בתקציר המעומעם של "החייל" הובטח שנצפה ב"מסעו של אדם שמטרתו לתקן את העוולות בחברה", ודי מהר מגיעים אל ויקראם, גיבור הסרט: טרוריסט חושף שחיתויות, סוג של רובין הוד שבא להשתמש באלימות כדי לעשות צדק לחלשים בחברה. בסצנת הפתיחה הוא חוטף רכבת כדי לחשוף את היחס הרע של ממשלת הודו לחקלאים ולהחזיר להם מיליונים שאנשי עסקים ובנקים גנבו מהם. ככל הנראה שבסצנה שירדה בעריכה הוא גם מרים ריקוד המוני על איילון במחאה על הפוליטיקה הישראלית.
אבל זאת רק הזהות הסופרמנית של ויקראם. בתור קלארק קנט הוא מנהל כלא נשים זוכה פרס האו"ם על היחס לאסירות. את הפרס קיבל על הדאגה והיחס המיוחד שלו לאסירות ששומר עליהן מחוץ למעגלי הפשע כשהן משתחררות. מובן שהוא גם לוקח אותן איתו לימי כיף של הנחת מטעני חבלה בניסיון לתקן עוולות חברתיות, כאילו הוא צ'ארלי והן מלאכיות.
לפי מיטב המסורת ההודית, כל זה ממשיך להסתבך וכפל הזהויות הזה הוא רק הטוויסט הראשון מתוך כ-900 שספרתי, חלקם מתגלים יחד עם ההתקדמות הליניארית של העלילה וחלקם בפלאשבקים סוחטי דמעות על השחיתות של הודו. הסרט לפעמים כל כך מנסה להגזים ולזעזע בדוגמאות על הפוליטיקה הרקובה במדינה, שאחד הקטעים כולל פורנו עינויים ומוות של ילדים, אבל גם סטירת כפכף קומית לאיזון. בכל זאת, אנחנו בהודו.
מה שזה אומר זה שאנחנו עדיין בארץ כוכבי העל, שסרטים קמים ונהפכים ללהיטים רק מעצם השתתפותם. כזה הוא שאה-רוח' חאן (או שארוק חאן. תלוי אם אתם מאמינים לוויקיפדיה או למפיצים), השחקן הראשי של הסרט שמכונה בהודו על ידי מעריציו SRK בקיצור. רוב האנשים בארץ כנראה לא מכירים אותו, אבל בהודו הוא כוכב על ברמה שקשה לתאר, עם קהל מעריצים שמזכיר את ההערצה שהייתה לאלביס או לביטלס. הוא התפרסם בשנות התשעים בעיקר בקומדיות רומנטיות כמו "טוב הלב יזכה בכלה" (Dilwale Dulhania Le Jayenge), ובהמשך גם ככוכב אקשן ודרמות מצליחות כמו "השיבה למולדת" ("Swades") ו"אום שאנטי אום". עם זאת, לכל כוכב יש את הרגע הזה שבו פחות הולך לו, ובעשור שעבר היו לו כמה כישלונות כלכליים והוא יצא להפסקה לראשונה בקריירה שלו.
עכשיו, אחרי חמש שנים הוא חזר עם שני סרטים: "פטאן – חי או מת?" שעלה בינואר ו"החייל". בשני הסרטים הדמות שהוא משחק פשוטו כמשמעו קמה לתחייה בסצנת הפתיחה. אם חשבתם שטום קרוז מאוהב בעצמו בסרטים שלו, חאן לוקח את זה לרמה אחרת. הוא תמיד כל-יכול, החכם והיפה באדם שכל הנשים רוצות, שכמובן משתמש בכוחו למען עתיד האנושות. הוא לא שחקן טוב במיוחד בעיניי, אבל הכריזמה שלו מתפרצת מהמסך בכל רגע שהוא מופיע – כלומר, כמעט כל הסרט.
אחד מהמעריצים הגדולים של חאן הוא אטלי, הבמאי והכותב של הסרט. הוא כוכב עולה בתעשיית הקולנוע הדרומית היותר של הודו, כלומר המטורללת יותר, וזה מורגש. כמה הוא מעריץ את חאן? ובכן, הופעת האורח שלו בסרט היא לבוא ולקבל נשיקה וחיבוק ממנו בשיר הגדול ואז להיעלם.
אני מחבב את הבימוי של אטלי בסרט, אבל העבודה שלו מאוד לא אחידה. לצד סצנות אקשן מרהיבות ופרועות וברוטליות, לפעמים עם מאות משתתפים, שהצליחו בכל זאת להיות נהירות – הופיעו גם כמה רגעים מתסכלים בסגנון ההוליוודי המוכר של "מלא קאטים והנפות ידיים ורגליים לא ברורות". הדבר כך גם בבימוי הנאמברים המוזיקליים: חלק מדהימים ומעוררים השתאות, וחלק – בעיקר שירי האהבה – מרגישים מנותקים מפיצוח הראשים של סצנות האקשן.
