על הנייר זה נשמע סיפור נחמד אך משעמם, הטריילר גם הוא לא מספר הרבה, שזה דבר טוב בעצם, כי עם במאי כה מוצלח וצוות שחקנים מדהים שכזה רק עושה חשק לצפות בסרט ולראות איך הסיפור הפשוט (אך המדהים) הזה הופך לסרט ראוי ליוצרים שלו
מצד אחד. זה נראה לא רע.
מצד שני נמאס לי כבר מסרטי דיוויד או ראסל עם ג'ניפר לורנס בראדלי קופר ורוברט דה נירו כשאחד מהם המתוסבך, השני מציל אותו ורוברט דה נירו האבא המטומטם שצריך להתעורר
פשוט נמאס
JOY – בואו נעשה קצת סדר. הסרט לא רע, לא רע בכלל אפילו. אבל בואו נודה באמת הוא נחמד, אבל הוא לא מחדש כלום, אין בו סיפור יוצא דופן או בימוי יוצא דופן וזה גם בסדר. כי לא רוב הסרטים הם גאוניים.
אבל ברגע שמביאים לך את דיוויד או ראסל, ואת השלישיה הקבועה שלו וסרט שבו הן משחקי פחות או יותר אותו דבר בפעם השלישית. למה שזה יהיה מוצלח במיוחד או טוב?
למה כל פעם הסיפור הוא על הילדה הלא מוצלחת (ג'ניפר לורנס) עם האבא המטומטם (רוברט דה נירו) והמציל הגדול (בראדלי קופר). ולמה תמיד הדמויות צריכות להיות אותו דבר? ולמה הסיפור נשאר באופן כזה או אחר זהה? ולמה שזה יהיה הסרט הכי טוב של השנה?
זה לא. זה נקרא למחזר. ולמחזר אפשר, אבל במידה.
אבל נקודה מעצבנת לא פחות היא שהדמות הראשית, ג'וי, לא אחר מאשר ג'ניפר לורנס, היא אישה גרושה עם שני ילדים שיותר מפעם אחת מוזכר בסרט שיותר מידי זמן להגשים את החלומות הגדולים שלה אין לה והשחיים נופלים לה מבין האצבעות.
אז בואו נדבר על זה, ג'ניפר לורנס בת 20, אם התפקיד הזה יינתן לשחקנית בת 40 זה יהיה קצת יותר אמין לא? אפילו אם היו עושים קצת פוטושופ ומבגריםפ אותה. אבל היא נראית ילדה! זה לא אמין ולא הגיוני. והיא אחלה של שחקנית, אז למה לתת לה תפקידים שהיא קטנה מידי עבורם?
"למה כל פעם הסיפור הוא על הילדה הלא מוצלחת (ג'ניפר לורנס) עם האבא המטומטם (רוברט דה נירו) והמציל הגדול (בראדלי קופר). ולמה תמיד הדמויות צריכות להיות אותו דבר?"
מה זה "כל פעם"? ג'ניפר לורנס הייתה ילדה לא מוצלחת פעם אחת בסרטים של או ראסל (בפעם השנייה היא לא הייתה "ילדה" והיא לא הייתה "לא מוצלחת"), רוברט דה נירו היה פעם אחת אבא ולא מטומטם, וברדלי קופר שיחק שתי דמויות שונות לחלוטין – ואף פעם לא הציל אף אחד, בפעם הראשונה הוא היה זה שצריך הצלה והוא וג'ניפר לורנס הצילו אחד את השני.
לגבי ההערה על זה שאו. ראסל מלהק את לורנס לתפקידים שגדולים ממנה ב20 שנה – זה נכון לחלוטין, ומתסכל כל פעם מחדש.
זה החלק הכי מתסכל, היא שחקנית מעולה אבל היא חוגגת השנה 24 או 25 וכל התפקידים שהוא נותן לה כתובים על נשים מבוגרות ממנה באופן משמעותי.
בsilver lining היא אלמנה
בחלום אמריקאי היא גרושה עם ילד
את הנוכחי לא ראיתי.
אבל כשמדברים על אפקטים של פוטושופ ותודעה כוזבת של עולם הפרסום והתרבות והחדרת מסרים חולים לאנשים, להציג בחורה בת 24 בתור דוגמה לגרושה/אלמנה עם ילדים, זה לא נורמלי. בטח כשאת הדמות משחקת בחורה שאפילו כבת 24 היא חריגה במראה הנפלא שלה. אין המון הבדל בין זה לבין דוגמניות במראה אנורקטי שמפרסמות סקיני ג'ינס.
זה חבל כי אני בטוחה שהיה אפשר לתפור לה תפקידים בגילה שלא מבזים אותה (כלומר לא בלה והערפדים או איזה שקר כלשהו כזה) ואני בטוחה שהיה אפשר למצוא שחקנית מעולה אחרת תואמת גיל כדי לשחק את התפקידים הנ"ל.
לורנס היא מן הסתם כבר לא ילדה, אבל היא גם לא מבוגרת מספיק להיות אלמנה\גרושה עם ילדים. כלומר, טכנית אני מניח שהיא כן יכולה להיות כזו גם בגילה אבל זה עדיין משונה לראות דבר כזה, ולראות אותה מקבלת תפקידים כאלה שוב ושוב זה עוד יותר מוזר.
