"לא הבנתי כלום" אמרה הבת שלי בסוף ההקרנה של "הקול בראש 2", ומיד הרגשתי אשמה על כך שפשוט לא לקחנו אותה לסרט מורכב פחות כמו "גארפילד". אלא שאז הבטתי רגע סביב באולם מלא בילדים ממגוון שכבות הגיל, ועל כולם (או לפחות אלה שלא בכו כי השתיה נפלה / הם צריכים פיפי / הם בני שלוש) אותה הבעת פנים המשדרת רגש שלא זכה לייצוג בסרט: בלבול.
ותחושת האשמה התחלפה באכזבה. לא מעצמי, מפיקסאר: אולפן שלאורך השנים היה מורכב דיו כדי למצוא חן מבוגרים, אך למרות זאת קהל היעד העיקרי שלו הוא בראש ובראשונה ילדים – אותם ילדים שנהנו גם מסרטים "מורכבים" אחרים של האולפן ובהם "נשמה", "משפחת סופר-על" וגם "הקול בראש" הראשון, אפילו אם בדיחות ומסרים מסוימים חלפו להם מעל הראש. הרי המטרה היא לשעשע ילדים, ונכון שהרף לא גבוה ולמרות זאת פיקסאר יצאו מגדרם על-מנת שכל משתעלי הנזלת ירגישו גם הם הנאה, וירצו לשוב לעולמות שלהם במהרה.
אלא שלא זה המצב עם "הקול בראש 2", סרט שמדיף ריח רע מרוב מאמצים למצוא חן בעיני קהל בוגר באמצעות ממבו ג'מבו של פסיכולוגיה התפתחותית, מאמצים שלא השתלמו כי "הקול בראש 2" (גם אם לא סבלתי בו כאב פיזי כמו ב"שנות-אור") הוא סרט שאני לא מתכנן או מעוניין לראות פעם נוספת.
הסרט מתרחש שנתיים אחרי קודמו, והגיבורה שלנו ריילי כעת בת 13: גיל בו, מסתבר, נוצרים רגשות חדשים כמו "מבוכה" ו"קנאה" (האם הסרט גורס שילדים קטנים לא מקנאים באחרים ועושים פדיחות?), אנווי (שחובה לבטא במבטא צרפתי. בטריילר המדובב היא נקראה "שיממון" אבל זה תכלס הקו הדק שבין שעמום לאדישות) וחרדה (שזו שלוחה של פחד אבל עם עוד הזדמנויות מרצ'נדייז), וכיוון שיש יותר מדי רגשות במטבח, אלה הישנים צריכים ללכת וכך "שמחה", "עצב", "כעס", "פחד" ו"גועל" מוצאים את עצמם כלואים ומנודים בתוך ראשה המורכב של ריילי, נערה שהעתיד החברתי שלה מעורפל, דבר שגורם לה לנסות ולמצוא חן בעיני חברות פוטנציאליות חדשות על חשבון החברות הנוכחיות שלה.
וזה יכול היה להיות מעניין אם "הקול בראש 2" היה טורח, בשלב כלשהו, להפוך את קבוצת החברות הקודמת של ריילי לדמויות בעלות אופי; אף לא אחת מהן הופיעה בסרט הקודם, ומלבד הצגה שטחית בתחילת הסרט אנחנו לא יודעים דבר על מי שאמורות להיות הבסטיז שלה (כולל את השם שלהן ששכחתי עוד במהלך הצפייה). כך שאם לא אכפת לי מהחברות של ריילי, מדוע שיהיה לי אכפת אם ריילי תאבד אותן?
אתם יכולים לטעון שלא הוגן מצדי לצפות שהעלילה תעניק עומק לקבוצת חברות שלא הכרנו עד כה בזמן קצר כל-כך, והייתי מסכים איתכם לולא "אדומה אש" הוכיח שזה בהחלט אפשרי. ואתם גם יכולים לטעון שזה שאולי לא אכפת לנו מהחברות של ריילי, לא אומר שלא אכפת לנו מריילי עצמה ושנרצה שיהיה לה טוב. ויודעים מה? יש בזה משהו. אנחנו באמת מכירים כבר את ריילי ומושקעים בה רגשית, ובאתי מוכן ומשונס לראות אילו אתגרים חדשים ניצבים בפניה.
