"ג'יי ובוב השקט: הריבוט" הוא לא סרט טוב. "ג'יי ובוב השקט: הריבוט" יודע את זה. הוא יודע שהוא סתם טיול נוסטלגי מלא ברפרנסים עצלים, שהמוניטין של קווין סמית' הוא של במאי בעייתי ששיא תהילתו נשאר בשנות התשעים, שהרבה מהבדיחות שלו הן אחת לאחת בדיחות מהסרט הקודם (שממילא היה הסרט הכי חלש ביקום של קווין סמית'), והוא גם יודע שזה שהוא יודע את כל זה לא פוטר אותו מאחריות. הוא מהסרטים האלה שהם "עבור המעריצים" והמטרה העיקרית שלהם היא להצחיק ואיכות היא פשוט לא אחת מדרישות הסף פה.
אז, כמעריך שעקב אחרי קווין סמית' יותר מעשור ואפילו נהנה מכמה מהמוצרים היותר מפוקפקים שלו (הסרט על הניבתן נהדר, לעזאזל איתכם) – צחקתי. גם גלגלתי עיניים וחשבתי שחלק מהופעות האורח מרוצות מעצמן קצת יותר מדי, אבל גם צחקתי. אבל זה לא העיקר. לכולם ברור, כולל לסרט, שהסרט רחוק מהשיאים הקומיים של סמית'. אם אני אחפש סרט של סמית' לשים ולצחוק, זה לא יהיה זה. אבל מה שכן עובד לטובתו של הסרט, יותר מהיותו סרט טוב (שכאמור, הוא לא) או מצחיק (שהוא דווקא כן לחלקים גדולים), "ג'יי ובוב השקט: הריבוט" הוא סרט מעניין ואפילו מרתק.
הוא מעניין פחות בגלל איזו בחירה אומנותית ספציפית ויותר כמייצג של דור והלך רוח שנראה שהלך לאיבוד בשנות העשרה ובוחן את עצמו מחדש. כל זה הגיוני – קווין סמית' גילה לפתע שהוא זקן ושהמוות שלו הוא אפשרות קיימת ביותר, ולכן הוא רץ ועשה סרט שהוא בחינה מחודשת של המורשת שלו. במובן מסוים, "ג'יי ובוב השקט: הריבוט" הוא השלישי בסדרת "במאים עושים לעצמם רטרוספקטיבה" של 2019, יחד עם "קצפת ודובדבנים" ו"כאב ותהילה" (ותכלס גם "האירי" ו"היו זמנים בהוליווד", אפילו אם ברמה קצת יותר מרוחקת שם) – רק שפה יש הרבה יותר בדיחות מריחואנה.
קשה לקרוא להתרחשויות בסרט "עלילה": ג'יי ובוב השקט עדיין עושים את השטויות שהם עשו מאז ומעולם, אבל עכשיו הם מגלים שלסרט ההוליוודי הקודם שהם כשלו מלעצור הולכים לעשות ריבוט ("מה ההבדל בין ריבוט לרימייק?", "ריבוט זה כשהאולפנים זורקים החוצה את כל מה שהיה בסרט הקודם ורק שומרים על השם שלו כדי להביא מעריצים"), אז הם הולכים לעצור אותו לפני שהוא ייצא לפועל. בדרך, הם יפגשו כל מיני גברים, נשים וטף, כולל קבוצת נשים שמזכירה את חבורת הנשים מהסרט הקודם, אלא שהפעם, כמו בכל ריבוט, היא "צעירה יותר ומגוונת יותר". אה, ואחת מהן היא הבת של ג'יי (ומגולמת על ידי הבת של קווין סמית', כי כמובן).
כאן מתחיל אחד החלקים היותר מעניינים ושבאמת עובדים בסרט הזה: נושא ההורות. אני לא חושב שקווין סמית' ואני מסכימים על דרך החיים שאדם צריך לנקוט בחייו. אבל למרות שהמשנה ההורית שלו עלולה לעורר מחלוקת וחוסר נעימות היא מלאה בלב גדול. ולכן, למרות שהסרט הוא בגדול "צחוקים חצי-אפויים עם סמית' והחברים שלו", מתחת לכל הבלגן הזה (והוא בהחלט בלגן) מסתתר אותו לב גדול של סמית' שהביא לו תהילה מלכתחילה; זה שהפך את "מוכרים בלבד" למשהו שהוא יותר מסתם המנון ציני למוכרים ממורמרים, זה שהאמין בטוב האנושי והאלוהי ב"דוגמה", זה שניסה לעשות משהו שונה לחלוטין ב"לרדוף אחרי איימי" (סרט שאיתו "ריבוט" סוגר חשבון בצורה מעניינת) וזה שגרם ל"מוכרים בלבד 2" להיות יותר מסתם המשך מבולבל.
הלב הזה לא מוגבל רק לנושא ההורות. הסרט מסתכל על פער הדורות שיש בינו ובין הדרישות התרבותיות של הדור החדש ומתעמת איתן. הוא לא סתם צועק "הנוער של היום, אי אפשר לצחוק על כלום" אבל הוא גם לא נכנע לכל תכתיב פוליטקלי קורקט שיש רק כדי להיראות בעניינים – הוא הולך על הקו הדק שבין לעקוץ ובין להקשיב ולהבין מה הדור החדש עושה יותר טוב מהדור שלו ובין להסביר גם כמה דברים ממרומי הגיל שלו. הסרט אמנם מתחיל במבט נוסטלגי על העבר ומלגלג על ההווה, אבל סמית' זוכר שגם העבר היה מטומטם ויודע שגם בהווה יש דברים ממש שווים. הוא מתלונן על דור הריבוטים הקולנועי והעצלנות הנלווית אליו, אבל הוא גם יהיה הראשון להודות שמה שמארוול עושים הוא התגשמות חלומותיו של כמעט כל גיק. בעוד שקולנוענים אחרים בוכים על מצבם או מתחילים לסכם את העשייה הקולנועית שלהם ולהתנתק, סמית' מאושר ממה שקורה בדור שמתחתיו. אם סקורסזה מכריז על סגירת באסטה סמלית ב"האירי" ועל הקולנוע הגיקי כמות הקולנוע (שזה, אגב, לא בדיוק מה שהוא אומר, אבל ככה זה נשמע לרוב האנשים) הרי שסמית' מהרהר באפשרות שהעסק פורח בצורה חסרת תקדים.
כל זה, אני אזכיר, לא הופך את הסרט לטוב. אני מצטער לבאס, אבל למרות שיש דברים מרתקים בגישה של סמית' לקולנוע, להוליווד, להורות ולחיים בכלל, "ג'יי ובוב השקט: הריבוט" הוא פשוט סרט מסורבל מדי. זה מתחיל מהליהוק – ג'ייסון מיוז, הלא הוא ג'יי, אף פעם לא היה שחקן מדהים ועיקר כוחו היה בטקסטים שסמית' שם בפיו, שמה לעשות, איבדו משהו מקסמם אחרי שני עשורים. הסרט כמובן מתייחס גם לנקודה הזאת, אבל מיוז פשוט לא שחקן בסדר גודל שיכול לבצע את הרטרוספקטיבה האירונית על דמותו של הליצן הגס והפרובקטיבי בעידן שאיבד עניין בכאלה. הוא בעיקר יודע לצעוק "פאק" בצורה מאוד משכנעת. סמית' חמוד כהרגלו בתפקיד כפול כבוב השקט וכקווין סמית' היוצר (כי פאק ההיגיון), והרכש החדש והעיקרי, הארלי קווין סמית', הבת של- שמגלמת את הבת של-, היא, מה לעשות, לא שחקנית מדהימה. היא גם לא נוראית – היא בסדר, היא אף פעם לא נוגעת ללב או קורעת מצחוק או מפגינה נוכחות שאני ממש רוצה לראות עוד ממנה. היא פשוט.. סבבה. כמו מיוז, היא מצליחה להגיד את השורות שלה בלי להביך או לפגום בהם, אבל היא בהחלט לא מצליחה ליצור דמות חד פעמית או לגרום להתקפי צחוק. בגזרת הופעות האורח רובן הן משהו בסגנון "חחח, איזה קטע שאני פה!" ולא יותר, והרבה מההופעות דווקא היו צריכות יותר מזה, וחבל. בצורה מפתיעה, דווקא בן אפלק, אותו שחקן שאנחנו נהנים לקטול יום וליל, זורח בהופעה שמצליחה להיות באמת מצחיקה ומרגשת. אם אתם רוצים לראות את הרגעים הכי טובים של הסרט דלגו ישר לסצינה שלו.
