומר לשטן שעל כתף שמאל עם מעט מאוד חשש – זה סרט השנה שלי. אני מניח. לא יודע, עברו 14 שעות ולא אתחיל עכשיו בדירוגים כי זה מגעיל מאוד, אבל הרבה זמן עבר מאז שיצאתי מהקולנוע עם התחושה שקשה לי להתרגל עכשיו לעולם האמיתי מרוב שהאלטרנטיבה שהוצעה לי בשעתיים האחרונות הייתה יפהפייה. "לה לה לנד" מתרחש ביקום מקביל, בלוס אנג'לס אלטרנטיבית, וזה משהו ששאזאל מבהיר לנו בפתיחת הסרט – כשאנשים עומדים פה בפקק תנועה הם יכולים באמצע היום לקום, לרקוד ולשיר שיר על אהבת נעוריהם (אגב, הבית הראשון ב"Another Day of Sun" מבריק בכל צורה שהיא), וכשחבורת בנות צריכה לשכנע את החברה שלהן לצאת איתן למסיבה הן יעשו את זה בכוראוגרפיה מתואמת ובחריזה. והכל כאן צבוע בצבעי יסוד בוהקים, ומלא בשמחת חיים ובאהבת קולנוע שאין שנייה לה. פה, אגב, שאזאל מראה דמיון מסוים לטרנטינו (והוא דווקא לא נופל ממנו יותר מדי, יש לציין) – "לה לה לנד" הוא שיר אהבה לקולנוע שמורכב מאינספור מחוות לסרטי עבר, חלק מוכרים יותר (ממחזות הזמר הקלאסיים זיהיתי בעיקר את "שיר אשיר בגשם", פשוט כי, למען האמת, מבחינתי מחזות הזמר ההוליוודיים שלא מבוססים על יצירות מברודווי פשוט ממש מפגרים. וגם "שיר אשיר בגשם" אוברייטד לחלוטין) וחלקם קצת פחות (כשמיה כותבת לעצמה תפקיד, היא קוראת לעצמה ז'נביב, על שם הדמות הראשית ב"מטריות שרבורג", הסרט שלפי הראיונות, גרם לשאזאל לרצות לעשות קולנוע. ובצדק. השלמתי אותו בראש השנה והוא די אדיר). ובמקרה הזה, חשוב לומר – שאזאל לא נופל ממנו יותר מדי.
עוד חשוב לציין את שני הכוכבים הראשיים. אני יכול להבין למה אנשים מתמקדים בעיקר בסטון – אני מאמין שהדמות שלה מפותחת יותר מזו של סבסטיאן, והיא עוברת תהליך הרבה יותר משמעותי. אבל הקרדיט צריך להגיע לשניהם – אני לא ראיתי כבר הרבה זמן כזאת כימיה בין שני שחקנים. למען האמת, הדיאלוגים ביניהם היו מהנים לא פחות (ובחלק מהמקרים גם הרבה יותר) מהדואטים. אין אפשרות לספר סיפור אהבה בלי ששני החבר'ה הראשיים יהיו שניים שאתה רוצה לראות אותם יחד, וגוסלינג את סטון עשו את זה מעולה כל כך שאני לא חושב על אוסקר לסטון או אוסקר לגוסלינג, אני חושב שהאקדמיה צריכה לגנוב את פרס "הצמד הטוב ביותר" מטקס פרסי ה-MTV ולהעניק אותו להם. רוב הסרט מורכב אך ורק מאינטראקציות בין שניהם, והם הצליחו לעבור את האתגר הזה, לגרום לצופה להסתכל עליהם ואך ורק עליהם במשך שעתיים, על הצד הכמעט טוב ביותר. כי אם יש פגם אחד בסרט שלא נובע מהעובדה שכל העולם אהב אותו לפני שאני הספקתי, זה ששלב האהבה המלבלבת היה קצת ארוך מדי. הרי זה היה ברור שהקונפליקט אמור להגיע מתישהו, וכשהוא הגיע, זה הרגיש קצת יותר מדי "הגיע הזמן" וקצת פחות מדי "אוי לא זה רוס והבחורה מחנות הצילום all over again!".
לכמה רגעים בתחילת הסרט, כשסטון משחקת בריסטה אלמונית שמתלהבת מזוכת אוסקר שבאה להזמין ממנה קפוצ'ינו, שאלתי את עצמי אם ללהק סטארית לא היה רעיון רע. אבל בסצנת מסיבת הבריכה, כשגוסלינג וסטון התחילו את משחק העקיצות ההדדיות שלהם, הבנתי למה ללהק דווקא אותם היה רעיון טוב – הוליווד הקלאסית שפעה זוגות קולנועיים מקצועיים (שחלקם, בין אם ביוזמת האולפנים ובין אם מיוזמתם האישית, הפכו לזוגות רשמיים בחיים האמיתיים): קת'רין הפברן וספנסר טרייסי, לורן באקול והאמפרי בוגארט, ג'ינג'ר רוג'רס ופרד אסטר. זה הסרט השלישי שבו גוסלינג וסטון אייטם, ושניהם, כמו לפני עשרות שנים, בשחור ולבן, עושים את מה שהם הכי טובים בו. כשסטון עושה ליפסינק ל"I ran" כדי להציק לגוסלינג אני רואה את אוליב פנדרגסט כעבור שש שנים, וגוסלינג, כשהוא מנסה לפלרטט, גם בתור חננת ג'ז, עדיין מפעיל את אותו שארם שהוא ניסה ללמד את סטיב קארל ב"טיפש מטורף מאוהב". וזה עובד, כי הוליווד הקלאסית לא העריצה שחקנים שיודעים להפוך את עורם, אלא כאלה עם פרסונה מוגדרת שאותה הם מעלים לדרגת שלמות.
ועוד פסקה אחת לפני אחרונה, על המסר – אם יש משהו שטרנטינו לימד אותי כצופה קולנוע, אז, ב"ממזרים חסרי כבוד", זה שאפשר לשנוא סרט אידאולוגית ולהעריץ אותו קולנועית. כשבראד פיט חרט צלבי קרס על מצחם של נאצים והורה לקרקפם נחרדתי מהלך הרוח הנקמני, אבל הרעתי לקולנוע המבריק של טרנטינו עצמו. ככה החלטתי שאני עם "לה לה לנד". אני אופטימיסט בליבי, ולא משנה כמה שאזאל ינסה להסביר לי אחרת דרך שירה וריקוד אני אשאר כזה. אני לא מוכן לקבל את העקרונות של יצירת המופת שלו, אבל זה לא ימנע ממני להכריז עליה כעל יצירת מופת.
ככה שאני דווקא הייתי קהל שבוי של "לה לה לנד". אני מרגיש שדמיאן שאזאל ישב איפשהו ושאל את עצמו "איך אני כותב סרט שהוא אך ורק בשביל זוהר?", ואז כתב אותו. וזה קורה לי לעיתים הרבה יותר מדי נדירות. אי אפשר להיות גדול וגם מושלם, ו"לה לה לנד" סרט גדול.
אפשר לפתוח את הנושא של שיא אשיר בגשם?
כבר פעם שלישית שאני רואה את מישהו שאומר ש"שיר אשיר בגשם אוברייטד לחלוטין" ואני באמת תוהה -למה? אני ממש לא חושבת שהוא אוברייטד. אין הרבה מיוזיקלז שהם כל כך מוכרים ואייקוניים שאנשים מכירים אותם עד היום למרות שהם נוצרו בשנות החמישים, שיר הנושא כל כך מוכר שעשו עליו וריאציות ופארודיות מכל סוג, כולל הדובון פדינגטון.