התשובה: שום דבר מעניין. גיל ההתבגרות של ריילי הוא פחות (כשמו כן הוא) גיל, ויותר חצי שבוע שמרגיש כמו מחלה שמגיעה בפתאומיות, ושצריך ללמוד איך לפתור אותה. אלא שהפעם, הדרך לפתרון מסובכת שבעתיים שלא לצורך. "הקול בראש 2" מציג רעיונות נוספים מעולם הפסיכולוגיה באמצעים ויזואליים, והמסע שאותו עוברת "שמחה" (בליווי כל הרגשות המקוריים, ולא רק "עצב") עמוּס מרוב רעיונות: מזיכרונות מודחקים דרך כספת סודות ועד סופת רעיונות ועוד ועוד ועוד. "הקול בראש 2" מרחיב את הקונספט המתוחכם-אך-ידידותי של הסרט הקודם באופן שהופך אותו למתוחכם-ולא-ידידותי.
ואני לא יודע מדוע קיוויתי שזה יהיה אחרת. הסרט הקודם הוא סרט אישי של הבמאי והכותב פיט דוקטר שהושפע מאירועים שחווה עם בתו, ואמנם הוא פתח ספרי פסיכולוגיה כדי לספר את הסיפור – אבל בסופו של יום הם היו כלי עזר על-מנת לספר את הסיפור של ריילי, ואת האופן בו שמחה ועצב למדו להכיל אחת את השנייה. כאן, לעומת זאת, נדמה שהבמאי החדש קלסי מאן ניסה לעשות רושם על קודמו והשתמש בכל מה שהוא הצליח ללמוד כדי שהסרט יהיה כמו "הקול בראש" אבל יותר: יותר רגשות ויותר רעיונות פסיכולוגיים מורכבים, וכל זה רק כדי להגיע, בסופו של יום, לפתרון שמובן מאליו לא רק למי שראה סרט או שניים בחייו אלא גם למי שזוכרים את הסרט הקודם של "הקול בראש". כן, המסר אותו מסר. הוא פשוט מתרחב לרגשות נוספים.
ואם לנו המבוגרים זה נשמע כמו כאב ראש, תארו לכם להיות ילד ולצאת מבולבל מסרט לילדים. ניסיתי לשוחח עם הבת שלי כדי להבין מה אהבה, והתשובה שלה הייתה "הזאתי הכתומה מצחיקה" וזהו בערך. מה קרה ומדוע היא כבר לא יכלה להסביר, ובשלב מסוים היא המציאה פרטי עלילה שלא קרו כדי לגשר על פערי המידע ("שמחה רוצה להיות גיבורת-על"). חשוב לציין שהיא אמנם רק בת 6 אבל את העלילה והמסר של הסרט הראשון (בו צפתה לראשונה יום קודם) היא הבינה מצוין, ואילו מהסרט השני, אחרי הרהורים ומלמולים, היא מסרה שלמדה שזה לא בסדר לכלוא אנשים נחמדים – ושמעו, כן, נכון. אבל אני לא חושב שזו הייתה כוונת המשורר.
וכך, בלי משהו חדש ומעניין לומר, מסע מסובך עם רעיונות מסובכים אף יותר וגישה שטחית לגיל ההתבגרות, אין ל"הקול בראש 2" הרבה מה להציע. להגנתו ייאמר שיש בו רגעים מצחיקים (בכל זאת, סרט פיקסאר), דמויות חביבות (בכל זאת, סרט פיקסאר), האנימציה נהדרת (בכל זאת, סרט פיקסאר) והוא אמנם ממחזר את הרעיונות של הסרט הראשון, אבל אני מזכיר שכולנו אוהבים את הסרט הראשון. מעבר לכך, הקונפליקט בסרט כמעט ומביא את "שמחה" לנקודת שבירה באופן שגם הסרט הקודם לא העז לעשות, מה שסיפק את אחד מהשיאים הרגשיים של שני הסרטים יחד. חשוב גם לציין שעל אף שצפיתי בסרט בדיבוב לעברית, לא הרגשתי לרגע שהחוויה שלי פחותה. מלאכת הדיבוב נהדרת (אם כי "שמחה" הוא שם שמתאים פחות לגיבורת פיקסאר ויותר למוקדנית במחלקת גביית ארנונה של העירייה).