"ג'יי ובוב השקט: הריבוט" מעורר חיוך וכמה צחוקים, אבל למרות שהוא מנסה שוב ושוב חסרים לו קטעים גדולים באמת בשביל להיות איזה בשורה קומית חדשה. דווקא כשהוא מפסיק לנסות להצחיק ולקרוץ ולגחך ולצחוק על עצמו, מתגלים בו לא מעט דברים שעובדים, אבל הסרט פשוט מבולגן מדי ומובל על ידי שחקנים לא מוכשרים ובמאי לא מפוקס. ולמרות הכל, כיף לראות שוב את קווין סמית' על המסך. גם אם הוא אף פעם לא היה יוצר מוצלח (ולדעתי לרגעים מסויימים הוא בהחלט היה), הוא תמיד יוצר סימפטי שכיף לחזור אליו ואל הדמויות שיצר.
גם אני מחובבי קווין סמית'
ואני מסכים מאוד עם מה שכתבת כאן – קווין סמית' באמת אוהב לעשות סרטים ואת העשייה שלהם, לכן גם כשהסרטים שלו לא טובים, תמיד אפשר למצוא בהן לב ונשמה. אני מצטער אם זאת נשמעת כמו שורה קלישאתית מ-'ג'רזי גירל', אבל זה פשוט נכון ואין לי דרך טובה יותר להגדיר את זה.
ההתעקשות שלו להמשיך לתת תפקידים לג'ייסון מיוז היא בעיני פחות בחירה קולנועית ויותר צדקה. רבאק, תסתכל על הבנאדם בתמונת השער – זה אחד מקמפייני ה-'אמרו לא לסמים' הטובים שראיתי.
איך ראית את הסרט?
כבר מלא זמן אני מחפש ולא מוצא
אתה גם לא תמצא
קוין וג'יי כרגע בcross country tour
כבר חצי שנה מפיצים את הסרט עצמאית "מפה לאוזן" עם הקרנות בודדות ושאלות מהקהל, ובערים קטנות בלבד.
יש פרסומים בערוץ יוטוב של קוין.
נאמר שאחרי זה כנראה ייצא בהפצה רחבה יותר.
עוד חצי שנה-שנה ככה
הסרט יוצא בבלוריי ודיוידי בשבוע הבא
(ל"ת)
פערי הדורות נהיו אקספוננטלים
אני בן 35.
אנשים שנולדו בסה"כ 15 שנה אחריי: הפער בינינו – אני מרגיש הוא כמו הפער ביני לבין סבתא שלי.
לפני שנתיים נתתי צ׳אנס אמיתי לכל סרטי קווין סמית׳,
בתקווה להבין למה כולם עדיין כל-כך מחזיקים ממנו בעין הדג. עדיין לא מצאתי את הסיבה. הקופרופיליה המזוויעה, ההתענגות ההדוניסטית על סמים וסקס, המחשבה הנרקיסיסטית שכל דעה שיש לך על זוגיות ומיניות ראויה להיות מועלית על הכתב, האזכורים התרבותיים שלא רלוונטיים למי שלא גדל בניו ג׳רזי או בקנדה (כלומר, רוב העולם.) היחיד שאהבתי או שהכי פחות שנאתי הוא מוכרים בלבד, שאני מצטט ממנו עד היום (״תפקיד לא מכתיב התנהגות״ זה חתיכת משפט מבריק), אבל ברור לי שקוצר היריעה שלו ומה שנתפס בו כ״אמנותי״ (הצילום בשחור לבן, החלוקה לפרקים כמחווה לקומדיה האלוהית) נעשה רק מטעמי תקציב. איימי לא היה ניסוי לעשות משהו שונה, אלא פשוט לאזן את הסקס סמים וקופרופיליה עם סצנות יותר ״רגישות״ או ״רומנטיות״, וזה לא עבד למרות כמה סצנות מעניינות ומרגשות (הגשם, משחק ההוקי, הנאום של בוב, ההצעה ל-throuple). דוגמה וג׳יי ובוב הראשון בלתי צפיים ואין לי כוונה לתת להם צ׳אנס נוסף (באחרון צפיתי פעמיים שהן פעמיים יותר מדי), ודי הורס לי את חוויית ההאזנה ל״שורה ראשונה״ של אלאניס לדעת שהוא נכתב על קווין סמית׳. Yoga Hosers היה ניסוי מעניין של סמית׳ לצאת מאובססיות הג׳יי בוב וניו ג׳רזי שכשל בגלל חוסר מיקוד – זאת אמורה להיות קומדיית נעורים/הפרשות/סקס? דרמת נעורים? סרט אימה? פרודיה על סרטי אימה? בסוף סמית׳ פשוט התייאש מהתסריט וחזר לדבר היחיד שעוד איכשהו מצליח לו – דנטה ורנדל ואזכורים אליהם. למה אני בכלל מתיש את עצמי על תגובה כל-כך ארוכה (ועוד מהאייפון) שהכול בה שלילי? כי אני לא שונא את יצירתו של סמית׳ למרות מה שזה נראה. היא מסקרנת אותי, וגורמת לי לחשוב שאני מפספס משהו, איזה קאלט ליודעי דבר, אבל גם כשניסיתי להיות בתוך הבדיחה גיליתי שהיא פשוט צוחקת על הקהל בחזרה ולא איתו. דמויות הנשים המחוספסות של סמית׳, שאף אחד מהן בכל זאת איננה גברית או טומבוי, ראויות לדיון מורחב ונוסף, אבל פמיניזם זה לא למרות שהוא דאג לצאת בפומבי נגד ויינשטיין; גבריות רעילה ותרבות האונס ב-View Askewniverse, לעומת זאת, יש בשפע.
הבדיחה היא ממש לחלוטין עם הקהל ולא עליו
(ל"ת)
בסדר, נו, יש דברים שאני מודה שעבדו גם עליי.
כמו המונטאז' של הדמויות מסרטיו הקודמים של סמית' שצופים בהקרנת הבכורה של הסרט של ג'יי ובוב שבו בעצם גם הצופים צופים, אבל מתישהו זה כבר הופך להיות, כמו שאתה אומר, קריצת מטא אינסופית ובלתי נסבלת; זאת אומרת, זה לא שהבנת האזכורים ובניית העולם הופכת את הכתיבה והאובססיות של סמית' ליותר נסלחת, כי היא בפירוש לא. אפילו במוכרים אין באמת דמות חיובית שהקהל יכול להזדהות איתה ולקבל את ערכיה לגמרי – דנטה מנסה לעטות חזות מהוגנת ומנומסת כלפי הלקוחות אבל הוא וולגרי בדיוק כמו השאר והיחס שלו לנשים מחפיר ומבזה; רנדל צודק בביקורת שלו על דנטה אבל רוב הסרט הוא עסוק בלהיות דוש ואתנחתא קומית בסגנון סטיפלר. אם אני מנסה לדלות בכוח את הדמויות הכי פחות שליליות של סמית', הן יהיו ודאי אליסה ובוב – אצל אליסה, ההדוניזם והוולגריות כמעט נסלחים או מרוממים כי הצופים רואים אותה מנקודת מבטה של הולדן ובוב… טוב, גם בוב הוא רוב הזמן גימיק ואתנחתא קומית והוא מאפשר את המיזוגניה והעבריינות של ג'יי, אבל כשהוא רוצה לעזור לאחרים הוא גם יודע איך. לצערי, נקודות האור המאוד קטנות האלה לא מספיקות כדי לאפשר לי להנות באמת מסוג כזה של קולנוע, בין השאר כי אין אצל סמית' שום שליטה באמצעי מבע ייחודיים לקולנוע כמו עריכה וצילום אלא רק בניית עולם, דמויות ודיאלוג שידברו רק לקהל שאוהב סוג כזה של הומור. מה שיהיה באמת מוצלח זה סרט ראוי בכיכובן של שתי הקוליניות במקום הכישלונות המביכים של ניב ויוגה.
הדמויות ביקום של סמית' הן לא חיוביות כי זה לא סרט חינוכי
הן מורכבות, והסרט מלווה אותה במסע לשיפור עצמי. אם אתה צופה בקומדיות כדי לקבל אשרור למסרים שלך על ערכי העולם, אז אתה מפספס עולם שלם של אפשרויות צפייה והנאה.
ויש הבדל מהותי בין רנדל לסטיפלר – סטיפלר הוא טמבל. רנדל הוא לא. רנדל לא מונע מהליבידו שלו, אלא מהכפירה בערכי החברה הקונפורמית והשמרנית במה שנכון בצורה עיוורת ללא מחשבה.
לגבי רנדל - אחלה טיעון, קיבלתי.