כשיוצא משהו חדש ואומרים עליו שהוא אוברייטד אני מבינה, לכו תדעו איך הוא יעמוד במבחן הזמן. אבל הסרט הספציפי הזה, עובדתית, ממשיך להשפיע על עולם הקולנוע גם 60 שנה אחרי שהוא יצא. זה לא מספיק כדי לתת לו איזשהו קרדיט?
אבל זה לא חוכמה
זה לא סביר לשפוט סרט מ52 לפי הפרמטרים של היום.
המון דברים השתנו מאז, גם מבחינה תרבותית וגם מבחינה טכנית.
עצם זה שלמרות המגרעות (שאני מסכימה איתך שקיימות), זה עדיין סרט שאפשר לשבת ולראות ולהנות ממנו (שוב כי יש שם בסיס משעשע, ויש שם קטעים מוזיקליים טובים), ויודעים שיש הרבה דברים שעדיין מבוססים על היסודות ששיר אשיר בגשם הניח לפני יותר מחצי עשור, נותן לסרט הזה, לדעתי, יותר קרדיט מאשר לפטור אותו ב"הסרט הזה הוא סתם אוברייטד".
כן כי לא כולם ראו אותו או יודעים מה קרה בו
ללא קשר לשנה שבה נוצר. צריך לסבור את התפיסה שיש חוק התיישנות על ספוילרים כי אין.
לשבור, העייפות גובה טעויות מביכות מהרגיל (למרות שאני בטוח שזה טעות הקלדה)
(ל"ת)
ברור!
בגלל זה כן שמתי את הספויילר… אני משתדלת מאוד להקפיד על כל ספויילרים לכל סרט מכל שנה.
המשפט שכתבתי זה מסוג הדברים שמצחיקים אותי (ורק אותי). סליחה על הבלבול…
אבל לא כל כך אכפת לי שהוא בן\ 64
כי עובדתית, סרטים בני 60 ו-70 מצליחים להחזיק מעמד גם בלי שאני אעשה להם הנחות. לצורך העניין, "סאנסט", ששוב, מספר את אותו הסיפור בלי להיות א. מביך וב. לקחת את הצד הלא נכון של ההיסטוריה (זה של האולפנים ולא של השחקנים). בסרטי עבר בעיקר קשה לי המוזיקה – אנשים טוענים שברנרד הרמן מלחין על, אבל פורנו כלי המיתר הזה מקשה עלי לקחת סרטים שלו ברצינות. "סרט מוצלח שאפשר לשבת מולו ולהנות" – אוקיי, סבבה. זה תואר שגם אני יכול לחתום עליו בהקשר הזה. לא המחזמר הטוב ביותר בתולדות הקולנוע.
שיר אשיר בגשם מדהים
אני לא יודע אם הוא המחזמר האהוב עליי, אני מודה – יש הרבה מחזות זמר עם קצת יותר "קצה" שאני יותר מתחבר אליהם ("שיגעון המריחואנה" או "כל הג'אז הזה", כדוגמה) ויש פסקולים של מחזות זמר שאני מקשיב להם יותר ("חנות קטנה ומטריפה") אבל אם השאלה היא מהו המחזמר הטוב ביותר ה"קלאסי", נקרא לזה, אז שיר אשיר בגשם לוקח בלי מלח.
מדובר ראשית כל באירוניה הרבה ששוטפת את הסרט. הסרט מתחיל ולועג לשחקן הראשי שלו ולהישגיו וממשיך להדגיש כיצד הגיבורים של אותה תקופה היו או בלתי נסבלים (למונט) או אנשים מפוקפקים, ציניים ושקרנים (ג'ין קלי). בניגוד לסאנסט (שאני גם אוהב מאוד. למה גרמת לי להציב שני סרטים שאני אוהב אחד נגד השני?? פשע חסר מחילה) שמתייחס בהדרת כבוד לקולנוע, לשחקנים ולשיטה , שיר אשיר בגשם צוחק עליה עם קריצה. הוא לא "בעד" האולפנים – הוא מציג את ראשי האולפנים כחסרי כח שלא ממש מבינים מה הם עושים ותלויים בשחקנים שלהם בשביל להצליח, ולכן גם כבולים תחתם. אבל הוא גם לא ממש "בעד" אף אחד בצורה מלאה – פרט אולי לאוקונור שהוא מלאך. הוא מציג את כל הדמויות כאנשים קטנים, שקרנים, שעסוקים בלריב אחד עם השני ושלא מצליחים להביא את הקרדיט אף פעם לאדם שמגיע לו (לא, ברצינות, דונלד אוקונר בסרט הזה הוא האב-טיפוס של צ'ובאקה חסר המדליה במלחמת הכוכבים).
ואיכשהו, במקום להיות סרט מלא רעל ששונא את הדמויות שלהם הוא מאוהב בכולן. לינה למונט אולי מוצגת כדמות שלילית, אבל הסרט מייחס אליה בהדרת כבוד ונותן לה לדחוף את עצמה לסיום המר שלה, כל הדרך תוך אהבה לה. ג'ין הייגן עושה עבודה מטורפת לא רק כהופעה הקומית הטובה בסרט אלא גם בקו הדק בין לגרום לך לחנוק את הדמות מצד אחד ומצד שני לראות ממנה עוד ועוד.
הסיפור, כמובן, הוא די פלאף בבסיסו – בניגוד למחזות זמר עם עלילה מסובכת או מורכבת (שיקגו, מולאן רוז') או בעלי מסרים חשובים (היירספריי, קברט) הסיפור כאן הוא מאוד פשוט על הגבול הדק מאוד של הלא קיים ועיקרו לשמש סאטירה נגד המכונה ההוליוודית או אפשרות לשיר את לקט השירים שאספו למחזמר אחד.
אבל הדמויות הראשיות (ואני מתעלם מדבי ריינולדס כאן) הם הקסם שיוצר את המחזמר הזה. זה לא משנה מה הייתה העלילה כי אני הייתי מוכן לראות עוד חצי שעה של מעלליהם של קוסמו ודון לוקווד. הדמויות המגובשות, הדינמיקה הנהדרת ביניהם היו יכולים לשמש לסיטקום של כמה עונות לכל הפחות.
האם יש לו פגמים? בטח. מחזמר טוב זה מחזמר עם פגמים. קסם לא נמצא איפה שיש שלמות – שם נמצאת טכניקה קרה ויודעת. קסם נוצר איפה שהאהבה ליצירה עצמה, לדמויות ולמלאכה מלווים יצירה מגובשת עם עולם מלא שכיף לצלול בתוכו. וסצינת ה"חייב לרקוד" בהחלט נופלת בצד הפגמים שגורמים לי לאהוב אותו רק יותר. זאת סצנה מוזרה, לא מתחברת, לא קשורה שג'ין קלי נהג לדחוף לסרטיו (היי, לפחות הוא לא רקד עם עכבר בסרט הזה) מתוך רצון מוזר לשלב משהו שהוא אהב והיה כמעט קשור לתוך סרט.
וכל זה, בלי לדבר כמובן על עבודת המצלמה, התלבושות, התפאורה, השירים הנהדרים, העריכה וכל שאר הדברים שהופכים סרט לסרט נהדר ולא מקבלים מספיק תשומת לב.