הרי ברור שזאת מניפולציה שיווקית שתגרום לאנשים לבדוק אותו, ממש כמו אלה שקראו ב-2010 לסרט האינדי שלהם סיירוס. "אה, ג'וי? אולי זה משהו שקשור להקול בראש? אה, לא, זה בכלל לא של פיקסאר וזה גם בכלל לא אנימציה. אבל יש שם את ג'ניפר לורנס, אז ניתן לזה צ'אנס".
זה כמו שוואן סאנט הוציא את הסרט אלפנט קצת אחרי האלבום של הווייט סטרייפס (שלא לדבר על הבלק אייד פיז שחיקו אותם אחר-כך עם Elephunk); כשיש משהו שנורא מצליח, טבעי שאחרים ינסו לחקות אותו, ולו דמיון בשם בלבד.
משום שהוא שימש בתגובות לפני.
במשחקי הרעב היא באמת משחקת ילדה (בת 16) והיא עוברת מצויין בתור טינאייג'רית.
בסרטים האחרים היא עושה עבודת משחק מהממת, מאוד אוהבת אותה ומאוד מפרגנת לכישורים שלה- אבל התפקידים לא הולמים את הגיל שלה.
זה כל כך מעוות, כי כשניסיתי לגבש רשימת מחליפות (הנחתי שמישהו עוד ישאל, פייר הפתעתם) בדקתי וגיליתי ששרליז תרון לדוגמה היא בגילו של בראדלי קופר (יש בינהם הבדל של שנה), אבל באף חלום רטוב לא הייתי מדמיינת שילהקו אותם כזוג בסרט, משום שהוליווד כבר הרגילה אותנו אחרת.
אפילו בסרט הפמיניסטי והנהדר והעטור שבחים פה בעין הדג, מקס הזועם, היא לוהקה כבוגרת וכו'. אמנם קיבלה תפקיד עם אופי, אבל המתעברות של המלך היו יפייפיות צעירות. ונכון שזה מתאים לעלילה ומשרת את הסיפור והסרט פמיניסטי והכל. אבל לרגע אפילו על זה הצלחתי להתעצבן, כי אף אחד לא שוקל אותה יותר לתפקידים רומנטיים או זוגיים. היא עברה לפאזת האמא/הבוגרת. גם אנג'לינה ג'ולי הפסיקה להיות מלוהקת לתפקידים צעירים בתקופה שעוד ילדה את הילדים הביולוגים שלה, כי במושגים של הוליווד היא כבר לא תאמה את הסטראוטיפ הפוטושופי של מישהי שיכולה להכנס להריון.
אין בתעשיית הבידור שום פרופורציות, מן הסתם גם לבראדלי קופר כבר נגלים כמה קמטוטי גיל מתחת לעיניים אפילו כשהוא מאופר למשעי. ובכל זאת, הוא השידוך המושלם בסרט למישהי שהתחילה ללמוד בבית הספר כשהוא כבר הגיע לגיל 18.
למעשה בספר קטניס יותר צעירה מלורנס, אבל קולינס בפירוש אמרה שהיא הייתה בעד הליהוק של לורנס כי היא רצתה להדגיש את הבגרות הנפשית והרגשית של קטניס. כפמיניסטית, את אמורה להבין שלקרוא לנערה מתבגרת "ילדה" זה מקטין נשים.
ובכל זאת, למה זה אירוני? זה דבר שמפריע לי תמיד, במקרה בחרתי להעיר עליו כאן. ג'ניפר לורנס תהיה השנה בת 26, ולקרוא לה ילדה זה פשוט מגוחך; הגם שאני מסכים שלתת לה לשחק אימהות בנות ארבעים זה מגוחך באותה המידה.
"במשחקי הרעב היא באמת משחקת ילדה (בת 16) והיא עוברת מצויין בתור טינאייג'רית."
זה מתנשא. זה כאילו בא להגיד שלנערות בגיל ההתבגרות לא יכולה להיות בגרות נפשית, זאת בזמן שנערות בנות 13-14 בימינו דוברות שלוש שפות, הולכות לקולג', נואמות בטד וכותבות מאמרים פמיניסטיים. אבל לקרוא לאלסה כלבה באיזו גרסה חלופית של הסרט שבכלל לא קיימת זה אסור, כן?
אתה כאילו מחפש בכח ריבי רשת?
אמרתי לך, מפריע לך הניסוח "ילדה" אז החלף ב
"במשחקי הרעב היא באמת משחקת קטינה (בת 16) והיא עוברת מצויין בתור טינאייג'רית.
לא כתבתי שהיא ילדה/קטינה אלא שהיא משחקת ילדה/קטינה.
לחברים שלי יש ילד שכבר בגיל 3 דיבר 3 שפות, זה לא הפך אותו לפחות ילד ולא נראה לי שזה מזלזל להתיחס אליו כילד. אתה המצאת בעיה לא קיימת ותוקף אותי עליה.
מדובר בהגדרה מילונית. קטינה זאת הגדרה חוקית, ילדה זאת מילה מזלזלת ומקטינה כשמדובר בנערה, על אחת כמה וכמה נערה בוגרת לגילה, ואלה הדמויות שלורנס שיחקה במשחקי הרעב וקר עד העצם. לא משנה אם את מתייחסת אליה או לדמות, 13-18 זה לא ילדה. זאת לא לורנס, זה העיקרון.