אבל שום יצירה תרבותית שאני צורך איננה ״חינוכית״ במובן הקלאסי של פרפר נחמד או בלי סודות, ובכל זאת היצירות התרבותיות החשובות לי, המשמעותיות לי ואלה שעיצבו את תפיסת עולמי כפי שהיא היום עושות שימוש באותם כלים יסודיים של כתיבת דמויות, עלילה, פעולות ותסריט ועדיין אומרות לי ומלמדות אותי דברים על החיים שלי ועל העולם הסובב אותי. שוב אני חייב להדגיש את מה שכבר צריך להיות ידוע – אני נהנה וצורך גם הרבה יצירות של יוצרים וולגריים (צ׳וסר, ג׳ויס, פארקר וסטון, רוגן) ועם סמית׳ זה התפספס. ניקח לדוגמה את דוגמה (קרש), דווקא כי הוא הכי גרוע ממה שראיתי, ומשום מה הוא נחשב כאן לסרט פולחן – אני לא רואה אותו כמו שתיארת אותו בביקורת שלך, ולא רק כי אני לא אדם דתי (אבל כן מאמין.) אני לא יכול להסתכל מעבר להומור הגס ולניסיונות של ג׳יי להטריד מינית את גיבורת הסרט, כי אין שם מבחינתי, או יותר נכון, מה שיש רלוונטי רק למי שבקיאים באמונה הקתולית על בוריה; ובכל זאת כשפתחתי את הדיונים עליו בעין הדג מצאתי המון תגובות שטוענות שדווקא בישראל שבה הדת כל-כך נוכחת בחיי היומיום הסרט הזה רלוונטי ומצחיק. אני פשוט לא מצליח להבין את זה.
מה שיש שם רלוונטי בהרבה מעבר לרק מי שבקיא באמונה הקתולית על בוריה
קודם כל, אפשרי שאם אתה רגיש להומור קקי אז זה יפריע לך, קורה.
אבל "דוגמה" הוא סרט מבריק. הוא מדבר על משברי האמונה שחווה אדם מאמין ככל שהוא גדל והוא מבין שסיפורי האמונה שסיפרו לו בגן פשוט לא מספיקים, הוא מבקר את הדוגמתיות בדת ומציע כאלטרנטיבה לה חזרה למקורות ולמה שסמית' תופס כעיקר (היה טוב לאחר במקום הלכות), ויש בו בדיחות ממש ממש טובות.
אני רגיש גם למילה עצמה, כפי שאתה בוודאי כבר יודע.
ובכל זאת כל היוצרים הוולגריים שהזכרתי עושים בדיוק את אותו דבר – משלבים בין קדושה דתית נעלה לגסות ארצית נמוכה ויותר מבריקים מסמית׳. רק בסאות׳ פארק ״הכול אודות המורמונים״ מעביר את המסר שתיארת בצורה הרבה יותר טובה, ואם רוצים לבחור פרק יותר גראפי ודוחה גם ״אתה מזדקן/המבורגר תחת״ מבריק, הן מבחינת המסר והן מבחינת ההומור הגס (איך הם הצליחו לגרום להמבורגרים של קרטמן להיראות מעוררי תיאבון גם כשאנחנו יודעים בדיוק איך הוא מכין אותם? או שזה רק אני?) גם מסיבת נקניקיות עושה את זה יותר טוב וכיפי ומצחיק מסמית׳, למרות שהדמויות שם מקללות הרבה יותר, אז לא מובן לי למה אותו אתה שונא ואת דוגמה אתה אוהב; כאילו, גיבורת הסרט פאקינג בעצמה מתלוננת על כך שג׳יי לא מפסיק לנסות לאנוס אותה, ובמילים האלה ממש, ועדיין הסרט מציג את ג׳יי כדמות חיובית שבאה לעזור ולהיות טובה וכל מה שג׳יי ובוב צריכים זה רק לשמור על השפה ולהפסיק למכור סמים והכול יהיה בסדר.
הסרט לא מציג את ג'יי כדמות חיובית
הוא מציג אותו כדמות פתטית שיש לרחם עליה, ושהיא מסוגלת לטוב עמוק עמוק אחרי שמפלסים דרך כל החרא. אבל הוא ממש לא גיבור. בשיא שלו הוא ההפוגה הקומית, אבל רוב הזמן הוא הטמבל המיזוגן החרא שאנשים צריכים לסבול, לא להיות כמוהו.
הפרק על המורמונים מדבר על משהו אחר בסך הכל גם אם דומה. הוא אומר שיש יותר מרק הלכה, אבל סטון ופרקר מסתכלים על זה מבחוץ עם סימפתיה. קווין סמית' מדבר על המהלך האמוני של מישהו שעובר את הדברים האלה עם אמפתיה והבנה של התהליך. (כמו כן, דוגמה בא קודם אז בעיקר סטון ופרקר הושפעו כבר בשלב הזה בדרך-לא-דרך ממנו).
מסיבת נקניקיות לא עשה שום דבר טוב זה סרט כל כך מטומטם שהוא לא יכול להוציא מים ממגף כאשר ההוראות כתובות על העקב. הסף שלי להנאה מסרטים לא קשור לכמות הקללות אלא לשאלה אם יש בו גרם אחד של משהו טוב. במסיבת נקניקות אין.
אין לי כוונה להתחיל לסנגר כאן על מסיבת נקניקיות אם ממילא אני בדרך כלל נגעל מגסויות.
אני כן חושב שאת המסר שלו על דת ואמונה הוא העביר יפה (מבחינת הרעיון, לא האנימציה) ואין לי מושג למה ממנו כל-כך נהניתי כשאת שאר הסרטים של החבורה הזאת אני שונא. אולי זה כי הכנתי את עצמי מראש שיהיו בו הרבה גסויות אז הופתעתי לטובה, אולי סתם הייתי במצב רוח ממש טוב ביום שבו צפיתי בו, מי יודע; אבל נימקת היטב עוד בקיץ 2016 למה אתה שונא אותו אז לא נראה לי שיש מה להיכנס עליו לסטייה מהנושא.
סמית' בעצמו בחר להציב את ג'יי במרכזם של שלושה סרטים. זה שהוא גם צחק על זה בהומור מטא לא אומר שזה לא רעיון גרוע מעצם הווייתו. הת'ר גרהם בעצמה (מישהו עוד זוכר שבשנת 1999 היא נחשבה לשחקנית מושכת ופופלרית?) סירבה לשחק את תפקיד ג'אסי כי היא לא הבינה למה שהדמות שלה תתאהב בג'יי, והיא צודקת. איפה ראית את ג'יי עובר איזשהו מהלך מבחינת הדמות שלו לאורך כל הסדרה, משתנה ומתפתח? דנטה כן, הולדן כן, בת'ני כן, הדמויות בעכברושי הקניון… נראה לי? די הדחקתי את הסרט הזה כי הוא מטומטם ומסחרי בכוונה ובדיחת הברנדה פשוט מביכה. ואם אתה מסכים איתי שהוא דמות סטטית ושטוחה שלא מתפתחת ולא משתנה ורק חוזרת על אותו השטיק אז למה סמית' החליט שצריך לבלות איתו שלושה סרטים שלמים בתפקיד הראשי? ממש כמו ג'יי קיי רולינג, גם סמית' לא יודע כנראה לכתוב טוב או סביר ביקום אחר – עוד לפני האכזבה מהרעיון הגולמי המצוין של Yoga Hosers שהתחרבש, גם ג'רזי גירל וזאק ומירי עושים פורנו היו קשקוש גס מסחרי ומאכזב, אז הוא ממשיך את יקום המבט העקום פשוט כי לו ולקהל יש נוסטלגיה וקשר רגשי לדמויות. לגבי דוגמה ספציפית לא הבנתי עד הסוף את כוונתך – האם אתה אומר שבת'ני בחרה להאמין ולאמץ מחדש את הדוגמה הקתולית רק כי היא ראתה את הדמויות מכתבי הקודש קמות לתחייה מול העיניים שלה ועושות ניסים, ואם כן אז מה החוכמה בזה אם בחיים האמיתיים זה לא אפשרי? כאילו, גם אני מאמין בניסים בגבולות המציאותי והסביר, ועדיין נראה לי שגם אני אלחץ קצת אם אלן ריקמן יופיע פתאום בחדר השינה שלי ויתחיל לירות אש מהידיים. אם התכוונת למשהו אחר, אשמח אם תסביר מה המהלך הדתי והרגשי שבת'ני עוברת במהלך הסרט, כי הלקח של להיות טוב וידידותי לאחרים זה… לא ממש משהו שקיבלתי מהסוף של דוגמה או כל סרט אחר של סמית'.
א. "ניבתן" ו"כנסיית הפחד" נהדרים ומוכיחים שלסמית' יש כשרון רב שהוא פשוט לא יודע מה לעשות איתו
ב. ספציפית אם אתה רוצה לראות את ג'יי עובר מהפך אז "ריבוט" הוא בהחלט הסרט בשבילך, והפעם הראשונה שבה סמית' מביא אותו לקדמת הבמה לא כבדיחה אלא כדמות.