בקיצור, זה סרט די מטופש אבל גם די מדהים. ומבחינתי ככל המדובר במחזות זמר יש הרבה שעושים דברים כמעט כמוהו, יש הרבה שעושים דברים אחרים אבל אין עוד אחד שעושה את מה שהוא עושה בצורה כל כך טובה.
"שלום", אמר לי הסרט,
"נעים מאוד. אני לה לה לנד. ובשעתיים הקרובות, אתה שלי."
אם כל הסרטים היו ככה, כולם היו בקולנוע, כל הזמן.
תיאור מדוייק.
(ל"ת)
אמה סטון היא שלמות.
לא יודעת לשיר בשיט, וזה לא גורע לרגע מהשלמות המושלמת בשלמותה שהיא.
הסרט, לעומת זאת… הוא כמעט. הוא כל הזמן כמעט כמעט היה שם, ולא הצליח לגעת (חוץ מהסוף. הסוף חותך. אה, וכל פעם שאמה סטון בוכה, אבל אף פעם לא יכולתי לעמוד בפני זה עוד מאיש הנייר. זה קורע לי את הלב). אבל הוא נורא ניסה. מאוד נורא ניסה. ניסה עד כדי כך שהוא גרם לי לקחת צעד אחורה כי בחייאת, הקו הזה הוא המרחב האישי שלי ותפסיק להידחף לי אליו.
וממש, ממש, ממש שנאתי את הצילום. רמת החשיפה והתאורה הרסה את תזמור הצבעים היפהפה שהיה שם, תנועות המצלמה המהירות היו על סף לעשות לי בחילה בכמה מהסצנות, ויש בי חלק שמאמין שאם רק הצילום היה יפה כמו שהוא יכול היה להיות אולי הייתי מתמסרת לסרט הזה והוא היה מצליח להיות כל מה שהוא רק כמעט.
מישהו הצליח להוריד/לקנות את הפסקול?
ובלי לערב מוצר כזה או אחר של אפל? /:
אני לא מסכים עם רוב מה שאמרת (ואפילו בחרתי בסרט לסרט השנה שלי, אחרי התלבטות מול מכונת הכסף)
אבל אני מסכים לגבי סצינת הפתיחה. היא יפה בהחלט, אבל גם תלושה, ובעיקר הזכירה לי פרסומת מושקעת במיוחד לקוקה קולה. גם השיר עם השותפות היה די חלש ומיותר (וזה בפלנטריום היה קצת מוגזם). רק בהמשך הצד המיוזיקלי (שהוא מלווה גם בצד מוזיקלי מצויין – מהג'אז השמרני ועד לשיר המצויין של ג'ון לג'נד) תפס גובה.
תקשיב זה שהזכרת את הבן של גופי זה מדהים
לפני שאגיד משהו
אני חייב לסייג ולהגיד שמכיוון שאני שונא מחזות זמר, לא יצא לי לראות הרבה כאלה בחיי, אז היה לי קשה להתרגל לכך שפתאום עוצרים כדי לשיר, ולכן לא כל כך הצלחתי לעקוב אחרי התוכן של השירים,ולכן כל מה שאומר על סצינת הפתיחה עוסק רק בצד הוויזואלי שלה.אני פרשתי אותה כך:הסצינה הזו היתה כל כך צבעונית ומלאכותית שזה היה מגעיל. מיד כשכולם התחילו לרקוד אמרתי לעצמי,אוקיי,זה שקר,מה שקורה פה לא אמיתי,ואכן,מיד ברגע שנגמר השיר כל האנשים חזרו למכוניות וצפרו כאילו הם לא רקדו ושרו לפני רגע. בעיני זאת מין הקדמה לסרט שאומרת כמה החיים לא באמת ורודים כמו שהטריילר מציג וכמו שהיה אפשר לחשוב,ושחלום כזה צבעוני ומושלם לא יתכן במציאות. אז לטענה שהסצינה לא קשורה לכלום אני עונה-היא באמת לא קשורה,היא לא אמיתית
ו... כל שאר סצנות המחזמר גם לא התרחשו?
כלומר, בלה לה לנד עוצרים ושרים כמה וכמה פעמים והתגובה הכללית לאחר מכן היא בערך אותו הדבר. למה דווקא סצנת הפתיחה זכתה לא להתקיים או שלטענתך כל הסצנות המוזיקליות כולן לא באמת התרחשו?
בשיקגו עשו את זה הרבה יותר טוב
לה לה לנד לא יהיה המחזמר הראשון ולא האחרון שבו סצנות המחזמר לא התרחשו אלא מציינות רגש כלשהו והשאלה האם באמת עכשיו עצרו לשיר ולרקוד היא גבולית .המצב הגבולי הזה קיים גם ברוב מחזות הזמר הישנים – הם אולי מקדמים מנקודה עלילתית אחת לאחרת, אבל רוב הדמויות לא אומרות "היי, למה שרנו ורקדנו עכשיו?", בדיוק כמו בלה לה לנד.
לכן אני לא מבין את הטענה של רתם ש"הסצנה הזאת לא התרחשה באמת" כמשהו שאמור להגן או להראות משהו אחר בנוגע לאותה הסצנה – גם אם היא אמורה רק להביע רגש או משהו היא עדיין לא עושה את העבודה שלה.
בנוגע ל"הלוואי שהעולם היה עובד ככה" – אני לא יודע איך זה עובד כתור סצנת פתיחה. זה לא מאוד בולט מהסצנה שזה הכוונה שלה, והיו דרכים ה-ר-ב-ה יותר טובות להבהיר אם זאת הייתה הנקודה (זכור לי סצנה מ..איפשהו של מחזמר שזז בין צבעוניות ורקדנים לאפרוריות ומציאתיות שמעבירה לדעתי את הרעיון הזה בצורה הרבה יותר טובה.), בייחוד שהצבעוניות עדיין נשארת לאחר אותה הסצנה – אם הטענה היא "היא כל כך תלושה שהיא לא קשורה ומראה ששאר הסרט גם לא קשור!" אז זה גם לא נכון כי היא עדיין צבועה בצבעים של אותו הסרט אז היא לא מראה על הסרט דבר וחצי, בעצם.
וזו גם הסיבה
שגם שאר הסרט צבוע בצבעים האלה.כי הטבע שלנו זה לראות את העולם בצבעים האלה.אבל לרקוד על גג מכונית עם חישוק?ממש לא
יאיר
לא הבנתי אם התגובה האחרונה כוונה אלי או אל קרקר
לקרקר
היה לי הרושם שאנחנו בגדול די מסכימים
אבל לה לה לנד לא מתמקד בגיבורים שלו – הוא לא מצליח לראות שום דבר פרט להם.
ואז – כן. כאשר סרט מציג רק שני אנשים, הוא פשוט לא מסוגל להציג עיר. ייצוג של עיר זה למשל מולהולנד דרייב, או אטלנטה – אין ספק על מי הסיפור מתמקד, אבל הסרט מצליח להראות לך דמויות של העיר שנותנות לה נופך ואופי משל עצמה שהיו גורמות למבט-על על העיר להיראות נחוץ והכרחי. (ואפשר אף להכניס את סרטי באטמן של ברטון, במובנים מסוימים). פתיחה דומה וטובה בהרבה זאת הפתיחה של "סיפור הפרברים" – הסרט מתחיל במעבר גדול על ניו יורק, שמתמקד בפרברים בהם הסיפור מתרחש, יורד מטה לכנופיות היריבות ואז עובר לסיפור האהבה. אין ספק לאף אחד על מי ומה הסיפור הזה, ובכל זאת ההתמקדות כאן בעיר מסביב מוצלח והבמאים מצליחים ליצור עולם של דמויות וחוקיות מסביבו והפתיחה לחלוטין מצליח לשקף את מה שהסרט מכיל בתוכו.