שהמשפט "סרט על אישה שממציאה סחבה" נשמע מעניין. כלומר, לא ממש. זה נראה כמו סרט שאו. ראסל עשה כי הוא הפסיד בהתערבות. פה ושם הוא זורק כמה שירים וקצת זוויות צילום נחמדות אבל זה מרגיש מחופף, כאילו אין לו באמת כוח. לורנס, עם כמה שהיא מוכשרת, לא מצליחה לסחוב (חהחה) את הסרט על גבה. היא פשוט לא משכנעת מספיק. וכמו שאמרו פה, זה ממש מוזר שאישה גרושה עם ילדים בני איזה 6 לפחות נראית כאילו היא בת 24. גם כשזמן בסרט עובר, היא ממשיכה להיראות ככה. האם ג'וי האמיתית היא במקרה ערפד? אם כן, זה נשמע כמו סיפור הרבה יותר מעניין מזה שבסרט הזה.
יש פה בדיוק סצינה אחת מעולה, שהיא הפרסומת הראשונה של ג'וי. כל השאר מרגיש שנעשה ברבע-כוח.
אחרי "חלום אמריקאי" שבו ראסל לקח סיפור אמיתי מרתק והעמיס עליו בלי סוף זיבולי-שכל מיותרים, ב-"ג'וי" ראסל… לקח סיפור אמיתי מרתק, והעמיס עליו בלי-סוף זיבולי-שכל מיותרים. אבל בניגוד ל-"חלום אמריקאי", ניכר שהפעם הסיפור האמיתי אשכרה עניין את ראסל, וזיבולי-השכל משתלבים בסרט בצורה טובה יותר, ואפילו חיננית במידה כזו או אחרת. המשפחה המטורפת של הגיבורה מספקת לסרט הרבה רגעים משעשעים, והמאבק שלה – שמתחיל בתור מאבק השרדות פשוט וממשיך בניסיון לצאת מנצחת נגד כל הסיכויים – הוא מאבק שמעניין לעקוב אחריו. הסרט גם מציג יפה רגע של שינוי בעולם המסחר והפרסום האמריקאי (והעולמי). לא יצירת מופת, אבל בהחלט סרט טוב.
אם סטודנט לקולנוע היה מגיש כזה סיפור וכזה ביצוע, הוא היה מקבל ציון נכשל. אבל זה דייויד או. ראסל, אז הוליווד ממהרת ללקק לו את ה*** ולזרוק עליו פרסים. אני לא מבינה למה. הוא אולי עושה סרטים פופולרים, אבל קולנוע טוב ממנו והלאה. "אמריקן האסל" היה סרט נחמד, אבל רק בזכות המשחק של כריסטיאן בייל. לא יותר מזה. "סילבר ליינינג" היה הסרט הכי גרוע שראיתי בשנה שעברה. עוד קצת והוא יהפוך להיות המייקל ביי של סרטי דרמה.
לגבי ג'וי, הסיפור הוא קישקוש מקושקש, עמוס בקלישאות, דיאלוגים מביכים, וסצינות לא שייכות שדחפו אותן בכח לסיפור רק כדי להוסיף קצת דרמה. העריכה גרועה. הסרט עמוס בדמויות, רובן ככולן דמויות מוגזמות ולא אמינות, החל מריקי ריקרדו שגר במרתף ועד למנהל ערוץ המכירות העשיר והמצליח שמסתובב עם זיפים (פחחחח). המשחק רע. גם ג'ניפר לורנס, שאני מחבבת בדרך כלל, משחקת רע. היא אמורה לגלם עקרת בית שמגדלת שני ילדים שמשתוללים הרבה, ומתחזקת שני הורים זוועתיים שכל הזמן הורסים לה את החיים, אבל היא נראית ומתנהגת כמו נערה קלולסית, לא כמו אישה בשנות השלושים שלה שראתה דבר או שניים. כשהיא אומרת שורות כמו "believe me, I have been mopping floors every day for most of my life"' , זה די מביך. היא לא מוכרת את השורה הזו, אפילו לא קצת.
ראיתי את "שלושה מלכים". לא זוכרת שהתרשמתי ממנו יותר מדי.
כאמור, לדעתי שלושת הסרטים האחרונים שלו הם ממוצע / לא טוב / גרוע, ולכן מבחינתי הוא במאי לא טוב.
(הגבתי קודם במקום הלא נכון, מתברר. אפשר למחוק את התגובה השניה).
דיוויד או. ראסל, ולעזאזל עם הקונצנזוס שנהיה סביבו הוא במאי טוב. הוא במאי שאני נהנה לראות את הסרטים שלו. הוא במאי שמאתגר את עצמו ולוקח סיפורים פשוטים ומפרק אותם לחתיכות ויוצר מהם משהו אחר. "פשוט" זה לא דבר שאפשר למצוא בסרטים שלו וכך גם בג'וי – בעוד שסרטים הוליוודים אוהבים לתת לכל שחקן את ההזדמנות לדבר בתורו כשהמצלמה עליו בפוקוס, דיוויד או. ראסל אוהב לקחת חדר מלא בשחקנים ולתת לכולם להשתולל אחד בשני: הסצנות שלו עמוסות, עם דמויות, עם רגשות, עם בלגן. אומנם לא הבלגן הויזואלי הנפלא של גיליאם, למשל – אבל בלגן לא פחות. העלילה עמוסה, הדיאלוגים עמוסים וכל זה, בשבילי הוא נהדר. הגודש שהוא יוצר הוא טירוף מחושב בהחלט, גם אם הוא נראה כמו טעות מתמשכת לא פעם.