עבור המבוגרים שבכם שאהבו את הסרט הקודם, סביר שלא תסבלו אם תצפו ב"הקול בראש 2", ולוּ בשביל לשמוע מה חדש עם שמחה וכל השאר. כן, הכל מרגיש כמו הרפתקה מוזרה ומיותרת ו"לא תסבלו" זה לא בדיוק סוג ההמלצות המהללות שפיקסאר קיבלו בעבר, אבל זה מה יש. עבור הילדים שבכם… עזבו, לכו ל"גארפילד".
ושמעתי שגם העלילה של גארפילד מפותלת ומבלבלת במידה מפתיעה
אז בכלל
אני היחיד שמרגיש שכולם מנסים למחזר ?
אני מרגיש שכל סדרת סרטים מנסים למחזר שאין כבר מה לייצר
שר הטבעות הבנתי שעובדים על פיתוח המשך
הסרט 300 הבמאי זאק סניידר יביים סרט שלישי ( מה יש לחדש מהשני ? )
כל קונג פו פנדה 1 2 3 4
שרק / החתול במגפיים מה שאפשר סוחטים
צעצוע של סיפור
ואני כמובן לא מדבר על סרטים שהם כבר מיאוסים כמו מהיר ועצבני
סדרת ארי פוטר ( חיות הפלא )
המניונים
שודדי הקריייבים ( תתפלאו עובדים על סרט המשך בסדרה )
ועוד מחזור וגלגולי שלג, אין תוכן חדש הכל בהמשכים להקיא כבר
אם אני אראה עוד סרט אחד של עולם היורה אני מקיא בפה ( הם אפילו לא משנים עלילה )
ניסו לקחת את היקום הקולנעי של ספיידרמן לבנות סביבו נבלים ואז מגה סרט ועשו זאת בצורה כל כך גרועה
כל הסדרות של מלחמות הכוכבים כבר לעוסות כאילו המפיקים והבמאים בני 99
אשמח לשמוע מה קונג פו פנדה הראשון ממחזר
(ל"ת)
הבאת לי כאן הרמה להנחתה
קודם כל קונג פו פנדה 3+4 מדובר כמעט על עלילות זהות לחלוטין
ואני אחד שראיתי את כל ה4 אומר שב3 כבר זה הרגיש קצת לעוס
ב4 פשוט עשו העתק הדבק לתסריט בחייאת,
וגם אם הבאתי דוגמאות לא הכי מתיישבות על הלב, זה מורגש מאוד חזק בתעשייה בהוליווד מחזור של הסרטים כל סרט מוצלח מוציאים לו עוד 4 סרטים
ג'ון וויק 1+2 היו אחלה סרטים 3+4 היו כבר מפגרים מדע בדיוני התסריטאים פשוט נפלו לתוך עצמם היו חורים לא נורמלים בעלילה, שלא לדבר שבסרט הרביעי הוא לא דימם בכלל
גודזילה עובדים על סרט חמישי חחח זה מצחיק כמה מנסים לסחוט עוד כסף מהסרטים הללו
כן אבל שאלתי על הסרט הראשון כי נתת אותו כדוגמה
(ל"ת)
אפרופו פארק היורה-
הדבר הכי טוב בזיכיון הזה שיצא בשנים האחרונות זו סדרת האנימציה של נטפליקס. היא מפתיעה לטובה ובאשכרה למדתי משהו על הדינוזאורים השונים.
והחתול במגפיים האחרון היה מיוחד מאד ושונה. מומלץ.
רק בכדי לאזן
הייתי בהקרנה מלאת ילדים (הקרנה באנגלית, אז כנראה שבממוצע מבוגרים יותר מהקהל בהקרנה המדובבת), והקהל היה נלהב ביותר. כשהסרט הסתיים היו מחיאות כפיים סוערות ותשואות. אז לא בכל האולמות יצאו מבולבלים מהסרט.
מבחינת דעתי האישית – סרט חביב. במסגרת הציפיות הנמוכות שלי מפיקסאר בימינו, הוא הצליח אפילו להפתיע לטובה.