לה לה לנד לעומת זאת לא באמת מראה את כולם בשום שלב של הסרט חוץ מהפתיחה, והוא לא יכול להניח שפשוט נבין שמיה וסבסטיאן הם רק עוד אחד משלל סיפורים שונים בלי להראות את זה בסרט עצמו ורק בפתיחה, כי אז תיווצר התחושה ש,נו, הפתיחה לא קשורה. מספיק היה ברמזים קצרים וקטנים לאורך הסרט על עוד סיפורי אהבה או אפילו משפטים של שותפות הדירה של מיה שלא אך ורק נועדו להבהיר את מצבה של מיה אלא להבהיר שגם להן יש חיים.
אז עוד פעם, מכיוון שאת טענת "להראות מראה שמחה ולא אמיתית" אפשר היה להראות ישר עם "מישהו בקהל" או כל נאמבר אחר,
ומכיוון שהרעיון שהפתיחה אמורה לפטור את הסרט מלהציג את העיר כי הוא לכאורה מציג את העיר אבל אז עובר לסופר-קלוז-אפ על מיה וסבסטיאן לא מצליח באמת להראות קשר ביניהם.
אני עדיין לא מצליח להשתכנע שהפתיחה הזאת קשורה באמת לסרט.
איפה שאתה רואה מורכבות מעמיקה אני רואה פשטנות מטרידה
כמובן, חלק מהשאלה מה יש כאן תוהה סובבת סביב השאלה כיצד תפסת את הסוף שנראה לי שהובהר שראינו אותו בצורה אחרת.
לייק לא מספיק פה
הסרט הזה כל כך מעוקר מרגש אמיתי וחסר "עולם שלם", כפי שתיארת את זה, שאני פשוט לא מבינה איך עפים עליו כל כך. כן, הוא יפה ויזואלית אבל יש הרבה סרטים יפים ויזואלית ורובם לא מקבלים את כמויות האהבה שלה לה לנד מקבל.
אני גם חושב שהשיר נמצא בול במקום
לדעתי, לא סתם בחצי הראשון של הסרט יש שלושה נאמברים ולאחר מכן זה יורד משמעותית. המטרה להראות שככל שהסרט נע קדימה, כך גם הוא נהיה יותר מציאותי. השיר הראשון הוא מחזמר קלאסי, כלומר בא ואומר לך: "ברוכים הבאים למיוסיקל שלי".
ולגבי המילים עצמן, הוא מספר את הסיפור של סבסטיאן ומיה בגדול, על כל אותם מאות האנשים שחולמים לעשות את זה בגדול בלה לה לנד. לאחר מכן אתה יכול נכנס לרזולוציה, אבל בהתחלה תבין מה הרקע – כולם חולמים להגיע ללוס אנג'לס ולעשות את זה בגדול.
השיר אופטימי, מיוסיקלי, חייכני, כולם מאושרים אפילו שהם בפקק, זה אפילו מגחך מעט את סרטי המיוסיקל הישנים. לפי מה שקראתי שאזל לא הסכים לוותר על הסצינה הזאת, ולי אישית זה נראה ברור.
כי קשה להגיד שזה סרט על "מיה וסבסטיאן"
ואם הוא היה כך עדיף היה לכנות אותו בשמות אחרים יותר מוצלחים. הוא עוסק בצורה מובהקת, לרוב לא במפורש, בקשר שבין הקלאסיקה והריאליזם, הוליווד החלומית והמציאות הנושכת, על ההבדלים בין החלומות לבין מה שבאמת יכול להתרחש, איך היה "טוב פעם" ואיך היום – שים לב כמה קריצות, תוספות, שכבות יש בסרט שבכלל לא עוסקות בסיפור. לוס אנג'לס היא רק פלטפורמה ל"לה לה לנד", היכן שמתגשמים החלומות, היא לא העניין.
כן
זה הסרט הגדול של השנה.
לא מסכים עם מילה מכל מה שכתבת, אבל להגיד ששאזל לא מצליח לברוא עולם, זה כבר מוגזם.
העולם שהוא ברא כאן, הוא חלומי וקסום.
נכון שיש צדדים רעים בחיים, לא הכל שירים וריקודים וחלומות. אבל לא בעולם של הסרט הזה. עולם קסום ומושלם שלא יכול להיות במציאות, שהדמויות המשנה בו לא באמת חשובות. כי הוא העולם הפרטי של מיה וסבסטיאן. הוא השיר שלהם. וככה זה בא לידי ביטוי.
והעולם הזה נברא בצורה מושלמת. אולי יותר מדי.
אבל שני אנשים זה לא עולם
עולם זה.. ובכן, עולם. עם הרבה אנשים, עם חוקים, עם משהו חיצוני מעבר לדמויות הראשיות.
מה שיש בלה לה לנד זה נוף. זה.. רעיון. זה לא עולם שאפשר לצלול לתוכו. אין בו מיתולוגיה, אין בו דמויות משנה, אין בו ממש חוקיות ואין בו שום דבר מעבר לדמויות הראשיות.
אני אוהב סרטים עם עולם. עם עבר. עם היסטוריה. סרטים שמי שיצר אותם ישב וחשב על כך שהסיפור מתרחש על רקע עולם שלם, ולא מהווה את כל מה שיש בו. ושאזל לא טוב בזה. דמויות המשנה שלו תמיד מרגישות כמו דמויות משנה שכל מטרתן היא להביא את הדמויות הראשיות מנקודה א' לב' ללא שום אג'נדה או אופי משלהן.
הקטע המדהים הוא שבניגוד לסרטים אחרים לה לה לנד אפילו לא צריך להמציא עולם – הוא נשען על עולמות רומנטיים קודמים וההיסטוריה שלהם. ואיכשהו למרות שהוא מתייחס אליהן בהומאז' או ציטוט, הוא עדיין לא באמת מצליח לנשום אותם לתוכו אלא רק לייצר איזה יציר אשליה שדומה-אבל-שונה מהם. אבל מערכות היחסים כל כך חד מימדיות, כל כך לא מורכבות, כל כך … לא מעניינות.
אולי זאת הבעיה שלי עם שאזל – הוא מנסה לשאול שאלות מורכבות בתוך עולמות פשוטים מדי, ואז יוצר תשובות שגויות לחלוטין (וויפלאש) או שאלות חסרות עומק (לה לה לנד).
ואגב, גם בעולם של הסרט יש צדדים רעים בחיים – זאת דווקא לא ממש התלונה שלי לגביו.