ולמרות התקופה היותר סטנדרטית שלו שהתחילה עם פייטר, הוא מצליח עדיין לזרוח דרך הסרטים הנוסחתיים הללו. המפלה הגדולה ביותר הייתה כנראה "אופטימיות" גם כסרט (הכי פחות טוב של ראסל, בלי לצפות בסרט הביכורים שלו) אבל בעיקר שזה היווה את אחת הטעויות הגדולות יותר בקריירה שלו והיא הליהוק המתמיד של ג'ניפר לורנס בתפקידים שגדולים עליה בכמה וכמה מידות. ואם באופטימיות או בחלום זה עוד הוסתר בגלל שהיא הדמות המשנית יותר, כאן החוסר הזה בולט לשמיים. מטורף איך החוליה שמונעת מהסרט הזה להיות סרט נהדר היא זאת שקיבלה מועמדות לאוסקר.
כי זה מה שקרה כאן. ג'ניפר לורנס לא מצליחה לגייס את הסמכותיות, את העייפות, את ניסיון החיים שאמור להיות לג'וי. היא נראית נקייה מדי, תמימה מדי, חדשה מדי. הסרט עושה את המיטב באמצעים ויזואלים וטקסטואלים אבל ג'ניפר לורנס עדיין לא בשלב בחייה שאמין שהיא תהיה מטריארך. והסרט הזה נשען הן בפנים הסרט והן בחוץ הסרט על ג'וי. וג'ניפר לורנס, חמודה ככל שתהיה, לא מצליחה לספק את הסחורה.
כמובן, צריך לאהוב את הבלגן של או. ראסל. שטויות כמו להתחיל את הסרט עם אופרת סבון, או לשחק עם הזמנים בלי סיבה טובה, או לשלב קריינות ממש אקראית הם כולם החלטות עם נקודה כלשהי אבל בעיקר מהווים את הבלגן הגדול שדיוויד או. ראסל מאמין שהם החיים, אם לשפוט על פי רוב סרטיו.
נ.ב – הסרט לא לחלוטין מבוסס עליה, אבל יום אחד יצטרכו לעשות סרט אמיתי על הבחורה שהמציאה את הסחבה וללהק בו את ג'יין קרקובסקי. (להשוואה: ג'וי מנגאנו – " rel="nofollow">ג'יין קרקובסקי )
נ.ב 2 – מאוד מתאים לאקדמיה לתת לברדלי קופר 3 מועמדויות ברצף על הופעות בינוניות ואז להתעלם מהאחת הבאמת טובה שהוא נתן בג'וי.
מעניין,
האם חד ההורית המציאה סמרטוט, ולא רק היתה נשואה לו.
מה מקור ההשראה שלה?
(מבוססת על סיפור אמיתי)
אז זה הסיפור האמיתי מאחורי הפרק ההוא של "זהו-זה"
שבו ישראלי שנשלח מקיבוץ בישראל לארה"ב כדי להחזיר משם איזה יורד מביא אתו סמרטוט ספונג'ה, וההמצאה המהפכנית הזאת הופכת אותו למיליונר?
טריילר מוצלח
על הנייר זה נשמע סיפור נחמד אך משעמם, הטריילר גם הוא לא מספר הרבה, שזה דבר טוב בעצם, כי עם במאי כה מוצלח וצוות שחקנים מדהים שכזה רק עושה חשק לצפות בסרט ולראות איך הסיפור הפשוט (אך המדהים) הזה הופך לסרט ראוי ליוצרים שלו
טריילר חדש
עדיין לא בדיוק מראה עלילה, אבל נראה מצוין.
https://www.youtube.com/watch?v=-6K4Ts83604
מצד אחד. זה נראה לא רע.
מצד שני נמאס לי כבר מסרטי דיוויד או ראסל עם ג'ניפר לורנס בראדלי קופר ורוברט דה נירו כשאחד מהם המתוסבך, השני מציל אותו ורוברט דה נירו האבא המטומטם שצריך להתעורר
פשוט נמאס
היה בדיוק אחד כזה
(ל"ת)
JOY – בואו נעשה קצת סדר. הסרט לא רע, לא רע בכלל אפילו. אבל בואו נודה באמת הוא נחמד, אבל הוא לא מחדש כלום, אין בו סיפור יוצא דופן או בימוי יוצא דופן וזה גם בסדר. כי לא רוב הסרטים הם גאוניים.
אבל ברגע שמביאים לך את דיוויד או ראסל, ואת השלישיה הקבועה שלו וסרט שבו הן משחקי פחות או יותר אותו דבר בפעם השלישית. למה שזה יהיה מוצלח במיוחד או טוב?