לא למחזר אבל כן למשוך את תשומת לב הקהל
כאשר אולפן מכין סרט הוא יעדיף לשים את הביצים בסל הכי בטוח. לפעמים כתוצאה מזה הם באמת פשוט משכפלים את הסרטים הקודמים (מלחמת הכוכבים 7 שודדי הקאריבים וכו') ולפעמים הם ממש משתמשים במותג כדי למכור עלילה שניראת כאילו נועדה לסרט מקורי אחר ופשוט הדביקו דמויות מוכרות כדי למכור (הבנתי שגארפילד האחרון חטא בזה).
למרות זאת בד"כ מדובר על סרטי המשך שלוקחים את הקונספט של הסרט המקורי וממשיכים איתו למשהו חדש (סדרת קונג פו פנדה והחתול במגפיים סדרת גנוב על הירח ) הם יכולים להיות טובים יותר ופחות אבל הם לא פחות מקוריים מכל שאר התכנים של הוליווד
אני נהניתי
קודם כל, לשם ההקשר – צפיתי בהקרנה באנגלית ללא תרגום בגרמניה, אז כל הצופים היו מבוגרים.
מודה שבאתי עם ציפיות נמוכות למדי, כי לפני שהתחילו לצאת ביקורות חיוביות חשבתי שהסרט הזה הולך להיות פשיטת רגל יצירתית. אז יחסית לציפיות הוא היה אחלה לגמרי בעיני. לא מתעלה על הראשון אפילו לרגע, אבל בתור המשך, מוצלח למדי. החלק היחיד שממש לא אהבתי היה הפאוצ׳י-אקס-מאכינה ובכלל הקונספט וההצדקה לקיומה של הדמות הזו באופן כללי. הרגיש לי כמו פתרון מאוד לא יצירתי לבעיה בתסריט. אבל חוץ מזה? המשיך את הרעיון של הסרט הראשון להאניש ולתת ביטוי ויזואלי לכל מיני קונספטים רגשיים והתפתחותיים, כשעיקר המוקד הוא על שימוש באסוציאציות פשוטות שנובעות מהשם (sar-chasm, brain-storm וכו׳),ופחות משהו שבאמת נובע מתיאוריות מעמיקות על איך המוח והרגשות עובדים.
לא היו בסרט הזה בעיני את השיאים הרגשיים שהיו בסרט הקודם, בעיקרון אפשר לספור על אצבע אחת את הרגעים שבאמת נגעו בי (כן, זה היה הרגע שבו ג׳וי אומרת שאולי אנשים פשוט חווים פחות אושר כשהם מתבגרים, כי אאוץ׳). אבל סך הכל? הרגשתי שהסרט הזה המשיך את הקו של הראשון בהצלחה. אני חושבת שרוב הצופים המבוגרים יהנו ממנו. לגביי התאמה לילדים קטנים, סביר להניח שפחות מתאים מהראשון. העלילה קצת יותר מורכבת וקצת פחות אוניברסלית.
סביר
מודה שבמדד הילדים הילדות שלי (שגדולות וקטנות מזאת של רם) נהנו, אבל קצת במובן ה"היה סרט אז נהניתי".
במדד האישי, אני מודה שזה בעיקר הרגיש מאוד אותו דבר כמו השני בלי שום חידוש או חידוד וכתוצאה זה היה סביר לחלוטין. חלק אחד גרם לי להיזכר ב"דירת המצוירים", אבל זה לא לפה או לשם.
לפעמים לא צריך מורכבות
הסרט הראשון הוא כנראה מהטובים של פיקסאר והשני חמוד קצר ומצחיק.
אנווי דמות מצחיקה מאוד ואפילו הwoke הוא בגדר הנסבל
בעצם, 2 הערות
1. הסרט הזה הוא לא על התבגרות. הוא על חרדה חברתית, שזה דבר שקורה… די בכל גיל? כאילו יש גילאים תמימים יותר, אבל הפחדים מלהיות לבד ושלא יהיו לך חברים – שזה די מה שריילי מתמודדת איתו – לא נולדים בגיל 13, ולא המאפיינים הייחודים של גיל ההתבגרות. בתחילת הסרט קצת מנסים לדבר על רגישות היתר וההורמונים עם הלוח הרגיש אבל הסרט… די זונח את זה, לטובת דיון (סביר) על משהו סבבה, רק שהוא לא גיל ההתבגרות. אמרו את זה קודם לפני, אבל זה מרגיש מאוד כאילו "הקול בראש 2" באו לעשות סרט על גיל ההתבגרות ואז מישהו הראה להם ש"אדומה אש" כבר קיים ועשה את זה די טוב, ואז הם היו בהכחשה לגבי זה.