ג. אף אחד לא אימץ מחדש את הדוגמה הקתולית בסוף דוגמה. מה שקרה זה שבת'אני עברה מסע לא לידיעה (כמו שאתה אומר – קל להאמין במה שאתה יודע) אלא באמונה – אמונה בטוב, אמונה באדם, אמונה בעצמה.
ד. לא יודע איך לעזור עם זה, כל הסרטים של סמית' חזקים מאוד בהומניות. הם לא סאות' פארק שבו כולם צריכים ללמוד לקח או סיטקום שבו כולם מתחבקים, אבל הדמויות עוברות מהלכים ומשתפרות במידת ההיגיון ומתוגמלות על כך (או להיפך).
כן, הייתי אומר שבשני המקרים הלקח הוא שטוב להם לבד
או לכל הפחות – טוב להם בסיטואציה שהם נמצאים בה בסך הכל והם משתפרים לאט לאט (אגב, שוב, ל"ריבוט" יש מה להגיד על כל הנושא הזה).
לגבי דמויות המשנה – מאוד תלוי סרט ומאוד תלוי דמות. ל"דוגמה" יש שורת דמויות משנה נפלאה ונהדרת שלא כולם וולגריות (למרות שחלק כן), ואתו הדבר נכון גם ל"עכברי הקניון" (אחת הדמויות הללו היא קווין סמית'). כשמגיעים לקומדיות היותר קומדיות-יות שלו, אז הוא כן נשען טיפה יותר על הנושא.
כמו כן – דנטה לא באותה עבודה במוכרים בלבד 2, וזה חלק מהפואנטה של הסרט.
לגבי דוגמה
בתור מישהי שנגעלת מוולגריות ובדיחות פיפי קקי, וגם מעולם לא היה מאלה שמטורפים על קוין סמית' (לא התחברתי לכל סרטי ג'יי ובוב, לא לקלרקס, לא למולראטס, כן חבבתי את איימי, ולא נעים להגיד אבל אהבתי את ג'רזי גירל הרבה יותר ממה שמותר להודות, בעיקר בגלל ליב טיילר), דוגמה זה משהו אחר.
זה סרט חכם עם אמירה משמעותית על הדת ועל העולם. כן, יש שם הרבה בדיחות וולגריות מיותרות, וכן הדמות של ג'יי כבר לא עוברת חלק בגרון בסטנדרטים של ימינו, אבל הם משניים לסיפור. ממש.
כל מה שרופוס אומר, כל מה שהמוזה אומרת, כל מה שהמטטרון אומר, הרבה מהדיונים של בת'אני. יש שם דיון כל כך חכם על משמעות הדת בעולמנו שבאמת הוא שווה את כל הפיכס שמסביב.
ובסטנדרטים של אז ג׳יי כן עובר מסך?
אנשים פה לפעמים מדברים כאילו לפני #MeToo, אונס והטרדה מינית היו חוקיים וסבבה לגמרי מבחינת החברה.
מה שבאמת מביש אותי בדוגמה זה שבכלל לא זיהיתי את אלן ריקמן עד הקרדיטים. כל הסרט ישבתי עם תחושה כזאת של ״מי זה השחקן הזה? הוא נורא מוכר לי. הוא באמת בריטי, נכון? אולי זה מישהו מהארי פוטר…״, והייתי רוצה להאמין שזה מעיד על יכולות המשחק המרשימות של ריקמן לא פחות מעל הקלולסיות שלי.
מה זאת אומרת, "כאילו"?
צריך להזכיר עוד פעם את נקמת היורמים, שבו הדרך הלגיטימית לחלוטין של חנון להחזיר לספורטאי שהתעלל בו הוא להתחזות אליו ולשכב עם חברה שלו באמתלת שווא?
ואני עוד זוכר ביקורת שטענה שבהשוואה לרוב קומדיות הקולג' של תקופתו
"נקמת היורמים" הוא מופת של טעם טוב.
יש אינספור מאמרים באתרים גיקיים על הבעייתיות שבסצנה הזאת, אחרת (כנראה) לא היית מזכיר אותה.
ומה שעוד יותר מזוויע בסרט הזה (מלבד הסטריאוטיפים הקלישאיים והתרגום המיושן לעברית, מי אומר היום יורם במקום חנון/גיק?) זה שהחנונים בסרט וולגריים ודוחים בדיוק כמו הבריונים אם לא יותר, והצופים אמורים לאהוד אותם ולסלוח להם רק כי הם גיבורי הסרט ולכן הם לא אשמים בכלום.
רק אזכיר שסצנה דומה מאוד *מאוד*
הוצגה ב"מסיבת נקניקיות" למעלה לפני 3 וקצת שנים* וגם אז חוץ מ"כמה פמיניסטיות" אף אחד לא ממש מצמץ.
* – מינוס אלמנט הנקמה, כל השאר אותוד בר, פלוס אלמנט קריפי נוסף אחר.
תוכל לפרט?
כי אני ממש לא זוכר סצנה כזאת; כלומר, אם זאת הסצנה שהזכרתי בדיון הנוכחי ושהוזכרה בדיון הקודם, אני לא רואה אותה ככזאת, או כסצנה טריגרית בכלל לאור המגוחכות הכללית של הסרט; דרך אגב כשאמרתי פמיניסטיות לא הייתה כוונה למי ממגיבות עין הדג, אלא לבלוגרית חיצונית שמישי (נדמה לי) קישרה למאמר שלה ופירשה את אותה סצנה (אם אנחנו אכן מדברים על אותה סצנה ואנחנו לא בשורה אחת שתי שיחות) כאונס נטו, שזה, כאילו, ברור שבסוג כזה של סרט הם לא ניסו אפילו להסתיר את ההשתמעויות הגסות והמיניות מאחורי הפעולות של הדמויות, אבל הגעתי לסצנה בחשש גדול להזדעזע ממנה ובמקום זה יצאתי ממנה בתחושה של "על זה היה כל הרעש?" אז שוב, אשמח אם תפרט לגוף הסצנה, אם זאת הסצנה שהתכוונת אליה ואיך בדיוק היא דומה למה שמוצג בנקמת החנונים ו/או קריפית, כי אני לא ראיתי אותה ככה (לשם ההבדל, אם זאת אכן הסצנה ההיא, הרי ששם בניגוד ל"נקמת" זה הנבל ולא גיבור הסרט, ואנחנו אמורים לראות את המעשים שלו כשליליים מיסודם בכל אחת ואחת מהסצנות שבה הוא משתתף.)
זה שהם לא אנשים לא אומר שהמעשה פחות נורא
הוא עדיין יכול לקרות באותה המידה במציאות (כי זה לא שקורה שם משהו בלתי אפשרי באותו רגע) והסרט מעודד התנהגות כזאת למרות שהיא חד וחלק אונס.
תלוי סרט ותלוי הצלחה ותלוי שיח
אני לא מבלה הרבה זמן בדיבור על מסיבת נקניקיות, אבל כשכן אני בהחלט מעלה את העוולות המוסריות (בין השאר) שיש בו. אבל מכיוון שהוא די נשכח, זה לא שיחה שאני צריך לעשות לרוב (כנ"ל נקמת היורמים).
לגבי השפעה במציאות – אני לא חושב שיש מישהו שינסה לעשות את זה אחד לאחד כי ככה ראה בסרט, ועדיין זה לא אומר שאין כאן השפעה על המציאות.
דוגמה עובר
יש בו אפילו אזהרות טריגר לברווזים
אונס לא, אבל הטרדה מינית?
לחלוטין היו דברים שהיום הם כבר ברורים שהם הטרדה מינית ופעם היו נחשבים "הומור לא מזיק". עכשיו, זה לא שהם נחשבו נחמדים. גם אז הם נחשבו דברים של דושבגים, אבל להיות דושבג זה לא "לא חוקי". ("מה את כבדה, צוחקים איתך!") אנחנו לא צריכים ללכת רחוק מדי, חצי מהדברים של בארני בHIMYM הם בעייתיים מבחינה מוסרית ועדיין הדמות הזאת נחשבת טובה ומצחיקה וחביבה.
למיטב זכרוני (וייתכן שאני טועה), ב99% מהמקרים ג'יי לא פועל פיסית אלא רק מדבר על זה, ופעם דיבורים נתפסו כסבירים. היום התחילה להשתרש התפיסה (המוצדקת) שגם דיבורים יכולים להוות הטרדה בסיטואציות מסוימות, אבל זו ממש לא היתה התפיסה לפני עשרים שנה. גם לפני 20 שנה ג'יי היה נתפס כאדיוט, אבל לא כמטריד מינית, (באופן פרדוקסלי דווקא כי זה נעשה באופן גלוי ומוקצן, אם זה היה נעשה בחדרי חדרים זה היה יותר חמור). ההבנה שגם ההתייחסות המינית המילולית היא בעייתית מעבר ל"אז הוא מתנהג כמו אדיוט, פשוט תעלמי ממנו" זו כן הבנה חברתית חדשה יחסית.