למה כל פעם הסיפור הוא על הילדה הלא מוצלחת (ג'ניפר לורנס) עם האבא המטומטם (רוברט דה נירו) והמציל הגדול (בראדלי קופר). ולמה תמיד הדמויות צריכות להיות אותו דבר? ולמה הסיפור נשאר באופן כזה או אחר זהה? ולמה שזה יהיה הסרט הכי טוב של השנה?
זה לא. זה נקרא למחזר. ולמחזר אפשר, אבל במידה.
אבל נקודה מעצבנת לא פחות היא שהדמות הראשית, ג'וי, לא אחר מאשר ג'ניפר לורנס, היא אישה גרושה עם שני ילדים שיותר מפעם אחת מוזכר בסרט שיותר מידי זמן להגשים את החלומות הגדולים שלה אין לה והשחיים נופלים לה מבין האצבעות.
אז בואו נדבר על זה, ג'ניפר לורנס בת 20, אם התפקיד הזה יינתן לשחקנית בת 40 זה יהיה קצת יותר אמין לא? אפילו אם היו עושים קצת פוטושופ ומבגריםפ אותה. אבל היא נראית ילדה! זה לא אמין ולא הגיוני. והיא אחלה של שחקנית, אז למה לתת לה תפקידים שהיא קטנה מידי עבורם?
"למה כל פעם הסיפור הוא על הילדה הלא מוצלחת (ג'ניפר לורנס) עם האבא המטומטם (רוברט דה נירו) והמציל הגדול (בראדלי קופר). ולמה תמיד הדמויות צריכות להיות אותו דבר?"
מה זה "כל פעם"? ג'ניפר לורנס הייתה ילדה לא מוצלחת פעם אחת בסרטים של או ראסל (בפעם השנייה היא לא הייתה "ילדה" והיא לא הייתה "לא מוצלחת"), רוברט דה נירו היה פעם אחת אבא ולא מטומטם, וברדלי קופר שיחק שתי דמויות שונות לחלוטין – ואף פעם לא הציל אף אחד, בפעם הראשונה הוא היה זה שצריך הצלה והוא וג'ניפר לורנס הצילו אחד את השני.
לגבי ההערה על זה שאו. ראסל מלהק את לורנס לתפקידים שגדולים ממנה ב20 שנה – זה נכון לחלוטין, ומתסכל כל פעם מחדש.
היא לא ילדה באף אחד מהסרטים שלו
זה החלק הכי מתסכל, היא שחקנית מעולה אבל היא חוגגת השנה 24 או 25 וכל התפקידים שהוא נותן לה כתובים על נשים מבוגרות ממנה באופן משמעותי.
בsilver lining היא אלמנה
בחלום אמריקאי היא גרושה עם ילד
את הנוכחי לא ראיתי.
אבל כשמדברים על אפקטים של פוטושופ ותודעה כוזבת של עולם הפרסום והתרבות והחדרת מסרים חולים לאנשים, להציג בחורה בת 24 בתור דוגמה לגרושה/אלמנה עם ילדים, זה לא נורמלי. בטח כשאת הדמות משחקת בחורה שאפילו כבת 24 היא חריגה במראה הנפלא שלה. אין המון הבדל בין זה לבין דוגמניות במראה אנורקטי שמפרסמות סקיני ג'ינס.
זה חבל כי אני בטוחה שהיה אפשר לתפור לה תפקידים בגילה שלא מבזים אותה (כלומר לא בלה והערפדים או איזה שקר כלשהו כזה) ואני בטוחה שהיה אפשר למצוא שחקנית מעולה אחרת תואמת גיל כדי לשחק את התפקידים הנ"ל.
זה נושא אחר לחלוטין שאני מסכים איתו.
(ל"ת)
מסכים.
אומנם 24 זה כבר לא בדיוק ילד, אבל זה קרוב. נורא מוזר לראות את לורנס משחקת כאלה מבוגרות כשהיא ממש לא נראית כזו.
24 זה בדיוק *לא* ילד.
0-2 – תינוק
2-13 – ילד
13-18 – נער
18-30 – בחור צעיר/גבר
זה באמת כל-כך קשה?
אתה מודע לזה שכשאנחנו אומרים "ילד\ה"
אנחנו לא מתכוונים לזה מילולית, נכון?
לורנס היא מן הסתם כבר לא ילדה, אבל היא גם לא מבוגרת מספיק להיות אלמנה\גרושה עם ילדים. כלומר, טכנית אני מניח שהיא כן יכולה להיות כזו גם בגילה אבל זה עדיין משונה לראות דבר כזה, ולראות אותה מקבלת תפקידים כאלה שוב ושוב זה עוד יותר מוזר.
מודע ועוד איך.
ועדיין, זאת גילנות.
אגב, הבחירה לקרוא לסרט הזה ג'וי ממש מעליבה
הרי ברור שזאת מניפולציה שיווקית שתגרום לאנשים לבדוק אותו, ממש כמו אלה שקראו ב-2010 לסרט האינדי שלהם סיירוס. "אה, ג'וי? אולי זה משהו שקשור להקול בראש? אה, לא, זה בכלל לא של פיקסאר וזה גם בכלל לא אנימציה. אבל יש שם את ג'ניפר לורנס, אז ניתן לזה צ'אנס".
מכיוון שמדד הסרקזם שלי שבור לאחרונה, אני אנקוט אמצעי זהירות:
התגובה היא בדיחה מודעת לעצמה או קונספירציה חסרת כל היגיון?