עם זאת, החלק הכי חלש של אטלי הוא התסריט, שהוא פח אשפה בוער ומבולגן. אהבתי את הקווים הכללים של העלילה, למרות עודף הטוויסטים שנמרח עד הרגע האחרון כולל הסצנה בקרדיטים כמו שנהוג בהודו, אבל היו שם כמה רגעי כתיבה מביכים עד כאב, כולל מונולוג פוליטי ארוך בהסתכלות ישירות למצלמה כאילו גיבורינו הוא ליאור שליין (ב"פטאן" חאן אומר בשלב כשהו "אל תשאלו מה המדינה עשתה לכם, תשאלו מה אתם יכולים לעשות לה בחזרה". אולי הוא מעריץ?). הסיפור של חשיפת השחיתויות בפוליטיקה ההודית מגניב, אבל הוא כתוב כאילו ילד בן עשר התעצבן כששמע מה זה שוחד ובא לו לארגן קטל המוני.
ולמרות הכל, היה כיף לא נורמלי. מלא מכות, פיצוצי ענק, ריקודים המוניים, טוויסטים מפתיעים ומצחיקים ודמעות של טלנובלה. זה הודי עד הסוף ומתאים יותר למיטיבי לכת של הז'אנר. אז אם "RRR" הרגיש לכם פשטני מדי עם הטובים המושלמים והיפים נגד הרעים האכזריים והקקות, "החייל" מציג מציאות מוגזמת פי כמה. זה לא ממש טוב, אבל כיף? הו כן.
מילה אחרונה על ההפצה: אני מבין את ההחלטה לזרוק את הסרט לאולמות קטנים ולא לתת לו הפצה רחבה, ועדיין חושב שיש פה סוג של ביצה ותרנגולת: אולי אם היו מקצים לו אולמות גדולים ו-IMAX-ים, זה כן היה הופך לאירוע ולהצלחה כמו באמריקה, שם הרוויח יפה יחסית לסרט שלא מנסה בכלל לפנות לקהל מערבי. ביציאה מהאולם שמעתי מישהי אומרת שלדעתה רוב הצעירים שהלכו לסרטים אחרים הערב היו נהנים יותר מ"החייל". אני מסכים.
מוקצן אבל מהנה
אני די מסכים עם הביקורת, בגדול; זה אחלה סרט והוא טוב יותר מבלוקבאסטרים רבים שראיתי לאחרונה. האם היה אפשר בלי ילדים מתים מול המצלמה? אני מניח שכן, אבל זו כנראה עיסקת החבילה.
משהו שלא הודגש בביקורת זה כמה הסרט הזה מצחיק. יש פה כמה רפרנסים שיקלעו לטעמו של הצופה המערבי, אבל יש גם בדיחה אחת אורגנית לסיפור ומשובחת ביותר שהיא מבחינתי אחד מהרגעים המצחיקים של השנה.
אני קצת פחות מולהב לגבי האקשן שהיה די סתמי ולא מאד סוחף ("פטאן" מנצח בגיזרה הזו), אבל כן מולהב מנקודה אחת: ההודים יודעים להרביץ לרעים. הקתרזיס פה כל כך טהור שהוא ממש גרם לי להתגעגע לימים בהם ידעו בהוליווד פשוט לכסח לרעים את הצורה בלי לבטים ובלי אחד המשפטים הכי שנואים עליי בסרטים "אנחנו לא כמוהו". זה פשטני, כן, אבל אלוהים כמה שזה יעיל. הבמאי אגב לחץ על הכפתור הזה כל כך חזק, שהוא אשכרה סיים איתו את הסרט – וככה מוציאים צופים מהאולם כשהם מרוצים.
לגמרי מסכים עם הביקורת
מסכים עם כל מילה,
בעיקר מתבאס שלא הספקתי לתפוס את "פטאן" בקולנוע, כי המפיצים בארץ חרא, ועכשיו יהיה אפשר לראות אותו מתורגם רק בערוץ בוליווד המסריח שלהם ב-YES, וגם זה רק אם כל יום אעבור על הלוח שידורים שם ואצליח לתפוס אותו, ואז עוד לשלם 30 שקל על איכות SD נוראית.
זה בעצם מה שיפה במדינה שלנו, רוצים שלא יצפו באופן פיראטי, אבל לא נותנים לנו שום אופציה נורמלית לעשות את זה בצורה חוקית.
עכשיו גם בנטפליקס הקרוב לביתכם*
*לא מתורגם לעברית אז זמין רק עם ממשק באנגלית.
לכבוד יום הולדת 58 של שארוק הוא עלה עם הסרטון הזה שדורש מנטפליקס לשחרר את הסרט, כדי להמשיך את פולחן האישיות שלו. מדובר בגרסא מורחבת שארוכה בדקה בלי שום דבר משמעותי חדש.
בנוסף לכבוד יום ההולדת עלה טריילר לסרט הבא שלו שיעלה כבר בחג המולד (שלושה סרטים בשנה? מתי הוא נח?). הפעם מדובר בקומדיה מהבמאי ראג'קומאר היראני המוכר בעיקר מהסרט "שלושה אידיוטים" שהחייל האמיתי כתב עליו ביקורת פה (וגם PK המצוין שנכתב עליו קצת פה).
ואזהרה כי אנחנו לא בימים רגילים: זה ממש לא הסרט הכי אלים בעולם, אבל זה כן סרט אקשן שלא חוסך באלימות שלו. וכמו שכתבתי בביקורת, הוא כולל כמה סיפורים די מחרידים על איך שחיתות ממשלתית יכולה להביא זוועות וגם מוות של חפים מפשע, מה שגרם לי לחשוב על ישראל גם לפני האירועים האחרונים. זאת לא תהיה צפייה אסקפיסטית במיוחד.