אני לא מסכים.
חוקים נגד הטרדה מינית קיימים מאז 1998 לפחות אם לא אחורה, ודוגמה זה סרט מ-1999.
חוקים זה דבר אחד, ההבנה שמדובר בדבר רע היא דבר שונה לחלוטין
שלא היה מובן מאליו לא ב1999 אלא ב2019.
החוקים כנגד הטרדה מינית
גם היום לא באמת כוללים את מה שג'יי עושה (לפחות בדוגמה, לא מכירה מספיק סרטים אחרים כדי לדעת מה קורה שם). גם אם אתה לוקח את הסרט עצמו ומציג אותו כהוכחה – עדיין ג'יי לא יהיה מואשם בהטרדה מינית.
גם היום אף אחד לא יעצור את ג'יי על הדברים שהוא עושה ועל התנועות שהוא עושה כלפיה. פשוט יגידו לה "הוא אדיוט, אל תסתובבי איתו". הדבר היחיד שעלול להיות גבולי הוא הורדת המכנסיים בשלב שבו הוא חושב שסוף העולם יגיע, וגם שם זה יסגר בזה שהוא יגיד שהוא לא הבין את כוונה ו"חוסר עניין לציבור".
גם היום, הרעיון העקרוני של הטרדה מינית מבוסס בחוק יותר לצורך הצהרת כוונות, אבל הטרדה מינית שלא כוללת איומים, מעשים מגונים או יחסי עבודה (לאו דווקא מרות) לא באמת יחשבו כהטרדה מינית מבחינת החוק.
פאק איט – מבחינה חוקית מה שאייל גולן נחשב *חוקי לחלוטין* האם מישהו כאן באמת רוצה להגיד לי שההתנהגות של אייל גולם* היא מוסרית? או לפחות שזו לא התנהגות של דוש מתנשא שחושב שנשים (שלא ללומר ילדות) הן כלי לסיפור היצרים שלו? והוא לא דמות בסרט, הוא בן אדם אמיתי, שעדיין זוכה להערצה.
*הקלדתי בטעות ואז החלטתי שזה שם יותר הולם בשבילו
אני גם אחדד-
כשלא מדובר על יחסי מרות או אלימות, הטרדה מינית נחשבת כך לפי החוק הישראלי רק אם הצד המוטרד הראה שהוא מוטרד. מותר לג'יי לומר כל מה שהוא רוצה עד הרגע שבו מבהירים לו שזה לא מקובל
אני ממש לא מחובבי אייל גולן,
אבל יש הבדל בין אונס, תקיפה מינית וניצול יחסי מרות לבין ״אותנו אישית מגעילים המעשים של אייל גולן כי הם מעידים על אופורטוניזם, החפצה ונהנתנות גם אם היו בהסכמה מלאה״. אם משווים לג׳יי, זה כמו להתייחס לשאלות החוקיות והמוסריות ככל שהדבר נוגע לצריכה ומכירה של סמים מהפריזמה של ״צריך כבר לעצור את ג׳יי כי השימוש שלו בסמים ומכירתם פוגעים בו ובזולתו״ לעומת ״ג׳יי הוא ממילא סטונר מגוחך שנמצא בשולי החברה, הוא לא פוגע באנשים בצורה משמעותית ומי שקונה ממנו סמים נהנה מהם ממילא, אבל בכל זאת צריך לאסור עליו למכור ולעשן (ואולי גם לקלל) כי הבטלנות והוולגריות שלו לא באות לנו טוב בעין״. (לא לוקח צד בינתיים כי אייל גולן זה באמת מקרה מאוד בעייתי, אבל ברור למה אלה שתי גישות שונות/מנוגדות.)
אבל אני לא אומרת
ש"המעשים של אייל גולן מעידים על אופורטוניזם, החפצה ונהנתנות".
אני אומרת שהמעשים של אייל גולן הם ניצול מיני של בנות שאולי לא נחשבות ביחסי מרות מבחינה חוקית, אבל מבחינה מוסרית זה ברור שיש שם משהו בעייתי.
אנחנו לא נאפטפק את הדיון הזה לחלוטין כי באמת שזה דיון אחר.
כל מה שאני אומרת זה שההתנהגות של ג'יי היא בהחלט לא נעימה ולא מצחיקה, אבל בהחלט נחשבה בגבולות הדושבג הנורמטיבים (לצערי הרב) באותה התקופה. ואנשים שהתהנהגו בצורה כזו באותה תקופה הם בדיוק האנשים שיגידו "היום כבר אי אפשר להגיד שום דבר לבחורה בלי שהיא תתלונן", בלי להבין שגם אז זה לא היה לגיטימי להגיד, פשוט לא היה אפשר להתלונן.
אבל אולי אפשר לטעון ליחסי מרות
בת'אני נמצאת בשליחות מטעם סמכות עליונה והנביאים הם נציגים של אותה סמכות שאמורים לכוון אותה להגשמת המטרה החיונית ביותר שלה.
היא תלויה בהם, אחרת אני באמת לא רואה שום סיבה למה היא מסתובבת עם זוג מוזר שכזה.
אני לא כל כך מסכים איתך.
ראשית, נתחיל מעניין הגסויות. אם אתה אומר שאהבת את מסיבת נקניקיות, קשה לי להבין איך דווקא עם קווין סמית' קשה לך. 'נקניקיות' הוא אחד הסרטים הוולגריים והדוחים שראיתי בשנים האחרונות (עדיין מצחיק ומאוד אהבתי אותו, though). סמית' (שהוא אכן לא לכל המשפחה) לא מתקרב בכלל לליגה הזאת.
אני נוטה להסכים עם הקרקר לגבי היחס של סמית' לדמות של ג'יי, אבל אני גם מבין את הביקורת שלך עליו. כלומר, אני בהחלט חושב שסמית' לא מציג אותו כגיבור וכמודל לחיקוי, אלא כאתנחתא קומית בלבד – במקרה הטוב מצחיקול, במקרה הרע פתטי. כן, בתור ילד שהעריץ את 'עכברי הקניון' חשבתי שג'יי נורא מצחיק, אבל מי שאהבתי באמת היה ברודי.
ולסיום, משהו לא קשור אבל שלא יכולתי להתאפק מלהגיב עליו. רולינג לא יודעת לכתוב מחוץ ליקום של הארי פוטר?! או וואו, עם זה אני ממש לא מסכים. רולינג היא כותבת בחסד, ולדעתי החיסרון המרכזי שלה היה דווקא היקום הפוטרי. הוא התחיל בתור מגניב וקסום (וגם קראתי את הספרים הראשונים בתור ילד קטן ולא ביקורתי במיוחד), אבל בספרים האחרונים, ובמיוחד בספר השביעי, הצורך לפעול לפי חוקיות קסומה ולא ברורה הוביל לכמה פיתולי עלילה ממש טיפשיים שאני מניח שגם היא לא גאה בהם. 'כיסא פנוי' הוא ספר מענג, והיה נהדר לראות את כישרון הכתיבה העצום של רולינג בעולם בו לא צריך לחשוב מה בדיוק יכול להשמיד הורקרוקסים.
בנושא רולינג, יש מצב שאתה צודק, והרבה מסכימים איתך בנושא ההורקרוקסים.
בנושא מסיבת נקניקיות, נראה לי שמה שעוזר לי להנות ממנו זה ההזרה הכפולה – לא רק שזה סרט אנימציה, זה גם סרט שהגיבורים שלו הם עצמים מואנשים, והדמויות האנושיות המעטות שיש בו הן קריקטורות נלעגות. במשפחת סימפסון וסאות' פארק ואיש משפחה ואבא אמריקאי, הרוב המכריע של הדמויות אנושיות, ולכן זה הרבה יותר צורם לראות שם סצנות כביכול-קומיות על בריונות והתעללות. במסיבת נקניקיות הייתה סצנה אחת שהובילה לדיון מפותל ובעייתי בעין הדג ופמיניסטיות רבות סירבו לצפות בסרט בכלל כי הן טענו שאותה סצנה מסמלת אונס מבלי בכלל לצפות בו ורק מתיאורים של בלוגריות פמיניסטיות, אבל כשמגיעים לסצנה עצמה רואים שאין בה שום אונס ושום דבר טריגרי, רק חפצים מואנשים שעושים את הדברים המגוחכים שהם עושים בסרט הזה. אצל סמית' אין חפצים מואנשים, יש בני אדם, ולא סתם בני אדם אלא בני אדם שמבוססים על עצמו ועל חבריו ומאהבותיו. אז בסדר, ג'יי הוא דוגמה קיצונית של אנטי-גיבור בלתי נסבל שכולם כבר מתים שיעוף, אבל ג'יי הוא רק הקצנה של דמויות דושיות אחרות כמו רנדל ובנקי, שכל-כולן קלישאות "החבר הדוש והקנאי של גיבור הסרט". וולגריות אין פירושה טיפשות, להפך כל היוצרים הוולגריים שהזכרתי חכמים מאוד וכך גם סמית' – רק בסצנה הראשונה של איימי הוא מותח ביקורת על הקהל הגיקי שמחזיק מעצמו חכם אבל לא מזהה אזכורים ברורים לדנטה, שייקספיר ובקט. פאק, סמית' בעצמו כתב לדמויות שלו טקסטים שאומרים שג'יי ובוב הם רק אתנחתא קומית שטובה רק במינונים קטנים או בכלל לא, ואם הוא מכיר היטב את שייקספיר הוא יודע שגם הוא לא היה הולך לראות מחזה בכיכובו של הליצן גובו מהסוחר מוונציה. אולי זה כי לא מומלץ שסרט הסמית' הראשון של מי שעוד לא מכיר אותו יהיה מכים שנית (כשהוא יצא הייתי בטוח שמדובר בחיקוי אמריקאי לקווין ופרי קורעים את איביזה), אבל הסצנות הדרמטיות המוצלחות במוכרים בלבד ובאיימי מעטות מדי ולא מספיקות, ודוגמה הוא כבר לגמרי הכנה לג'יי ובוב מבחינת הדמויות והמבנה הקווסטי של הסרט.
