אם שמעתם משהו על "ג'וקר: טירוף בשניים" זה כנראה סלט שמורכב מהדברים הבאים: ליידי גאגא היא הארלי קווין, סרט לא טוב, דרמת בית משפט, דרמת כלא, מחזמר עם שירים. ואכן, קל לתאר את הסרט כסלט הזה: ארתור פלק מתחיל את הסרט בבית הכלא ומחכה למשפט שלו, מתישהו מגיע למשפט, ובדרך מתאהב בלִי (הסרט אף פעם לא מתייחס אל דמותה כהארלי קווין). מפעם לפעם, ארתור או לי שרים. מדי פעם בראש של ארתור (ואז הנאמבר נע ויזואלית בין תוכניות טלוויזיה של שנות השבעים לסרטי מחזמר ישנים) ומדי פעם במציאות ממש ואז העסק מזכיר, ובכן, שני אנשים שבריאותם הנפשית לוקה אז הם מתחילים לשיר.
השאלה היא, כמובן, אם כל זה מתגבש לסרט טוב או לפחות עוצמתי. הרי "ג'וקר" היה סרט שקשה להוריד ממנו את העיניים: חואקין פיניקס היה כריזמטי ומטורף בתפקיד ארתור פלק ואפילו אם מעט מאוד מהסרט חוץ ממנו עבד, פיניקס עבד מספיק בשביל כל השאר. וכן, יש משהו מרתק ב"ג'וקר: טירוף בשניים", אבל זה לא הסרט עצמו. אם הסרט הראשון היה מכת אגרוף בפנים, התחושה עם הסרט השני היא שהייה במחיצתו של מישהו שנכנס לחדר, תוהה מה הוא היה צריך, יוצא, חושב שהוא נזכר, חוזר לחדר, שוב שוכח וחוזר חלילה. באנגלית אומרים על יצירות שהן "תמיד עם העיניים על הכדור", שהן מכוונות מטרה ויודעות מה הן רוצות. "ג'וקר: טירוף בשניים", במקרה הזה, הוא אדם שבוהה באוויר ומתחתיו עשרות כדורים שמחכים ורק מתחננים שמישהו ירים אותם. יש לזה קסם, אבל קשה להגיד שזה ממש שווה את המחיר של הכרטיס.
אם הסרט הראשון התמקד במסע של פלק להתמודד עם עצמו ועם חֶברה שנטשה אותו, הרי שהסרט השני מוצא אותו במקום אחר. פלק הוא מעין סלבריטאי שמקבל לעיתים יחס מיוחד מהסוהרים, ובטח שמקבל יחס מיוחד מהאסירים, והכל בגלל ההופעה הקצרה שלו כג'וקר. אבל האם פלק הוא הג'וקר או שמדובר בשתי ישויות נפרדות? לשאלה הזאת יש חשיבות עלילתית (כי אם מדובר בשתי ישויות נפרדות יש לכך השלכות משפטיות) ותימטית (האם אותה אהבה ואהדה שפלק זוכה לה היא אהבה כנה כלפיו או רק כלפי דמות אחרת?) וגם מטא נרטיבית – אבל בזה ניגע אחר כך.
הסרט אפילו מצהיר די בהתחלה שזה הנושא, עם סרטון אנימציה קצר שבוים על ידי סילביאן שומה ("שלישיית בלוויל") מכל האנשים. אלא שאחרי הפתיחה, משום מה הסרט בוחר שוב ושוב בשאלה המטא-נרטיבית במקום ברגשית והעלילתית. לא שאני נגד סאבטקסט, אבל הבחירה הזאת כמעט ומרוקנת את הטקסט מכל דבר מעניין שיכול להתרחש.
כתיבה מעורפלת שכזאת מפילה גם את דמותה של לי. אני מבין למה פיליפס החליט להכניס את הדמות, אבל היא לא ממש מרשימה או עוצמתית כמו הג'וקר של הסרט הראשון. ברור לכולם את מה היא רוצה – את הג'וקר – ומערכת היחסים שלהם מעצבת את רוב העלילה, אבל תשובות לשאלות כמו למה היא רוצה את הג'וקר, מהם החיים שלה בלעדיו, או כל פרט מידע או אופי שאינו "היא משוגעת ואוהבת את הג'וקר" לא מופיעות, ובכך מונעות ממנה להיחקק בזכרון. גאגא עושה כמיטב יכולתה, אבל יוצא שזה בעיקר לשיר.