אז ככה
כפי שכבר היה אפשר לשער מהטריילר, "לה לה לנד" זה מסוג הסרטים בהם תעשייה מבקרת את עצמה באופן לא משכנע ומהללת את עצמה באופן מוגזם. בעצם מדובר בחנופה אחת גדולה לתעשיית הבידור וצרכניה. אמנם אפשר להגיד שיש פה ביקורת על התעשייה מעצם העובדה שהסרט עוסק בקשיים ובלבטים שבפיתוח קריירה אמנותית, בניסיון לממש אהבה, במציאות המדכאת ובמשיכה למלאכותי, אבל נראה שהעיסוק בכל אלו נעשה מתוך השקפה קונבנציונלית ושטחית לגבי ייעודו של הקולנוע. נדמה שכל ביקורת משמעותית על ההוויה האנושית ניתן לתמצת ביצירת אשליות שעצם קיומן מעיד עד כמה החיים מחוץ למסך עגומים וקשים, ועד כמה יש צורך בחלומות בשביל להתקיים. לא חסרים רגעים שקל להתענג עליהם ב"לה לה לנד". אך מרשימים או מרגשים ככל שיהיו, מתקבל הרושם שאופן החשיבה מאחוריהם לא מורכב במיוחד (למרות ההשקעה הניכרת, הרגעים היותר חלומיים בסרט נראו לי כקליפים שנועדו לצפייה בטקס חלוקת פרסים שאחריו נחזור לצרות היומיום).
התסכול מסרט כמו "לה לה לנד" נובע בעיקר מהיחס המרדד כלפי מה שנתפס כמציאות. אינספור סוגיות, בעיות ומורכבויות נדחקות הצידה בשביל רומן בין שתי דמויות שמאששות, יותר מאשר מערערות, קלישאות הוליוודיות (שלא להגיד קפיטליסטיות). כך שאם היה פה ניסיון לאמירה חברתית על העת הנוכחית, אז הרי שזה נהפך לקולנוע על קולנוע ולמשחק טחון של חלום מול מציאות. למרבה הצער, ההנאה במקרה הזה נובעת יותר מהתרפקות על בנאליות, קלישאתיות, מלאכותיות, נוסטלגיה, מחוות מוגזמות, קונפורמיות ושאיפות בורגניות, ופחות מהשקפה ביקורתית או מעניינת באמת לגביהן.
צפייה בחלק מהיצירות שבהשפעתן נעשה "לה לה לנד" אולי תהיה היום פחות נוחה לעיכול, אבל לפחות תהווה אפשרות להבהיר עד כמה הסרט המהולל רחוק מלהיות מבריק או מפוכח במיוחד (וגם עד כמה מדובר בחנופה לסינפילים?).
האוסקר נראה מובטח, וחבל שכך.
הסרט בכמה מילים-
במילה אחת- ואו.
שתי מילים – Movie Magic
בשלוש (השלוש שמלמלתי לעצמי במהלך כל הסרט) – לא, זה גדול
בארבע מילים ( הארבע שעלו אינסטיקטיבית לראשי כשהמילים "THE END" הופיעו על המסך ) – אני לא רוצה ללכת
בחמש- מתי רואים את זה שוב?
הסרט הזה גרם לי לפעור את הפה שלי בתדהמה ולהזכיר לי מה זה להיות ילדה שוב. לתהות לגבי הקסם שקולנוע יכול ליצור. לזמזם שירים חדשים , לרצות ללבוש שמלות צבעוניות ולרקוד בנעלי סטפס עם ריאן גוסלינג. (למען הכנות, את זה רציתי לעשות עוד קודם)
עוד מדמיאן . בבקשה.
מעניין אותי לראות את התגובות
כשאני כתבתי את שכתבתי הרגשתי בדעת מיעוט. אבל לאורך כל הביקורת פה אני מוצא שהדעות די חלוקות.
מה זה אומר?
קודם כל – איך הוא כרגע מוביל בסקר של סרט השנה?
שנית – אני לא זוכר סרטים עם קונצנזוס ביקורתי כזה חזק (עגבניות, מועמדויות וכו' וכו') שממש אין לגביו קונצנזוס בקרב גולשי עין הדג.
מה זה אומר על גולשי האתר?
אני אנסה
א. את מי תבחר במקומו כסרט השנה? איך שאני רואה את זה יש את דדפול, המפגש, חדר וזוטופיה (לשאר ממילא אין סיכוי)
את המפגש לא ראיתי אמנם, אבל חדר לטעמי משחק על אותו קהל-יעד. זוטופיה (כנראה) לא היה גאוני ברמה של הקול בראש בשביל לזכות כסרט אנימציה – מה שמשאיר לנו את דדפול.
דדפול נותן פייט? – הלם! סתם, יש עליו קונצנזוס מאוד נרחב אבל כנראה (תקנו אותי אם אני טועה) שלהרבה אנשים היה קשה לבחור סרט כזה כ'סרט השנה שלי' מחמת סיבות 'קטנות' כאלו ואחרות, כל אחד וטעמו הוא (קומיקס, גס מדי וכן הלאה) לי הוא אפילו לא בחמישייה בגלל שאחרי הסרט נשארתי עם כלום ביד למעט מודעות עצמית ורפרנסים לכל העולם. שום ערך מוסף או רעיון מהפכני – בידור במיטבו? ודאי, 'סרט השנה' עם כל המשתמע מכך? לא יודע…
נ.ב. לא מן הנמנע שהוא יעקוף את לה לה לנד, זה לא הנידון (שהוא – למה לה לה לנד בעצמו כזה פופולרי)
ב. מה זה אומר לגבי גולשי האתר? כלום, לטעמי. אם היו מכריחים אותי לזרוק מספר הייתי אומר ש-85٪ סימנו אותו כ'אהבתי'.
מהתגובות קשה מאוד לדעת את הפילוג האמיתי מסיבה מאוד פשוטה, אחוזים נכבדים ממי שאהב/אהב מאוד פשוט לא טורח להקדיש לזה תגובה בפנ"ע – אם מחמת שכבר נגעו בנקודות שהוא אהב, או שסתם ככה לא יצא לו…
מה שאין כן ב'תגובות הנגד', בדר"כ מי שחולק/חולק נמרצות על דעת הרוב או שמצא תגובה שמבטאת בדיוק את ההפך הגמור ממחשבתו רואה לנכון להעיר/להגיב/לומר נחרצות למה זה לא כך (אין כאן שום ביקורת כמובן, רק שמטבע הדברים אחוז נכבד מהדיונים מתקיים היות ויש חילוקי דעות)
בקיצור, הרוב הדומם.
גילוי נאות – גם אני 'אהבתי פלוס' ולא טרחתי לומר/לרמוז זאת בשום מקום (חוץ מזה שהוא בחמישייה. מקום רביעי אגב)
אני בחרתי במכונת הכסף
ובאופן עקרוני יש גם סרטים טובים יותר שלא נכנסו לעשיריה, מבחינתי, אבל זה בסדר. לא שנאתי את לה-לה-לנד. הוא איכזב אותי. אני חושב שסימנתי "ככה-ככה" בסקר.
מהזכרון שלי, שום סרט עם כזה קונצנזוס ביקורתי לא היה שנוי במחלוקת בתגובות בעין הדג. אני מסכים איתך שמי שלא אוהב, שאל מול הקונצנזוס הוא בדעת מיעוט, יבחר להגיד את דעתו. אבל לא בכל סרט זה קורה, זה העניין.
אגב גם דדפול הוא הפתעה ענקית מבחינתי (סרט אדיר, אבל מקבל יותר קולות משחשבתי). מין הצבעת מחאה אולי? ;-)
ועוד דוגמה
השלמתי צפיה של 'המפגש' זה עתה, אהבתי ברמות קשות, ידעתי שיש קונצנזוס ביקורתי טוב מאוד – אפילו ברמת הפרסים הממשמשים ובאים וכו' וכו'.