כיסא פנוי ספר מענג?!
כתוב טוב, בהחלט. אבל האכזריות שם היא מעל לגבול הסיבולת שלי
מענג אך מרושע.
היה מאוד מרענן לראות את רולינג משתחררת מכבלי ספרות הילדים.
איך אפשר לא לאהוב את דוגמה
ללא ספק הסרט האהוב עליי של סמית' אולי בתיקו עם מוכרים בלבד הראשון (אבל מוכרים התיישן לא משהו בניגוד לדוגמה שעדיין ממש רלוונטי וכיפי גם עשרים שנה אחרי)
אם כבר, דוגמה התיישן יותר בגלל האפקטים המיוחדים.
מוכרים מבחינתי לא התיישן בכלל מלבד ספריית הווידאו והטלפון הציבורי, זה סרט די אוניברסאלי. לא ש״התיישן״ הייתה הביקורת שלי על קווין סמית׳, כי הדברים הטובים באמת משנות התשעים מחזיקים גם היום.
רק אני ראיתי את דוגמה בשביל הצחוקים?
ברור לי שמי שלא אהב את הסרט המקורי של ג'יי ובוב השקט לא יאהב גם את הסרט הזה
אבל למי שכן אהב, האם הסרט הזה שווה לצפייה, מחדש משהו או שזה נטו אותם בדיחות עם אותה עלילה?
לא, לא, יותר מנטו אותם בדיחות ואותה עלילה
אבל שוב – לא מבטיח שעונה על הגדרה של "סרט טוב".
אז שוב, אני מאוד אהבתי את הסרט המקורי. לא הסרט הכי טוב של קווין סמית' אבל לדעתי כן הכי מצחיק אז אם אתה שם את עצמך בנעליים של מישהו שכן אהב, זה סרט מומלץ?
אני... חושב?
שוב, הוא סרט מעניין, אבל לא בטוח ש"מומלץ". שווה לצפות בו כמשהו מוזר, אבל הוא לאו דווקא "טוב".
מבאס שהסרט לא משהו. ממש ציפיתי לו.
כנראה שסרטים על הורות (ממ…ג'רזי גירל) הם עקב האכילס שלו.
סגירת המעגל של הולדן ממש חמודה, ובכלל, יש המון קראוד פליזרז לחובבי הסרטים הקודמים ואהבתי את זה (למרות שממש מעט מדי ברודי, הדמות מספר 1 ביקום!) אבל הסרט עצמו… אה. הביקורת מדייקת.
עד הסרט השלישי… 🙂
אז השלמתי את הסרט באחד הסגרים
כן נגעלתי מהגסויות אבל אי אפשר להגיד שלא צחקתי, ועוד מהבדיחות הכי טיפשיות (״אני שונאת אותו. הוא תמיד דוחף את הבת שלו לכל הסרטים שלו״.) אבל מה שבאמת רציתי להגיד זה שאיך שהם התחילו לדבר על הנהג של האובר ישר ידעתי שזה יהיה פרד ארמיסן. אל תשאלו אותי איך, זה לא שקראתי על זה קודם או משהו כזה. כנראה שלפרד ארמיסן פשוט יש כישרון מיוחד לגלם נהגי אובר.
אכן מסר מקומם.
רק לחלוטין לא המסר של הסרט הזה.
אז מה המסר של הסרט (אם יש לו כזה?) אני לא מצאתי.
(ל"ת)
נראה לי שדעתו מסוכמת יפה בביקורת
(ל"ת)
דעה כן, מסר לא
כאילו – מה אפשר לקחת מהסרט הזה כעמדתו של סמית' על גידול ילדים או על היחס לנשים? סרט מסוג כזה בא לבדר ולא לחנך, ברור, אבל אם המסר הוא לא כמו שפירשתי אז מה אני מפספס בעצם?
דעתו של סמית' כפי שמוצגת בסרט -
הורות משנה אותך, ולטובה, אבל היא גם מוסיפה לך מחויבות שאסור לך להתעלם ממנה.
ולגבי הסרט – זה לא סרט טוב בפני עצמו, יש לסמית' בעיית קצב מאד משמעותית, ובכמה נקודות הוא קורס תחת הרפרנסים של עצמו. אבל הוא סרט נהדר בתור רטרוספקטיבה. הוא נועד במפורש להיות רטרוספקטיבה של קווין סמית' על עצמו, שנבעה מהלם הגילוי שהוא בן תמותה – אבל היא גם עובדת כרטרוספקטיבה של מי שגדל על הסרטים שלו, ומסתכל היום על שאנון אליזבת' פחות בתור סמל מין ויותר בתור דוגמה לניצול המיני של שחקניות צעירות בהוליווד.
תודה על תשובתך הקולעת וחסרת הפניות.
נראה שמה שמתסכל אותי הוא בעיקר מה שאמרתי, שסמית׳ הוא יוצר מהסוג שאני ״אמור״ לאהוב כי אני אוהב הרבה יוצרים אחרים שאומרים דברים משמעותיים על הקיום ומאזכרים את עצמם בצורה מתוחכמת מעבר לסצנות המגעילות והמיניות, אלא שאצל סמית׳ אם מריצים קדימה את הסצנות המגעילות והמיניות פשוט לא נשאר הרבה סרט, אפילו לא בהשוואה לסאות׳ פארק או לריק ומורטי, ודמויות אהיבות ומעוררות הזדהות בקושי יש אם בכלל (כן, גם אריק קרטמן וריק סנצ׳ז מעוררים אהדה והזדהות בדרכם, ולפעמים גם דווקא כי הם כאלה דוחים ופגומים.) חזרתי למוכרים בלבד (הראשון, ברור שהראשון) כמה וכמה פעמים מרצוני החופשי ולא כי הצמידו לי אקדח לראש, אפילו לאיימי ולדוגמה נתתי צ׳אנס נוסף, אבל הסרטים האלה פשוט דורשים כל-כך הרבה עבודת עריכה שלא ברור איך הארווי וויינשטיין (שייבדל לחיים קצרים) לא הכיר לסמית׳ אף פעם את סאלי מנקה.
אני איתך, גם בעניין הבלבול
התודעתי אל סמית ב׳ערב עם קווין סמית׳ שהיה מצחיק (לא בטוחה בכלל שגם היום הייתי צוחקת ממנו) הבנתי שאני ״אמורה לאהוב״ את הסגנון המתחכם שלו, ואני פשוט לא מצליחה להבין. אף אחד מהסרטים שלו לא טוב בעיני, דוגמה סביר מינוס כסרט קלישאות עם בערך שני פאנצ׳ים טובים.
הכי גרוע שבאיימי
סצנה שלמה פשוט מתבזבזת על סיפור בדיחה שכל ילד קטן מכיר, עם לוח וציורים הכול; וזאת אפילו לא בדיחה גסה או מגעילה או מקוממת, סתם בדיחה מוכרת ושחוקה. כשאנשים הולכים לראות קומדיה הם מצפים לשמוע בדיחות שהם עוד לא מכירים, אחרת היו קונים ספר בדיחות לילדים של דידי מנוסי. הסרט שאני הכי אוהב עם קווין סמית׳ זה כשהוא מראיין את סטן לי על איך הוא יצר את כל הדמויות של גיבורי העל, אבל ממה שהבנתי גם על סטן לי היו סיפורי #MeToo אחרי מותו, אז עכשיו אני כבר לא בטוח.