לא קונספירציה. גימיק שיווקי.
זה כמו שוואן סאנט הוציא את הסרט אלפנט קצת אחרי האלבום של הווייט סטרייפס (שלא לדבר על הבלק אייד פיז שחיקו אותם אחר-כך עם Elephunk); כשיש משהו שנורא מצליח, טבעי שאחרים ינסו לחקות אותו, ולו דמיון בשם בלבד.
אה, אז קונספירציה.
(ל"ת)
אל תגיד קונספירציה כל עוד אף אחד לא התחיל לדבר על הנאצים או על איין ראנד.
שלושת הפילים יצאו כולם באותה שנה, אגב.
השתמשתי במונח "ילדה"
משום שהוא שימש בתגובות לפני.
במשחקי הרעב היא באמת משחקת ילדה (בת 16) והיא עוברת מצויין בתור טינאייג'רית.
בסרטים האחרים היא עושה עבודת משחק מהממת, מאוד אוהבת אותה ומאוד מפרגנת לכישורים שלה- אבל התפקידים לא הולמים את הגיל שלה.
זה כל כך מעוות, כי כשניסיתי לגבש רשימת מחליפות (הנחתי שמישהו עוד ישאל, פייר הפתעתם) בדקתי וגיליתי ששרליז תרון לדוגמה היא בגילו של בראדלי קופר (יש בינהם הבדל של שנה), אבל באף חלום רטוב לא הייתי מדמיינת שילהקו אותם כזוג בסרט, משום שהוליווד כבר הרגילה אותנו אחרת.
אפילו בסרט הפמיניסטי והנהדר והעטור שבחים פה בעין הדג, מקס הזועם, היא לוהקה כבוגרת וכו'. אמנם קיבלה תפקיד עם אופי, אבל המתעברות של המלך היו יפייפיות צעירות. ונכון שזה מתאים לעלילה ומשרת את הסיפור והסרט פמיניסטי והכל. אבל לרגע אפילו על זה הצלחתי להתעצבן, כי אף אחד לא שוקל אותה יותר לתפקידים רומנטיים או זוגיים. היא עברה לפאזת האמא/הבוגרת. גם אנג'לינה ג'ולי הפסיקה להיות מלוהקת לתפקידים צעירים בתקופה שעוד ילדה את הילדים הביולוגים שלה, כי במושגים של הוליווד היא כבר לא תאמה את הסטראוטיפ הפוטושופי של מישהי שיכולה להכנס להריון.
אין בתעשיית הבידור שום פרופורציות, מן הסתם גם לבראדלי קופר כבר נגלים כמה קמטוטי גיל מתחת לעיניים אפילו כשהוא מאופר למשעי. ובכל זאת, הוא השידוך המושלם בסרט למישהי שהתחילה ללמוד בבית הספר כשהוא כבר הגיע לגיל 18.
נערה מתבגרת איננה ילדה, נארג.
למעשה בספר קטניס יותר צעירה מלורנס, אבל קולינס בפירוש אמרה שהיא הייתה בעד הליהוק של לורנס כי היא רצתה להדגיש את הבגרות הנפשית והרגשית של קטניס. כפמיניסטית, את אמורה להבין שלקרוא לנערה מתבגרת "ילדה" זה מקטין נשים.
אירוני משהו המשפט האחרון שלך
שלא נדבר על זה שאתה מתעקש על הפרט הכי שולי בתגובה שלה.
אני מתעקש על הפרטים הכי שוליים בהרבה דברים.
ובכל זאת, למה זה אירוני? זה דבר שמפריע לי תמיד, במקרה בחרתי להעיר עליו כאן. ג'ניפר לורנס תהיה השנה בת 26, ולקרוא לה ילדה זה פשוט מגוחך; הגם שאני מסכים שלתת לה לשחק אימהות בנות ארבעים זה מגוחך באותה המידה.
יודע מה, אתה צודק לגבי הטרמינולוגיה
זה בעייתי להמשיך ולקרוא לה 'ילדה' בדיון מפרספקטיבה פמיניסטית.
אבל אם כבר בניסוחים ודקויות עסקנו, גם השורה האחרונה שלך היא בחירה לא הכי מוצלחת של מילים.
מה לא מוצלח בה?
ועל איזו שורה אחרונה את מדברת, בעצם?
בתגובה למישי
"כפמיניסטית, את אמורה להבין שלקרוא לנערה מתבגרת "ילדה" זה מקטין נשים.".
החצי הראשון שלה לא להיט. עם החצי השני כבר הסכמתי.
לא קראתי לג'ניפר לורנס ילדה בשום שלב
אין לי כח לויכוח האם גיל 16 הוא ילדה או לא. מפריע לך?! החלף את הנוסח ב"קטינה".
אה... לא כזה רעיון טוב במקרה שלי.
אבל עדיין לא הבנתי מה לא בסדר במה שאמרתי, אלא אם כן ג'ס רומזת ש"כפמיניסטית, את אמורה להבין" זה מתנשא, ולא זאת הייתה כוונתי.
אבל אם כבר מצטטים
"במשחקי הרעב היא באמת משחקת ילדה (בת 16) והיא עוברת מצויין בתור טינאייג'רית."