אה, כן, שירים. הבחירה להפוך את סרט ההמשך ל"ג'וקר" למחזמר הרימה הרבה גבות ומעוררת כמעט בכל הקרנה התבאסות קולנית. ההתבאסות הזאת, יש לציין, מגיעה לעיתים מתוך הסרט עצמו. כשפיליפס ניסה להסביר שהסרט הוא לא כמו מחזות זמר קצת לגלגתי עליו כמי שממשיך את הקו השיווקי הכללי שבו אסור לגלות אי פעם לקהל שמחזות זמר הם מחזות זמר. אבל כשצופים בסרט מבינים שלכל הפחות, אותו קו שיווקי בולט גם בבימוי הנאמברים. מחזות זמר הרי אמורים להיות כיפיים, גם כשהם מדברים על דברים אפלים ומדכאים. ולמרות שיש כמה שירים טובים מאוד ב"טירוף בשניים" (הידעתם? "כשהקדושים נכנסים" הוא באנגר), הסרט אף פעם לא כיף.
ואולי כאן הבאסה העיקרית – בעוד שיש לא מעט פוטנציאל ב"ג'וקר 2" הסרט אף פעם לא ממריא. כמו ארתור, הסרט פוחד מעצמו ולא בטוח מי הוא. על כן, אין בסרט רגעים גדולים, סוחפים או מהפנטים. הכל מאוד יפה (באמת. זה סרט מאוד יפה) ויש שירים טובים ויש משהו שבכלליות קורה, אבל חסרה התנופה הגדולה שהובילה את הסרט הראשון. אולי חלק מזה הוא חשבון הנפש של הסרט עם הסרט הקודם. כי אם ב"ג'וקר" הקודם היה לסרט בטן מלאה על החברה, הפעם הדבר שהכי מציק לפיליפס ושות' הוא, ובכן, הסרט הקודם.
בדיעבד, פיליפס הבין שהוא יצר עם "ג'וקר" משהו שהוא לא התכוון ליצור. קהל שטוף זעם הרגיש שהסרט מדבר אליו במובן היצרי והפראי, ילדים שאין להם יותר מדי רע בחיים ועדיין הם מרגישים שהחיים שלהם דפוקים הרגישו שארתור פלק מדברר את התסכול שלהם, למרות שהם מגיעים מעולמות שונים לחלוטין; למרות שפלק הוא אדם פגוע, מושפל, רמוס ובלתי מתפקד שפונה לאלימות כי הוא לא מצא אפילו מקום אחד שבו מישהו הראה לו אהבה, ולהם יש שלל אפשרויות לקבל תמיכה כלשהי – כלכלית, חברתית, רגשית – שלו פשוט אין.
פיליפס לא הבין מאיפה זה הגיע. "ג'וקר" לא היה אמור להיות שיר הלל לדברים האלה. אבל, כמו שכתבתי בביקורת – הוא היה. או, לפחות, הוא לא הצליח מספיק להדגיש את ההשגות שלו בנושא. זה לא משנה כמה פלק הוא אדם שאין מה לקנא בו ואין מה להעריץ – ברגע שתציג אותו כאדם שלוקח שליטה על החיים שלו, גם דרך מעשים נוראיים, אנשים יתלהבו.
אז "טירוף בשניים" לוקח את כל מה שהיה מגניב וסוחף בסרט הראשון ומנתץ אותו כמעט בכוח. פיניקס הוא כבר לא כוח טבע של הופעה אלא לרגעים ארוכים אדם כמעט קטטוני, מבודד בתוך עצמו וכזה שלא כיף לצפות בו. אם זה לא מספיק, הסרט מבהיר שוב ושוב שהפרסונה הכיפית שלו לא נובעת מאכפתיות לחלש של החברה אלא מרצון אנוכי, כמעט נרקיסיסטי, לאהדת קהל. מדמות סימפטית וכריזמטית, ארתור פלק הפך לאדם עלוב שעושה הצגה בשביל מחיאות כפיים זולות.
אפילו את הדרך שבה לרוב מוצגת מערכת היחסים בין ג'וקר להארלי הסרט הופך בשביל להראות כמה פלק עלוב. בניגוד להצגה הסטנדרטית של מערכת היחסים בין הארלי וג'וקר, בה ג'וקר משתמש בהארלי דרך מניפולציות וניצול החולשות שלה, הפעם לי היא זאת שבכל רגע שולטת במערכת היחסים. פלק מגיב, מנסה להרשים, רוקד בדמיונו כל הדרך אל האושר – אבל האושר הדמיוני הזה נמצא בידיה של לי, והיא יודעת את זה.