תראה, לא הייתי גדול מדי ב-1997
אבל הפעם הראשונה ששמעתי את הבדיחה הייתה חד משמעית אחרי שהסרט יצא. לא מדובר באיזה בדיחה עתיקה וחרושה (ממה שהבנתי הבדיחה התחילה במזרח גרמניה בסוף שנות השמונים) אז אני לא יודע אם אני מקבל את ההחלטיות שבה אתה מבטל את הרעיון להתמקד בה. גם אם היום כל ילד קטן מכיר אותה, יש מצב שלאיימי הייתה השפעה על כך, ולכן לא הוגן לכעוס על כך שהוא מספר אותה.
זה לא איזה בדיחת "טוק טוק" או משהו.
(וזה לפני שנכנסים לכך שהסצנה ממש לא נועדה רק לספר בדיחה. הדינמיקה בין הדמויות בסצנה הזאת חשובה לדרמה שבסרט – ההופעה שבה הדמות של ג'ייסון לי מורחת את הכל הרבה מעבר לנחוץ, ובעוד שהוא יודע שהדמות של בן אפלק יודעת אותו היא חלק קריטי מהסצנה, הרבה יותר מהפאנץ' של הבדיחה)
אני הכרתי אותה לפחות שנה או שנתיים לפני הסרט.
אבל כן, זה אנקדוטלי. מניח שלמי שהכיר אותה מ-1997 והלאה ולא מ-1996 זה פחות משנה. ולמרות חילוקי הדעות בינינו, יכולת ההגנה שלך על הסרטים שלו מרשימה. מודה שאף פעם לא שמתי לב לדינמיקה ביניהם ספציפית בסצנת הבדיחה.
בעיני לקוין סמית היה בדיוק סרט אחד מוצלח
וזה דוגמה.
זה לחלוטין סרט עם מסר משמעותי ואמירה שהיא לא טריוויאלית (מאוד קל למצוא סרטים אנטי דתיים, אבל לי מאוד ברור שהסרט והיוצר מכבדים את הדת, והבעיה היא המוסדות שנוצרו כתוצאה ממנה).
כן יותר מדי בדיחות פיפי קקי. כן, יש שם הומור סקסיסטי שכבר לא עובר חלק בגרון בסטנדרטים של היום, כן הרבה יותר מדי דאוס אקס מכינה אפילו בשביל סיפור בשליטה אלוהית, אבל האנסמבל כולו מופלא (עם נקודות בונוס לאלן ריקמן, סלמה האייק, ג'ורג' קרלין, ואפילו כריס רוק שבדרך כלל עצם הנוכחות שלו על המסך שלי גורמת לי לרצות לכבות בהקדם ופה הוא עושה תפקיד מצויין), הדיאלוגים מדוייקים (אלה שהמטרה שלהם היא לא בדיחת פיפי קקי, הכוונה…), והסיפור מתכנס לתוצאה סופית נהדרת.
מוכרים בלבד הוא "טוב לז'אנר" כשהייחוד שלו הוא באמת העובדה שהוא בא משום מקום ובתקציב מזערי אבל זה לא סרט שמתוכנן להיות שובר קופות.
אז כן, לראות את קווין סמית' עונה על שאלות זה מצחיק, והסרטים שלו יכולים להעביר שעתיים בכיף למי שאוהב הומור מהסוג הזה. אבל אני לא יכולה להגיד שיש לו תיק עבודות מכובד של יוצר דגול. אני כן יכולה להגיד שהוא עשה את אחד הסרטים שנכנסים אצלי לטופ 10 של שנות ה90.
בסרט עם סטן לי הוא שואל שאלות, לא עונה עליהן.
כשדיברנו על דוגמה לפני כמעט שלוש שנים אמרת את אותם הדברים וזה בסדר, לא ניסיתי לגרום לך שדעתך תשתנה, אבל אחד מעשרת הגדולים של שנות התשעים? באמת? לא שאלתי אותך מאיזה רקע דתי הגעת ואולי זה גם לא רלוונטי, אבל ממה שראיתי הרבה מהמתלהבים מדוגמה בעין הדג הם דתיים או לפחות מסורתיים או לפחות אנשים שהדת משחקת אצלם איזשהו תפקיד יותר מרכזי בחיים, גם אם לשלילה. אני בא מבית חצי אתאיסטי חצי חילוני מאמין בדרכו שלו ולכן הדת כמעט תמיד איננה נוכחת בחיי היומיום שלי; אין לי מושג וגם אין שום דרך לבדוק איך הייתי מגיב לדוגמה לו הייתי חרדי/דתי/שומר מסורת/יוצא בשאלה.
נ.ב. אולי כדאי להפסיק לדבר על ״הסטנדרטים של היום״? הומור כזה והתנהגות כזאת נחשבים לדוחים בכל תרבות ותקופה.
אבל יש לו את השו"ת בקולג'ים ששם הוא עונה על שאלות...
ולגבי דוגמה
א. אני בקושי זוכרת שיחות שניהלתי אתמול אתה מדבר איתי על שיחה מלפני שלוש שנים?…
ב. יש סרטים שרואים אותם בגיל שהוא מאוד קל להשפעה. דוגמה מבחינתי הוא אחד מהם.
ג. אני הגעתי מבית חילוני לחלוטין, אבל עם תמימות של ילדה שבטוחה שמה שלימדו אותה בבית ספר זה נכון (כך שהדתה זה לא דבר חדש), והורים מתחכמים אז חשבתי שאנחנו מסורתיים. (דיאלוג לדוגמא- "אבא, למה אתה מזמין חזיר, זה אסור!" "זה לא חזיר, חזיר זה pig אני הזמנתי pork, זה בסדר"). כך שמערכת היחסים שלי הם הדת היא די מוזרה.
בגדול אני חושבת שהתורה היא אחד הספרים המופלאים שנכתבו על ידי האדם, שהיא ממפה עקרונות מהותיים בהתנהגות מוסרית חברתיתבצורה המותאמת לזמן שהוא נחשב, אבל איכשהו כל התורשה שבעל פה וההלכה הצליחו להתעקש על הטפל ולוותר העיקר, ואז אפשר להכין לחמניות כשרות לפסח אבל הגישה לנשים מותאמת ללפני 2000 שנה.
אני התחתנתי חתונה יהודית כשרה ומבחינתי הכתובה היא לא שטר מכירה, היא סמל לעובדה שביהדות נתנו לנשים זכויות בתקופה שבהרבה תרבויות נשים נחשבו רכוש. הגבר מתחייב לדאוג לאישה למרות שבתקופה שזה נכתב זו לא היתה מחוייבות טריוויאלית. ובמקביל אני כועסת על בתי הדין הרבניים שמתייחסים לכתובה כלשונה כי זה דבר שלא תואם לסטנדרטים של היום.
איך זה ממקם אותי בספקטרום של "האם אני דתית". מן הסתם בצד החילוני-אתיאיסטי (אני לא מאמינה באלוהים), אבל עם הרבה מאוד כבוד לקונספט של דת בתור מסמך שעוזר לנו לכוון את המצפן הפנימי שלנו.
וכן, יכול להיות שחלק מההערכה שלי לסרט נובעת מהעובדה שהוא מייצג בגדול את הגישה הזו- של לתת כבוד לדת עצמה והיכולת שלה להשפיע על אנשים ולעזור להם בזמנים קשים (הכנס כאן ציטוט על ההבדל בין אמונה ורעיון) ומצד שני ביקורת נוקבת על מוסדות הדת והצורה שהם מנצלים את הכח שיש להם, החל מהשנייה הראשונה במרפאה להפלות.
נ.ב. ההומור של הפיפי קקי? נכון, תמיד היו דוחים, תמיד היו אנשים שנהנים מהם. ההומור הסקסיסטי והשוביניסטי- זה לא בדיוק נכון. הומור הוא תוצר של מוסכמות תרבותיות. ברגע שהמוסכמות התרבותיות משתנות, ההומור משתנה. מה גם שעיקר ההומור הסקסיסטי בסרט הספציפי הזה (למיטב זכרוני, לא ראיתי אותו תקופה), הוא על ידי דמות שמוגדרת כאדיוט של החבורה וזה די ברור שההתנהגות שלו היא לא תקינה ולא והגיונית. כן יש סלחנות כלפיו בקטע "הוא אדיוט, אבל הכוונות שלו טובות", אבל זה מאוד ברור שהוא אדיוט…
הדיון שלנו על דוגמה מופיע ממש בדף הזה. את מוזמנת לקרוא אותו שוב, הוא לא ארוך.