2. הדמות של קנאה אינה דמות, ובטח שלא קשורה לקנאה. בזבוז נוראי של שחקנית, דמות, קונספט, וכל דבר כזה או אחר.
רעיון קצת שונה בנוגע לקהל היעד.
יש לי שני בנים , בן 13 ובן 10 שניהם ראו את הסרט עם חברים בני גילם בהתאמה.
הקטן סה״כ נהנה מהסרט , קרא לו סרט חביב.
הבכור , חבריו ועוד ילדים שדיבר איתם בני גילו מאד התלהבו מהסרט.
יכול להיות שקהל היעד הוא פשוט נערים ונערות שכרגע נמצאים בתחילת גיל ההתבגרות?
גיל הנעורים
הוא אף פעם לא קהל היעד של אנימציה, אפילו לא כשהדמויות בגיל הזה.
לא יודע
מאז הברונים וזמן הרפתקאות (2010) כן קרה שינוי לאנימציה עד לנקודה שיוצאת אנימציה למבוגרים (בתכלס לגילאי 8-35 אולי עד 40 כאשר המיקוד הוא בגילאי 18-28 בערך) לאינטרנט בעלות בין מאות אלפי במקרה הכי גרוע למליוני צפיות. יכול להיות שפיקסאר מתאימה את עצמה לקהל החדש (שאגב כן רוכש צעצועים או לפחות יש יוצרים שמנסים לגרום לו לרכוש צעצועים יכול להיות שפיקסאר מנסים להתאים את עצמם)
אני שומעת התלהבות רבה מהורים לבני נוער
אומרים שהילדים התלהבו ואהבו וגם הם עצמם. שמעתי כבר מכמה אימהות לבנות, ולפני שעה עוד חבר (אב לילד בכיתה ה) המליץ לכולנו על הסרט. נראה לי שזה פשוט לא סרט שמכוון לגיל חד-ספרתי.
נכנסתי לעמוד הסרט בימד״ב ולפתע גיליתי שמייקל ג׳אקינו לא הלחין את הסרט
זה מאוד מפתיע בהתחשב בכך שהוא הלחין את הסרט הקודם והוא גם די מלחין הבית של פיקסאר עם לא פחות מ-8 סרטים שהלחין, שזה סרט אחד בלבד פחות מהכמות שרנדי ניומן הלחין לפיקסאר (רק שניומן כבר לא הלחין לאולפן מאז 2019, לעומת ג׳אקינו שהלחין בפעם האחרונה ב-2022).
הוא הוחלף באנדריאה דצמן, מלחינה חדשה שהסרט הזה הוא ליטרלי סרט הקולנוע הראשון אי פעם שהיא מלחינה.
קצת לא מתאים לפיקסאר לקחת סיכון עם מישהי חדשה בתחום הפסקול, בטח כשזה על חשבון מלחין וותיק וקבוע שלהם.
מעניין מה גרם להחלפה הזאת ולבחירה דווקא במלחינה בלי שם או ניסיון מי יודע מה.
לא יודע כמה זה סיכון
היא מלחינה. לא תסריטאית או במאית. כלומר, אני מניח שהם לא לקחו אותה בליינד אלא הם ראו (יותר נכון שמעו) מה יש לה להציע – ובמקרה הכי גרוע היו מעבירים את העבודה שוב.
רק שפיקסאר זה אולפן שידוע כפחות מסביר פנים למלחינים חדשים
באופן כללי רוב סרטי פיקסאר הולחנו ע״י מספר די מצומצם של מלחינים, כך שבכללי הם לא אולפן ששש להביא מלחינים חדשים, אז קל וחומר כשזה ממש מלחינה חדשה ללא ניסיון ועוד יותר קל וחומר כשזה בא במקום אחד המלחינים הכי קבועים שלהם שהלחין להם כבר 8 סרטים.
סתם, זה מרגיש לי מפתיע קצת, זה הכל.