*לאחר כמה דקות*
שוד ושבר! עמוד "עוין" למדי בדף הביקורת של הסרט, בלי סוף תגובות שתיארו את הסרט כ"בינוני" ומטה ושני שרשורים הזויים (של התרגום ושל הצבעים בסוף ;) )
בקיצור, סרט שני מתוך הטופ 3 של 2016 כאן באתר שלא נהנה מחיבוק אוטומטי לפי התגובות נטו. (מה שלא בהכרח משקף את דעת הרוב כמש"כ למעלה)
מאכזב
אני אוהב מחזות זמר. ראיתי עשרות בברודווי, ווסט אנד והארץ. אני אוהב גם סרטי מוזיקלס, אף שבשנים האחרונות הם פחות מוצלחים (מלבד שיקגו). לכן אי-אפשר לחשוד בי בחוסר סובלנות לז'אנר.
הבעיה בסרט הזה היא לא ברמת השירה והריקוד. אמנם שהשחקנים לא מצטיינים בשני השטחים, אבל זה לא מפריע. הם חינניים להפליא, ודווקא ההססנות שלהם גורמת להם להיות אמינים וטבעיים.
רוצה לומר: למרות הניסיון שלי במחזות זמר, לא הקטעים המוסיקליים הפריעו לי, אלא הסרט באופן כללי.
הסרט הזה, במידה רבה, הוא אנטי מחזמר. הוא אוהב לשתוק. הוא איטי ונמרח. הוא מלא בקלוז-אפים ארוכים. הוא מתעכב על מבטים מהורהרים. הוא מדבר לא פעם בלי מילים, דרך העיניים של הגיבורים המכונסים שלו.
כל אלה קצת מנוגדים לאופי של מחזמר. במחזמר הרגש והסיפור מוחצנים בשיר ובתנועה. אינטימיות יכולה לעבוד בשיר או שניים, אך לא לגמרי מתיישבת עם מחזמר שלם.
והתוצאה היא סרט ארוך וקצת משעמם, לטעמי. יותר מדי נוגה, מונוטוני ואינטימי. יותר מדי איטי. יותר מדי שותק. פחות מדי סוחף.
אני לא אוהב סרטים שותקים. כאלה שבהם התרחשויות מוחלפות בשתיקות רבות משמעות. בגלל זה תיעבתי את "ביקור התזמורת".אני זקוק לקצב מהיר יותר, או שאתחיל לפזול לכיוון השעון. בסרט הזה פזלתי לכיוון השעון, יותר מפעם אחת. ובמחזמר, מבחינתי, זה חטא בל יעבור.
אני מופתע מכך שהקצב האיטי של הסרט לא מוזכר בביקורות עליו. גם אם המבקרים נהנו, הייתי מצפה שהם יספרו לקהל לקראת מה הם הולכים. הקהל צריך לדעת מה טיבו של הסרט, כדי לקבל החלטה מושכלת ולדעת למה לצפות. אני הופתעתי. ובמקרה שלי – לרעה.
אני חושב שמבקרים לא מדברים על הקצב
משום שקצב זה עניין סובייקטיבי.
לדוגמה, אישית הרגשתי ש״דדפול״ הוא סרט איטי ונמרח ולא שמעתי אף אחד אומר את זה, בעוד שאת ״לה-לה לנד״ ראיתי 3 פעמים ו״משעמם״ הוא הדבר האחרון שחשבתי עליו.
כשקראתי את התגובה במקור חשבתי שהגזמת
מיוזיקל אמור להיות איטי כי השירים קוטעים אותו, לא?
ועכשיו אחרי שראיתי אני מבינה בדיוק למה התכוונת.
זה לא השירים שהיו איטיים זה כל מה שבין לבין. פשוט נמשך נצח.
מסכימה לחלוטין
באיזשהו שלב שקלנו להתחיל משחק שתייה שבו לוקחים שוט כל פעם שיש קלוזאפ על הפרצוף המיוסר של אמה סטון.
מיוזיקל איטי עם קלוז-אפים מיוסרים?
אני בטוח שזה כבר מוכר לי ממקום אחר…
?
אני לא בטוחה למה אתה מתכוון.
הוא מדבר על עלובי החיים
(ל"ת)
אני יודעת שזה מטופש אבל
איכשהו עלובי חיים לא נתפס אצלי כמיוזיקל.
ז"א – ברור לי שזהו סיפור שמקודם על ידי השירים ולכן זהו מיוזיקל על פי ההגדרה. אבל זה פשוט לא מצליח לשבת לי בראש על אותה הקטגוריה.
אני חושבת שבראש שלי מחזמר דורש לפחות רמה מינימלית של אופטימיות/הומור כדי שאני אוכל להתייחס אליו כמחזמר (אני יודעת שזה לא נכון לפי שום הגדרה סבירה בעולם. סתם לפי התחושה שלי).
עלובי החיים זה יותר קרוב לאופרה מאשר למחזמר
זאת אומרת שהדמויות לא מדברות או כמעט ולא מדברות ומעט הדיאלוגים שיש שם גם הם מושרים. ניסיתי פעם לשמוע את כל הפסקול ביוטיוב וזאת חוויה די מתישה – 33 שירים, ממש כמו לצפות במחזה עצמו. קשה לצלוח את זה עד הסוף מבלי להירדם ו/או לחכות בחוסר סבלנות שזה ייגמר כבר.
עלובי החיים דווקא מתקדם במהירות
בתוך עשר דקות הגיבור מספיק להשתחרר מהכלא, להיזרק מעבודה, להתארח בכנסייה, לגנוב ממנה פמוטים, להיתפס ולהשתחרר שוב. וזו רק ההתחלה של עלילה מפותלת.
ב"עלובי החיים" לא תראו שתי דקות של קלוז-אפ על אדם שותק (שותק! הלוואי שהיו שותקים שם שניה!).
ב"לה לה לנד", רוב מה שיש זה שתיקות. שתיקות ארוכות.שתיקות ארוכות ומהורהרות. שתיקות ארוכות, מהורהרות ועגמומיות. זה מתיש וזה משעמם.
..וזה לא נכון.
חוץ מזה, תמשיך.
אולי קצת הגזמתי ב"רוב מה שיש"
אבל יש שם המון סאב-טקסט שקט ואיטי וקלוז-אפים על מבטים עגמומיים. אני לא היחיד שהתייחס לכך כאן.
קראתי את המשפט האחרון
ומרוב שהוא לא קשור בשום צורה ל"לה לה לנד", הייתי צריכה לקרוא אותו פעמיים כדי לוודא שהוא לא מתייחס ל"שתיקה" של סקורסזה.
"לה לה לנד" סרט שרובו שתיקות עגומות? WTF?
האם הסרט מתאים גם לכאלו שלא חובבי מחזמרים?
שלום,
האמת, שבכלל לא חשבתי לראות את הסרט, כשיצא. אעפ"י שאני אוהב את רייאן גוסלינג ואת אמה סטון.
אני פשוט לא אוהב סרטים שפתאום אנשים מתחילים לשיר במקום להגיד את מה שיש להם להגיד.
זה נראה לי לא אמין, מלאכותי וטיפשי.
מהסיבות האלו, לא הלכתי לראות מחזמר בלונדון, ולא ראיתי את שיקאגו, מולן רוג'ו כדומה. המחזמר האחרון שראיתי היה "שיר אשיר בגשם" בגיל מאוד צעיר.
