אחרי שראיתי את הסרט - כמה מחשבות עליו...אחת מחמשב-30/11/2011 22:22
אחרי שראיתי את הסרט - כמה מחשבות עליו...
אחת מחמש
פורסם נובמבר 30, 2011 ב 22:22
באתי לסרט עם עניין אישי בנושא שלו. מאד אישי.
הסרט מציג בצורה די אותנטית את מה שעובר על נשים שנאנסו. בלי סצנות קורעות לב, גראפיות, שמאלציות וכ"ו. בצורה חצי דוקומנטרית.
אווירת הסרט קודרת למדיי. מבחינתי זה "כמצופה מסרט שעוסק בנושא כזה". מבחינת האנשים שישבו איתי באולם זה היה קודר מדיי (שמעתי את הלחשושים תוך כדי ואחרי הסרט). וואלה – חייה של אשה שנאנסה (או של גבר שנאנס) קודרים ולא פשוטים בכלל. גם אחרי 20 שנה.
כנראה שהביטוי "זר לא יבין זאת" תקף גם כשמביאים לאותו זר את המציאות הזו בצורה אותנטית ורגישה.
מה שצרם לי מאד זה השילוב של העימות של פלסטינאים מול חיילים בתוך העלילה, כסוג של הקבלה לאונס (גם אם במסווה של העבודה של אחת הדמויות הראשיות בסרט). זה מוזיל את עניין האונס, מוריד ממנו את הפוקוס ופשוט לא במקום. אונס לחוד ופלסטינאים לחוד.
בגדול – לקחת בחשבון שמדובר בסרט חצי דוקומנטרי חצי עלילתי (הוא מבוסס על מקרים אמיתיים) ושהוא כבד וקודר. אם באתם מוכנים לכך, תפגשו סרט שמציג בצורה אמיתית למדיי, נוגעת ללב וכואבת את מציאות חייה של אשה שנאנסה.
אני ראיתי את הסרט בהקרנתו בפסטיבל חיפה,
ודווקא הרגשתי שהסרט הוא פחות "זר לא יבין זאת" ויותר "לזר לא ממש יהיה איכפת".
הסרט אמנם קודר, אבל חוסר-השמאלציות שלו בנושא כזה מייצר איזשהי חוסר-דרמה, בעיניי.
לא שאני חושב שסחטנות מלודרמטית הוא מצרך חובה בדרמות,
אפילו ב"מאניבול" שיצא לאחרונה שוררת מועקה איומה שמובעת בעיקר בשתיקות, ללא סצנות מלודרמטיות וללא פסקול תזמורתי – וזה עובד מצוין. מדכא בטירוף, אבל זו כנראה מטרת היוצר.
אבל ב"לא רואים עלייך" יש משהו קצת… דל מדי.
הסיטואציה לא לופתת, מקומם של אנשי "בצלם" אכן לא הולם את הסרט הזה (ואני אומר את זה כשמאלני, לא מערבבים שמחה בשמחה – או אסון באסון – גם אם זה משמש נאמנה את המטאפורה) והבחירה האומנותית ליצור סרט שקט על ימים שלאחר אונס – משכיחה את הסרט די מהר.
אולי אני מורגל מדי לסרטים צעקניים בנושאים כאלה, אבל משהו בשתיקה של הסרט הרחיק אותי.
אחרי שראיתי את הסרט - כמה מחשבות עליו...
באתי לסרט עם עניין אישי בנושא שלו. מאד אישי.
הסרט מציג בצורה די אותנטית את מה שעובר על נשים שנאנסו. בלי סצנות קורעות לב, גראפיות, שמאלציות וכ"ו. בצורה חצי דוקומנטרית.
אווירת הסרט קודרת למדיי. מבחינתי זה "כמצופה מסרט שעוסק בנושא כזה". מבחינת האנשים שישבו איתי באולם זה היה קודר מדיי (שמעתי את הלחשושים תוך כדי ואחרי הסרט). וואלה – חייה של אשה שנאנסה (או של גבר שנאנס) קודרים ולא פשוטים בכלל. גם אחרי 20 שנה.
כנראה שהביטוי "זר לא יבין זאת" תקף גם כשמביאים לאותו זר את המציאות הזו בצורה אותנטית ורגישה.
מה שצרם לי מאד זה השילוב של העימות של פלסטינאים מול חיילים בתוך העלילה, כסוג של הקבלה לאונס (גם אם במסווה של העבודה של אחת הדמויות הראשיות בסרט). זה מוזיל את עניין האונס, מוריד ממנו את הפוקוס ופשוט לא במקום. אונס לחוד ופלסטינאים לחוד.
בגדול – לקחת בחשבון שמדובר בסרט חצי דוקומנטרי חצי עלילתי (הוא מבוסס על מקרים אמיתיים) ושהוא כבד וקודר. אם באתם מוכנים לכך, תפגשו סרט שמציג בצורה אמיתית למדיי, נוגעת ללב וכואבת את מציאות חייה של אשה שנאנסה.
מעניין.
אני ראיתי את הסרט בהקרנתו בפסטיבל חיפה,
ודווקא הרגשתי שהסרט הוא פחות "זר לא יבין זאת" ויותר "לזר לא ממש יהיה איכפת".
הסרט אמנם קודר, אבל חוסר-השמאלציות שלו בנושא כזה מייצר איזשהי חוסר-דרמה, בעיניי.
לא שאני חושב שסחטנות מלודרמטית הוא מצרך חובה בדרמות,
אפילו ב"מאניבול" שיצא לאחרונה שוררת מועקה איומה שמובעת בעיקר בשתיקות, ללא סצנות מלודרמטיות וללא פסקול תזמורתי – וזה עובד מצוין. מדכא בטירוף, אבל זו כנראה מטרת היוצר.
אבל ב"לא רואים עלייך" יש משהו קצת… דל מדי.
הסיטואציה לא לופתת, מקומם של אנשי "בצלם" אכן לא הולם את הסרט הזה (ואני אומר את זה כשמאלני, לא מערבבים שמחה בשמחה – או אסון באסון – גם אם זה משמש נאמנה את המטאפורה) והבחירה האומנותית ליצור סרט שקט על ימים שלאחר אונס – משכיחה את הסרט די מהר.
אולי אני מורגל מדי לסרטים צעקניים בנושאים כאלה, אבל משהו בשתיקה של הסרט הרחיק אותי.