ואני לא חושב שאת צודקת בפיסקה האחרונה שלך כי בדרך כלל הומור הפרשות והומור סקסיסטי הולכים יד ביד בקולנוע ולכן סרטים שמציגים את האחד יציגו גם את האחר ומי שסולד.ת מסרטים כאלה יסלדו מכל ההיבטים שלהם. כל הדיון הזה גרם לי להיזכר בפעם ההיא שהייתי בתיכון ואחד התלמידים הביא לשיעור קולנוע את אמריקן פאי הראשון וזה עבר סבבה לגמרי מבחינת המורה והתלמידים (וגם התלמידות!) האם זה קשור לעובדה שזאת הייתה שנת 2000, שזה היה תיכון אנקורי או פשוט כי אנחנו בישראל ולא בניכר? (בישראל למשל אף אחד לא יתלונן על השמעת שיר גנגסטה ראפ לא מצונזר ברדיו בשעות היום ובארצות הברית ובבריטניה זה ממש לא חוקי.)
חשבתי שהיה לנו דיון על הסרט
הדיון כאן היה על הנושא של האם ההתנהגות של ג'יי נתפסת כהטרדה מינית. וזה גם מה שאמרתי שם – זה לא שבאותה תקופה הוא היה נחשב סבבה לגמרי, הוא היה נחשב דוש ואדיוט, אבל הוא בסרט הזה על תקן האדיוט ולכן זה נראה הגיוני (אז) שבזה מתבטאת האדיוטיות שלו. נו שוין… לכל הפחות נחמד לדעת שאני עקבית…
נגיד אני שנאתי את אמריקן פאי מהרגע הראשון, ואם היו מביאים אותו לצפות בכיתה לא הייתי מתעצבנת אבל הייתי משתעממת נורא. אבל הנה, נראה שעדיין מתגעגעים להומור הזה.
אני חייב לשאול, כי זאת נקודה שאת חוזרת עליה המון:
למה את כל הזמן אומרת (ולא רק ביחס לדוגמה) שאז זה כן היה מקובל או לפחות עבר איכשהו? בשנת 1999, כל החוקים נגד אונס והטרדה מינית שאנחנו מכירים היום כבר היו שרירים וקיימים. זה לא ימי הביניים אז (ייתכן ש)זה היה חוקי לאנוס את מי שהיא כבר לא בתולה או לא נשואה, ואני לא מדבר אפילו על דברים כמו חוק הלילה הראשון, אלא על שנת 1999 שאותה רוב חברי עין הדג או לפחות חלק גדול מהם זוכרים כי הם חיו בה. (ואני ספציפית זוכר בקשר לדוגמה איך מעריב לנוער ספיילר את הסוף ואיך תמיד הייתי מתבלבל בין דוגמה לסטיגמטה כי בילי קורגן וזה.) הדברים האלה לא נחשבים למקובלים וסבבה גם בסרט עצמו כי בת'אני בעצמה אומרת שג'יי כל הזמן מנסה לאנוס אותה, אז מאיפה בדיוק הקביעה ש"אז זה היה מקובל", במיוחד כשהאז הזה הוא סוף שנות התשעים המתקדמות ולא נניח יצירה שמתרחשת בשנות השישים כמו מד מן? בעצם אפילו בשנות השישים כבר היו קיימים אותם חוקים נגד אונס והטרדה מינית שאנחנו מכירים היום.
תיקון עצמי:
החוק נגד הטרדה מינית אכן קיים רק משנת 1998, אבל רק בישראל. בארצות הברית, חוקים כאלה קיימים כבר משנות השישים של המאה העשרים, ולכן אם קווין סמית' ירצה פעם לכתוב גם סרט שלועג למערכת המשפט הוא בהחלט יכול לכתוב איך בת'אני מנסה לתבוע את ג'יי אבל היום כבר יש על המעשים שלו התיישנות או מה; חוץ מזה שזה מאוד לא סביר שבסוף הסרט בת'אני נותנת לו נשיקה, ידידותית אמנם אבל בכל זאת נשיקה, או שג'אסי מתאהבת בו בסרט הבא, כי זה כבר ממש פרס להטרדה. אני לא כל-כך בקיא בפרטי המשפט של משה קצב אבל ממה שהבנתי לקח למאשימות זמן להתלונן וייתכן שאם הן היו מתלוננות, אפילו אם ב-1997, משה קצב לא היה מגיע בכלל להיות נשיא. חוץ מזה ג'יי עושה עוד דברים חוץ ממה שציינת – בסצנה המשותפת של שלושתם במסעדה הדברים שהוא אומר לה, אפילו שהם כביכול עדיין לא מכוונים בשלב הזה ישירות אליה הם כל-כך גסים שאני לא חושב שאפילו מותר לי לכתוב אותם פה, גם לא כציטוט מתוך סרט, ומגיב בעין הדג שהיה פונה כך לאחת המגיבות היה נחסם במקום ללא כל אפשרות לחזור גם אם לא הייתה מוגשת נגדו תלונה פלילית. כן אני מניח שזה יכול להיות מצחיק אם הכוונה המוצהרת של סמית' הייתה לצחוק על ג'יי וללעוג לו, אבל באותה המידה אפשר גם להגיד שהכוונה של פול וייץ הייתה לצחוק על סטיפלר וללעוג לו ובכל זאת סטיפלר הוא ממש לא דמות עוברת מסך, בשום תקופה, ואפילו החברים שלו ממש מקפידים לא להזמין אותו לחתונה אבל כמובן שהוא בא בכל זאת.
בשנות השישים לא היה חוק נגד הטרדה מינית
אפילו לא היו חוקים נגד אפליה על רקע מין במקום העבודה. יש, אגב, ספקטרום רחב של סדרות שעוסקות בזה בצורה כזו או אחרת
יש סדרה חמודה באמזון, לא זוכרת את השם, על נשים שתבעו את העיתון שבו עבדו למען העסקה שיוויונית. יש בנטפליקס סדרת דוקו שמסקרת מקרי פשע אמריקאים שהגיעו לתקשורת ואיך הם שינו תפיסות ציבוריות- אחד הפרקים הראשונים עוסק במקרה אונס והאשמת קרבן רצינית בסוף שנות השמונים. גם שם אני לא זוכרת את השם.
רק באמצע שנות התשעים התחילו להחקק חוקים רציניים שמגנים מפני הטרדות מיניות.
הסדרות שהזכרתי, אולי כדאי לך לראות
בנטפליקס: הליך תקשורתי, שם הפרק big Dan's
הסדרה באמזון: Good Girls Revolt
דוגמה הוא סרט של קווין סמית', רק עם מסר ואמירה דתית.
וזה מה שעושה אותו לטוב מבין סרטיו של קווין – שיש בו משהו נוסף.
כל השאר – הומור וולגרי וסקסיסטי, התמקדות בתרבות פופ ובבינוניות חברתית – כל אלו זה קווין סמית'. ואני יכול להבין למה זה מאד משך אותנו בשלב זה או אחר בחיים.
ואולי זה מה שמושך את הדיון על הריבוט של ג'יי ובוב – כי זה סרט שבו סמית' מצהיר "זה מה שאני עושה. זה מה שתמיד עשיתי. עכשיו אנחנו במקומות אחרים, ולא כל מה שעבד בעבר מתאים עכשיו, אבל גם העבר משמעותי – כל עוד ההתייחסות אליו היא לא סחיטה צינית אלא התרפקות מפוכחת".
אגב, בראיון שעשו איתו בדבי סמית׳ יוצא ממש סימפטי
(קטעים מתוך הראיון)
למה כל הסרטים שלך מלאים בגסויות?
אני כותב דיאלוגים מציאותיים ומנסה לכתוב דיאלוגים כמו שאנשים באמת מדברים וספציפית כמו שאני והחברים שלי מדברים וגסויות זה חלק מהחיים, מה לעשות.
למה רוב הסרטים שלך מתרחשים בניו ג׳רזי?
כי גדלתי בניו ג׳רזי ואני מכיר אותה היטב. אתם מצפים ממני לעשות סרטים על ארקנסו כשמעולם לא הייתי בארקנסו?
אם לנסות לחזור לסוג של און, לא יכולתי שלא להבחין בכך שהסרטים של סמית׳ ממש מחולקים לפי נושאים
חיי עבודה (מוכרים בלבד)
חיי פנאי (עכברושי הקניון)
חיי אהבה (לרדוף אחרי איימי)
חיי דת (דוגמה)
חיי יצירה (מכים שנית)
חיי משפחה (הריבוט)
וכך מגיע לסופו כל סרטי קווין סמית' שראיתי בחודשים האחרונים
אין מה להגיד, הקריירה המאוחרת שלו לא עומדת באותה רמה עם המוקדמת (חוץ מred state שהיה מצוין), אבל כל כך כיף היה לראות את הסרט הזה. האהבה שלו פורצת פה מכל מקום.
מה שצרם קצת זה שהשחקן של ג'יי משחק הרבה פחות טוב, מניח שזה בגלל הסמים (?), שמעתי שהיו לו בעיות עם זה.
סך הכל שלושת הטובים שלו לדעתי: מוכרים בלבד, לרדוף אחרי איימי ורד סטייט.
אוהבים אותך קווין