זה מתנשא. זה כאילו בא להגיד שלנערות בגיל ההתבגרות לא יכולה להיות בגרות נפשית, זאת בזמן שנערות בנות 13-14 בימינו דוברות שלוש שפות, הולכות לקולג', נואמות בטד וכותבות מאמרים פמיניסטיים. אבל לקרוא לאלסה כלבה באיזו גרסה חלופית של הסרט שבכלל לא קיימת זה אסור, כן?
מה?
אתה כאילו מחפש בכח ריבי רשת?
אמרתי לך, מפריע לך הניסוח "ילדה" אז החלף ב
"במשחקי הרעב היא באמת משחקת קטינה (בת 16) והיא עוברת מצויין בתור טינאייג'רית.
לא כתבתי שהיא ילדה/קטינה אלא שהיא משחקת ילדה/קטינה.
לחברים שלי יש ילד שכבר בגיל 3 דיבר 3 שפות, זה לא הפך אותו לפחות ילד ולא נראה לי שזה מזלזל להתיחס אליו כילד. אתה המצאת בעיה לא קיימת ותוקף אותי עליה.
גיל 3 זה לא גיל 16
מדובר בהגדרה מילונית. קטינה זאת הגדרה חוקית, ילדה זאת מילה מזלזלת ומקטינה כשמדובר בנערה, על אחת כמה וכמה נערה בוגרת לגילה, ואלה הדמויות שלורנס שיחקה במשחקי הרעב וקר עד העצם. לא משנה אם את מתייחסת אליה או לדמות, 13-18 זה לא ילדה. זאת לא לורנס, זה העיקרון.
רמזתי בדיוק את זה
אבל העיקר הכוונה, או משהו.
גם אימא שלי קוראת לנערות בנות 14 "ילדות"
וזאת למרות שהיא קראה איין ראנד כבר בגיל 13 (פשוט רציתי להוציא את זה ולא היה לי איפה).
הסרט הזה מעניין בדיוק כמו
שהמשפט "סרט על אישה שממציאה סחבה" נשמע מעניין. כלומר, לא ממש. זה נראה כמו סרט שאו. ראסל עשה כי הוא הפסיד בהתערבות. פה ושם הוא זורק כמה שירים וקצת זוויות צילום נחמדות אבל זה מרגיש מחופף, כאילו אין לו באמת כוח. לורנס, עם כמה שהיא מוכשרת, לא מצליחה לסחוב (חהחה) את הסרט על גבה. היא פשוט לא משכנעת מספיק. וכמו שאמרו פה, זה ממש מוזר שאישה גרושה עם ילדים בני איזה 6 לפחות נראית כאילו היא בת 24. גם כשזמן בסרט עובר, היא ממשיכה להיראות ככה. האם ג'וי האמיתית היא במקרה ערפד? אם כן, זה נשמע כמו סיפור הרבה יותר מעניין מזה שבסרט הזה.
יש פה בדיוק סצינה אחת מעולה, שהיא הפרסומת הראשונה של ג'וי. כל השאר מרגיש שנעשה ברבע-כוח.
הרבה יותר טוב ממה שציפיתי
אחרי "חלום אמריקאי" שבו ראסל לקח סיפור אמיתי מרתק והעמיס עליו בלי סוף זיבולי-שכל מיותרים, ב-"ג'וי" ראסל… לקח סיפור אמיתי מרתק, והעמיס עליו בלי-סוף זיבולי-שכל מיותרים. אבל בניגוד ל-"חלום אמריקאי", ניכר שהפעם הסיפור האמיתי אשכרה עניין את ראסל, וזיבולי-השכל משתלבים בסרט בצורה טובה יותר, ואפילו חיננית במידה כזו או אחרת. המשפחה המטורפת של הגיבורה מספקת לסרט הרבה רגעים משעשעים, והמאבק שלה – שמתחיל בתור מאבק השרדות פשוט וממשיך בניסיון לצאת מנצחת נגד כל הסיכויים – הוא מאבק שמעניין לעקוב אחריו. הסרט גם מציג יפה רגע של שינוי בעולם המסחר והפרסום האמריקאי (והעולמי). לא יצירת מופת, אבל בהחלט סרט טוב.
כנראה הסרט הכי גרוע שראיתי השנה
אם סטודנט לקולנוע היה מגיש כזה סיפור וכזה ביצוע, הוא היה מקבל ציון נכשל. אבל זה דייויד או. ראסל, אז הוליווד ממהרת ללקק לו את ה*** ולזרוק עליו פרסים. אני לא מבינה למה. הוא אולי עושה סרטים פופולרים, אבל קולנוע טוב ממנו והלאה. "אמריקן האסל" היה סרט נחמד, אבל רק בזכות המשחק של כריסטיאן בייל. לא יותר מזה. "סילבר ליינינג" היה הסרט הכי גרוע שראיתי בשנה שעברה. עוד קצת והוא יהפוך להיות המייקל ביי של סרטי דרמה.