והנה, עת סיכומי השנה הגיעה, וכולם משתפכים על הסרט (וכנראה שבצדק).
שאלתי היא פשוטה – כדאי לי לראות את הסרט הזה?
האם מוטיב "המחזמרי" שבו הוא משמעותי?
תודה ושנה אזרחית שמחה :)
בנוגע לשאלה שבכותרת שלך התשובה שלי היא חד משמעית כן.
גם אני שונא מחזות זמר,זה ז'אנר מטופש וילדותי בעיני,ובאתי עם חששות כבדים מאוד לסרט,אבל אני יכול להגיד לך בוודאות שזה הסרט הכי טוב שראיתי ב8 החודשים האחרונים(כולל סרטים שראיתי משנים עברו).יחסית אין יותר מדי שירים בסרט,הם לא משתלטים עליו,וסצינות השירים הם מצוינות ומעבירות את המסר בצורה נפלאה.
הקולנוע שאני אוהב הוא אפל פסימי ודכאוני,ועפתי על הסרט הזה.
אני גם יכול להגיד לך שאלות מאוד התאכזבה מהסרט כי היא ציפתה לסרט בנות בסגנון היי סקול מיוזיק ובמקום זה קיבלה את הסרט החכם,העמוק,הקולנועי,המרגש והמופתי הזה
כמו ב"המפגש" אני נדהם מהמחמאות
כדברי המלכה ויקטוריה, We are not amused
אמה סטון היא הסיבה היחידה שהצלחתי להכריח את עצמי להתרכז למשך שעתיים תמימות.
הדמויות לכשעצמן לא עניינו אותי מספיק כדי שיהיה איכפת לי ממה שקורה להן.
בכנות, אני לא בן אדם של מחזות זמר.
אבל כשיש מחזמר טוב אני יודע לתת לו את הכבוד שמגיע לו. "לה לה לנד" לא טוב. הוא מדהים, מחזמר או לא. זאת חוויה יותר מאשר סרט. כל פריים הוא יצירת מופת, השירים והמוזיקה מדהימים (אם כי לא הייתי ממליץ לתת לגוסלינג לשיר בעתיד).
אמה סטון לגמרי לוקחת את הופעת השנה מבחינתי וממש חבל שלא צפיתי בסרט לפני הסקר של הופעת השנה.
אני לא מבין את ההתייחסות לשירים בתור שיטה להמלצה
נראה לי שאף אחד לא אוהב את הסרט רק בגלל השירים ואף אחד סולד מהסרט רק בגללם.
בכל מקרה המינון יורד באופן דרמטי בחצי השני של הסרט.
לא נתתי את ההמלצה בגלל השירים
הוא שאל האם הפן המחזמרי שבסרט משמעותי ואני עניתי שלא,והוספתי שגם אם כן,סצינות השירים הם מצוינות,גם בפני עצמם וגם בהקשר לסרט.
כמובן שגם בניכוי השירים,כמו שרד אמר,מדובר בסרט מצוין
ואני לא מבין למה לא להתייחס אליהם.
יש בסרט הזה שירים מצוינים, ואפילו מעבר לזה – כמה קטעים מוזיקליים אינסטרומנטליים נהדרים לגמרי.
איך זאת לא עילה להמלצה? ממתי מוזיקה טובה זה משהו שאפשר להתייחס אליו בשוויון נפש?
אין בעיה להסתמך על זה
אבל ראיתי כמה ביקורות שמתייחסות לשירים כנייר לקמוס אולטימטיבי.
אוהב מחזות זמר => לך תראה
אני, לדוגמה, לא עפתי על הסרט, אבל מוצא את עצמי מזמזם את השירים הרבה אחרי הסיום.
בכיוון ההפוך, המון ביקורות חיוביות עוסקות בעניין הרגשי ובחזון של הסרט.
word
דווקא כאן אני לא מסכים איתך
כי אנשים באים לראות סרט,ולא לשמוע מוזיקה.אם תהיה בסרט הופעה של ג'סטין ביבר,זה לא יגרום לאנשים לראות אותו,כי הם יכולים לעשות את זה מצוין גם בדרכים אחרות.אם יהיה סרט שיוודע לי שבפסקול שלו משתמשים בכל היצירות הקלאסיות האהובות עליי,זה לא יגרום לי לראות אותו,אלא רק אם אשמע שיש בסרט הזה בימוי,תסריט ומשחק טובים.
בשביל לשמוע מוזיקה לא צריך לראות סרט,אפשר להוריד את הפסקול וזהו.
גילוי נאות-מעולם לא צפיתי ברוקי ובהפריצה לאלקטרז,ואני גם לא מתכנן לעשות את זה,אבל זה לא מפריע לפסקולים שלהם להתנגן נון סטופ בפלאפון שלי
לא יודעת...
לגבי ג'סטין ביבר, זו לגמרי יכולה להיות סיבה לאנשים *לא* לצפות בסרט…
"Love Yourself" שיר טוב דווקא
משהו בחיוביות שלו, אפילו אם היא סרקסטית, מצא חן בעיניי ולא היה מתוחכם-איזה-צחוקים אלא באמת יצר משהו מרענן באפקט שלו.
אממ
האמת שאין לי ממש מושג כלשהו על ג'סטין ביבר.אני לא יודע מה ארץ מוצאו,מה הסגנון המוזיקלי שלו,אני לא מכיר אף שיר שלו,וזה גם כל כך לא מעניין את סבתא רבא שלי.
כל מה שאני יודע זה שהוא מפורסם ושיש לו הרבה מעריצות,ולכן היה נראה לי מתאים לשלב אותו בתגובה הקודמת שלי
אני רק מדייק
ואומר שכמובן שאם יש לסרט פסקול טוב זה אחלה בונוס,וברור גם שיש הבדל גדול בין לשמוע את הפסקול יחד עם הצפייה בסרט מאשר לבד,אבל זו עדיין לא סיבה מספקת בפני עצמה כדי להמליץ לסרט
אבל זה לא הדבר היחיד שאמרתי שטוב בסרט.
אני בכנות לא חושב שיש מישהו שאהב את הסרט הזה רק בגלל השירים.
נכון אתה צודק
לא הבנתי כמו שצריך את התגובה הקודמת שלך
כל כך קרוב ועם זאת כל כך רחוק
חיכיתי לסרט בהתלהבות. אני נהנית במחזות זמר, וסיפור רומנטי, וכולם ממליצים, ובאמת שהגעתי עם כל הכוונה להנות. זה פשוט לא קרה.
נתחיל בהבהרה – ראינו את הסרט ביס פלנט ב"ש, וזה לא שהווליום היה חלש, אבל הוא לא היה מספיק חזק.
אני בדרך כלל שונאת שהבומים מפוצצים לי את האוזניים, אבל זה היה חלש מדי, שמעו קצת רעשים מהאולמות השכנים, וזה לגמרי הרס את חווית השקיעה בסרט. יכול להיות שאם הייתי מצליחה לשקוע במוזיקה ולא הייתי צריכה להתאמץ כדי להבין את המילים שהם שרים זה היה משנה. אבל אני יכול לחוות דיעה רק על הסרט בתנאים שראיתי.
והסרט בתנאים שראיתי לא היה כזה טוב.
הבעיה העיקרית שלי עם הסרט זה שאין קלישאה אחת שהוא דילג עליה. ואם אתה הולך לעבור קלישאה אחרי קלישאה אז צריך שיהיה לך משהו מספיק חזק מאחורי זה כדי להתגבר על זה, ופשוט לא היה.