כל זה, בכנות, הוא פירוק נהדר ויצירה מלווה מרתקת לסרט הקודם בדיוק בגלל האומץ להסתכל לו בעיניים ולהגיד "אחי, מה". לכן, ככל הנראה, פיליפס בחר ליצוא את הסרט כמחזמר. הרי "ג'וקר" היה סרט "מגניב" לילדים מגניבים ורציניים ואמיתיים וקשוחים, ואף אחד מהם לא שר כמו טמבל על איזה כיף זה להיות מאוהב. ופיליפס רצה לדבר בדיוק אל הקהל הזה ולהגיד לו שזה לא כזה מגניב, או רציני, או קשוח – וזה בטח לא אמיתי.
אבל כמה שהסרט חכם באופן מפתיע – ככה היצירה פשוט לא סוחפת. בכלל, נראה שלסרט פשוט פחות מדי כיף בנעליים של עצמו, ולכן לצופים פחות כיף. פיניקס פחות מהנה, גאגא לא מספיק טובה, והדמות הכי כיפית היא בכלל דמות משנה שמגלם ברנדן גליסון. אין ספק שהפעם הסרט השקיע קצת יותר בבניית העולם מסביב והדמויות בהחלט מרגישות כמו דמויות והיחס שלהן לפלק שונה ומסקרן. אבל מכיוון שהפעם יש לסרט הרבה פחות כעס או רצון להגיד משהו שאינו קשור לסרט הקודם, קל להוריד מזה את העיניים. זה סרט שחשוב לראות צמוד לסרט הקודם, אבל הוא לא ממש עובד בפני עצמו – הוא זורק כמה כדורים לעבר העבר שלו, אבל את כל הרעיונות והכדורים שיש על הרצפה הוא אף פעם לא מרים כדי לשחק משחק מלהיב.
אציין כי סרט אנימציה שלם על הג'וקר בבימויו של סילביאן שומה, או סרט גיבורי-על באנימציה של סילביאן שומה באופן כללי נשמע כמו אחלה קונספט
והייתי משלם כסף כדי לראות אותו. אני מבין שזה כנראה לא יקרה אף פעם, כי אין הרבה אנשים שישלמו כסף כדי לראות דבר כזה חוץ ממני (אין הרבה אנשים שמשלמים כסף כדי לראות סרטים של שומה גם מחוץ לז'אנר) אבל אפשר לחלום.
מסוג הסרטים שמגיע להם להיכשל קשות
גילוי נאות: אהבתי מאוד את הסרט הראשון אך מהרגע ששמעתי שהסרט עתיד להיות מוזיקלי, אמרתי שזה הולך להיות גרוע ודי קיוויתי שהוא ינחל כישלון צורב.
אני לא נגד מקוריות או נגד דברים שונים, אבל בתכלס? הסרט הראשון היה מספיק שונה, בטח בנוף סרטי הקומיקס. ההחלטה לקחת את זה למקום של פאקינג מחזמר, בניגוד מוחלט לרצונם של כמעט כל אלו שציפו לסרט המשך, זה להשתין על הקהל בקשת. זלזול בוטה שנובע מתוך יוהרה ורצון להוכיח כמה אנחנו "שונים ומיוחדים!". זו לא סתם החלטה לא פופולארית כמו ללכת על שחקן שהקהל פחות מעוניין בו (שלעתים מתבררת כמעולה בדיעבד); זה ממש לקחת סרט שכולם (טוב, כמעט) אהבו וייחלו להמשך שלו, ולשנות את אופיו ב-180 מעלות. רציתם את הג'וקר של הסרט הראשון? זדיינו, תקבלו במקום גלולת שינה בדמות פיניקס את גאגא מפזזים ומזמרים את עצמם לדעת.
איזו יוהרה ושחצנות מצד במאי שלפני הסרט הראשון העביר את זמנו על אשפתוני קומדיה (למען האמת הנגאובר הראשון היה אחלה אבל ההמשכים גרועים מאוד). לאחר ההצלחה של הג'וקר כנראה עלה לו השתן לראש והוא בטוח שהוא מינימום סקורסזה או נולאן שכל פלוץ שלו יביא לנהירה המונית לבתי הקולנוע.