לגבי ג'וי, הסיפור הוא קישקוש מקושקש, עמוס בקלישאות, דיאלוגים מביכים, וסצינות לא שייכות שדחפו אותן בכח לסיפור רק כדי להוסיף קצת דרמה. העריכה גרועה. הסרט עמוס בדמויות, רובן ככולן דמויות מוגזמות ולא אמינות, החל מריקי ריקרדו שגר במרתף ועד למנהל ערוץ המכירות העשיר והמצליח שמסתובב עם זיפים (פחחחח). המשחק רע. גם ג'ניפר לורנס, שאני מחבבת בדרך כלל, משחקת רע. היא אמורה לגלם עקרת בית שמגדלת שני ילדים שמשתוללים הרבה, ומתחזקת שני הורים זוועתיים שכל הזמן הורסים לה את החיים, אבל היא נראית ומתנהגת כמו נערה קלולסית, לא כמו אישה בשנות השלושים שלה שראתה דבר או שניים. כשהיא אומרת שורות כמו "believe me, I have been mopping floors every day for most of my life"' , זה די מביך. היא לא מוכרת את השורה הזו, אפילו לא קצת.
ממליצה לא לראות.
"קולנוע טוב ממנו והלאה"
האם ראית סרט כלשהו של או. ראסל לפני פייטר?
כן
ראיתי את "שלושה מלכים". לא זוכרת שהתרשמתי ממנו יותר מדי.
כאמור, לדעתי שלושת הסרטים האחרונים שלו הם ממוצע / לא טוב / גרוע, ולכן מבחינתי הוא במאי לא טוב.
(הגבתי קודם במקום הלא נכון, מתברר. אפשר למחוק את התגובה השניה).
מאוד ממליץ על אני <3 האקביז
סרט מוזר ונורא מצחיק שהוא האהוב עליי בתקופה הלא-מיינסטרימית של או ראסל
אבל למה ג'ניפר לורנס למה
דיוויד או. ראסל, ולעזאזל עם הקונצנזוס שנהיה סביבו הוא במאי טוב. הוא במאי שאני נהנה לראות את הסרטים שלו. הוא במאי שמאתגר את עצמו ולוקח סיפורים פשוטים ומפרק אותם לחתיכות ויוצר מהם משהו אחר. "פשוט" זה לא דבר שאפשר למצוא בסרטים שלו וכך גם בג'וי – בעוד שסרטים הוליוודים אוהבים לתת לכל שחקן את ההזדמנות לדבר בתורו כשהמצלמה עליו בפוקוס, דיוויד או. ראסל אוהב לקחת חדר מלא בשחקנים ולתת לכולם להשתולל אחד בשני: הסצנות שלו עמוסות, עם דמויות, עם רגשות, עם בלגן. אומנם לא הבלגן הויזואלי הנפלא של גיליאם, למשל – אבל בלגן לא פחות. העלילה עמוסה, הדיאלוגים עמוסים וכל זה, בשבילי הוא נהדר. הגודש שהוא יוצר הוא טירוף מחושב בהחלט, גם אם הוא נראה כמו טעות מתמשכת לא פעם.
ולמרות התקופה היותר סטנדרטית שלו שהתחילה עם פייטר, הוא מצליח עדיין לזרוח דרך הסרטים הנוסחתיים הללו. המפלה הגדולה ביותר הייתה כנראה "אופטימיות" גם כסרט (הכי פחות טוב של ראסל, בלי לצפות בסרט הביכורים שלו) אבל בעיקר שזה היווה את אחת הטעויות הגדולות יותר בקריירה שלו והיא הליהוק המתמיד של ג'ניפר לורנס בתפקידים שגדולים עליה בכמה וכמה מידות. ואם באופטימיות או בחלום זה עוד הוסתר בגלל שהיא הדמות המשנית יותר, כאן החוסר הזה בולט לשמיים. מטורף איך החוליה שמונעת מהסרט הזה להיות סרט נהדר היא זאת שקיבלה מועמדות לאוסקר.
כי זה מה שקרה כאן. ג'ניפר לורנס לא מצליחה לגייס את הסמכותיות, את העייפות, את ניסיון החיים שאמור להיות לג'וי. היא נראית נקייה מדי, תמימה מדי, חדשה מדי. הסרט עושה את המיטב באמצעים ויזואלים וטקסטואלים אבל ג'ניפר לורנס עדיין לא בשלב בחייה שאמין שהיא תהיה מטריארך. והסרט הזה נשען הן בפנים הסרט והן בחוץ הסרט על ג'וי. וג'ניפר לורנס, חמודה ככל שתהיה, לא מצליחה לספק את הסחורה.
כמובן, צריך לאהוב את הבלגן של או. ראסל. שטויות כמו להתחיל את הסרט עם אופרת סבון, או לשחק עם הזמנים בלי סיבה טובה, או לשלב קריינות ממש אקראית הם כולם החלטות עם נקודה כלשהי אבל בעיקר מהווים את הבלגן הגדול שדיוויד או. ראסל מאמין שהם החיים, אם לשפוט על פי רוב סרטיו.
נ.ב – הסרט לא לחלוטין מבוסס עליה, אבל יום אחד יצטרכו לעשות סרט אמיתי על הבחורה שהמציאה את הסחבה וללהק בו את ג'יין קרקובסקי. (להשוואה: ג'וי מנגאנו –
" rel="nofollow">ג'יין קרקובסקי )
נ.ב 2 – מאוד מתאים לאקדמיה לתת לברדלי קופר 3 מועמדויות ברצף על הופעות בינוניות ואז להתעלם מהאחת הבאמת טובה שהוא נתן בג'וי.