היו כל כך הרבה קלוזאפים על אמה סטון שעד סוף הסרט כבר התחלנו לבחון את הגבות, ואת האף, והתסרוקת וכו…
למרות מה שכתוב כאן אני מרגישה שאם הסרט היה קצת יותר מהיר, אם היו מורידים איזה רבע שעה של שתיקות בעריכה, זה היה יכול להיות יותר מהודק ואז לא היה לי זמן להבין בפגמים. אבל הבמאי נתן לי המוווווווון זמן להבחין בפגמים. וזו הבעיה.
ואאו, סרט שעוסק ב"מה היה אילו" ובאוסקר באמת מודיעים על זכיה, ויש את נאומי "הזוכים"
(ל"ת)
כגודל הציפיה, כך האכזבה
לה לה לנד הוא סרט שאינו אחיד ברמתו.
השליש הראשון של הסרט משמים ומשעמם. פשוט התאפקנו לא לקום ולצאת.
שני השלישים הנותרים הרבה יותר טובים, הסיפור תופס תאוצה והסרט מתחיל לעניין.
הבחירה לעשות את הסרט כמיוזיקל היא מבחינתי מצערת. באופן אישי הסוגה הזו משעממת אותי, ולה לה לנד אינו יוצא דופן מבחינה זו.
אני משוכנע שאם זה לא היה מיוזיקל, הסרט היה מוצלח הרבה יותר, ואפילו מהנה מאד.
מה בכל זאת טוב בסרט ?
המשחק של אמה סטון ושל ראין גוסלינג מצויין לדעתי.
הסיפור פשטני, אך פורט על כל הנימים הנכונים.
ויותר מכל, הסרט שופע אהבה למוזיקת הג'אז, והאהבה הזו נגעה בי ומדברת אליי.
ומה השורה התחתונה ?
יותר מכל – סרט שאינו אחיד ברמתו, ולוקה בעיקר בחלקו הראשון באיטיות ובשיממון.
אם עוד לא הלכתם לראות – אפשר לוותר, אבל אפשר גם לנסות לראות בבית (בתנאי שתנמיכו ציפיות).
עטוף בחלום אמריקאי
סרט מתוק מדי,עטוף בחלום האמריקאי עם מוטיבים נוסטלגיים,תוך נסיון פתאטי לבסס לנו ארכיטיפים של הצלחה והגשמה בשפה ההוליוודית.
אולי הייתי צריכה להתריע לבעלי שמדובר במחזמר
העובדה הזו לגמרי תפסה אותו בהפתעה, והוא הרגיש שהוא מפספס המון מחוות ורפרנסים.
אני חשבתי שהסרט היה מעט ארוך מידי, אבל הוא נכנס לי ללב והשירים לא יוצאים לי מהראש. בניגוד לוויפלאש שאומנם היה חוויה סוחפת, אבל השאיר לי טעם רע בגלל חוסר האמון במין האנושי. פה גם החוויה הייתה סוחפת וגם התחושה בסוף הסרט הייתה מאוזנת הרבה יותר. והצילום, עריכה והארט מהממים.
איזה כיף שהספקתי לתפוס אותו בקולנוע.
משהו מעניין ששמתי לב אליו בצפיה שניה
בפריים הראשון של הסרט,כשמצלמים את השמים מעל הפקק,מושמעת ברקע היצירה1812 של צ'ייקובסקי, וכעבור שלוש שניות בערך בעל המכונית מעביר ערוץ ואנחנו שומעי9 מוזיקה אחרת.בהתחשב בזה שמדובר ביצירה קלאסית,אנישזו עוד דרך של שאזל להגיד לנו אי מאמין ך האומנות האמיתית נעלמה והוהי ום הכל ממוס.
רק שאם כך לא לחלוטין ברור לי למה נבחרה יצירה תוכניתית ולא מוסיקלית טהורה.
בכל מקרה זה היה מגניב,כי בדיוק שמעתי את היצירה הזו רגע לפני הצפיה השניה בלה לה לנד
כמובן כמה טיפשי מצידי,כמה מתוחכם מצד שאזל.
היצירה היא 1812,אבל כעבור כמה שניות אנו מגלים שאנחנו כבר לא נמצאים בשנת1812,וכבר אין יצירות של צ'ייקובסקי. השנה היא2016,ויש פקקי תנועה, טראנסים וצבעים זוהרים,הכי רחוק מ1812
לפני הפריים הראשון
יש גם לוגו מיושן של חברת ההפקה Summit ולאחר מכן את הלוגו המקורי של Cinemascope שנותנים לסרט תחושה של סרט משנות החמישים.
אז עכשיו גם שאיפה למצויינות זאת אן-ראנדיות דורסנית?
(ל"ת)
אפשר לשאוף למצוינות בלי להגיע אליה
(ל"ת)
איזה מעפנים האנשים האלה שמצליחים בחיים.
טפו עליהם,, איכסה.
מסכים מאוד, ויותר מכך:
לא ברור בכלל מה עושה את שני האנשים האלה לכאלה כוכבים.
האם מיה שחקנית טובה? אני לא יודע. ראינו חצי אודישן שלה (שנקטע באמצע) ועוד אודישן שבמהלכו היא שרה (או שאולי לא באמת שרה?). המהלך של 'רדיפת החלום' שלה הוא לכתוב ולבצע את המחזה – אבל אנחנו לא רואים או שומעים שורה אחת מהמחזה. איכשהו, היצירה עצמה לא מעניינת את שאזל, אלא הכוכבות. אם נשווה, נניח, ל'ברבור שחור' של ארונופסקי – שם אנחנו מבינים את הרצון של הדמות לעשות אמנות בכל מחיר,ורואים גם את התוצאה.
וסבסטיאן? הוא בכלל לא אמן. הוא בסך הכל אוהב ג'אז ורוצה לנהל מועדון לג'אז כמו של פעם. הוא בעצם בכלל איש עסקים, ועוד איש עסקים שמרן. ללא ספק מסר איין-רנדי מובהק.
בצפייה שלישית: אני לא מבין איך הסרט הזה לא קיבל אוסקר
ואני לא מתכוון לאוסקר לשנת 2016 – אלא לאוסקר לשנת 2016, לשנת 2017 ולשנת 2018. מבחינתי, שיזכה גם השנה.
איזה סרט מושלם.
אכן
הגעתי למסקנה שזה כנראה הסרט האהוב עליי.
אני חושב שהסרטון הזה, של אמה וגוסלינג משחקים את הסצנה של המריבה בארוחת הערב כשמתחת מופיע התסריט, שמשמש בשבילם רק מעין עוגן וממש לא תורה מסיני, ממחיש מצויין מה כל כך מיוחד בסרט הזה. הרקע הוא מחזמר גדול מהחיים, אבל הדמויות עצמן מדברות כמו בני אדם אמיתיים, והקונפליקטים מרגישים אותנטיים ברמה של דוקומנטרי.
https://www.youtube.com/watch?v=XFi8BAzeawA
בגדול אני מסכים איתך
גם בקטן :)
הערה קטנה
יצאתי אידיוט. הספויילר לעיל הוא לנוקמים סוף המשחק, לא למלחמת האינסוף 2 (אם כי אפשר לראות את זה ככה).
השלמתי כעת.
סרט משובח שגרם לי להשיל את עטיפת הציניות שלי, גם אם למשך שעתיים :)