ממה שהבנתי
אנדראה דצמן היא קולגה של ג׳יאקינו שעבדה איתו על לפחות 3 פרוייקטים קודמים, מה שהופך את הבחירה בה לקצת פחות מפתיעה אולי.
וואלה? על אופציה כזאת לא חשבתי
יכול להיות שג׳יאקינו לא יכל להלחין את הסרט והוא עצמו הציע אותה במקומו.
זה דבר מאד מקובל בתעשייה
רבים מהמלחינים של "הדור החדש" היו יד-ימינו-של. כמה וכמה משמות של כוכבים עולים היום היו העוזרים של האנס זימר, למשל; ונומי מלומד שהלחינה את "אהבה ורעם" עבדה עם ג'אקינו עוד קודם.
בהקרנה של "דרומית לגן עדן", אהרן קשלס הבמאי סיפר שלמלחין של הסרט, דייוויד פלמינג, הוא הגיע בכזו שיטה, אם כי שם זה הגיע כפתרון לתקציב מוגבל: הוא חיפש את "העוזר של" וככה הגיע לפלמינג שעבד עם זימר.
אכן כמו שיצחק כתב זה דבר נפוץ
כאשר מלחין מסוים לא יכול לעבוד על פרויקט מסוים (מסיבות חוזיות או אילוצי לו"ז וכו') הוא מפנה למישהו אחר. המון מלחינים התחילו ככה – בתור שוליות של מישהו, שעבדו איתו על מספר פרויקטים ועזרו לו בכתיבה (נדיר שמלחין בימינו כותב פסקול שלם בעצמו), עד שיצאו לדרך עצמאית. דוגמא מהשנים האחרונות היא סיימון פרנגלן – שהיה protégé של ג'יימס הורנר במשך המון שנים, ואחרי מותו של הורנר קיבל מג'יימס קמרון את המושכות באווטאר 2 למרות שלא היה לו כמעט ניסיון קודם כמלחין סולו.
הדבר הטוב ביותר שהסרט עושה הוא להוות תזכורת לכמה גיל חטיבת הביניים הוא פשוט גיל דפוק
הסרט החזיר אותי 20 שנה אחורה לאותם שנים הזויות ודפוקות אלה.
אני אישית כלל לא הזדהיתי עם ריילי, אני הייתי יותר במקום של שתי החברות של ריילי, כך שאיתן באמת הזדהיתי. חבל שהסרט לא התמקד בראש שלהן.
מה שצרם לי מאוד בהקשר הזה הוא הסיום של הסרט שמנסה לסגור את הבעיות ולתת סיום הוליוודי הולם בשעה שבפועל זה פשוט הגיל ובמציאות הדברים לא נפתרים ברגע ולפעמים לא נפתרים בכלל.
בכל מקרה, הסרט מאוד כמו הראשון, במובן של ״אל תצפו בו יותר מדי פעמים ואל תחשבו עליו יותר מדי״.
את הסרט הראשון ראיתי כנראה יותר מדי פעמים ובהחלט שחשבתי עליו הרבה וכך יצא שהיום אני לא יכול לצפות בסרט בלי לשים לב לטריליוני הבעיות שבו, שבצפייה הראשונה כלל לא שמתי לב אליהן, ובאופן כללי אני הרבה פחות אוהב את הסרט ממה שאהבתי בצפייה ראשונה.
הסרט הזה מרגיש לי באותו הסגנון: כרגע הוא נראה לי אחל׳ה אחרי צפייה אחת (אם כי הפעם שמתי לב לבעיות כבר בצפייה הראשונה. בכללי הסרטים האלה לא מצליחים לגרום ל-out להיות הגיוני כשהם מציגים את ה-inside. הרבה מההתנהגויות של בני האדם ובמיוחד של ריילי פשוט לא מציאותיות רק כי זה מה שהתאים למה שקורה בתוך הראש), אבל מניח שאחרי צפיות נוספות ויותר מחשבה על הסרט אני פחות אסמפט אותו.
בכל מקרה, הסרט סבבה אבל לא יותר מדי.
מן מועמד לאוסקר לאנימציה אבל לא זוכה (שזה בשורה חיובית בשביל כריס סנדרס שאני עדיין מאמין שיש סיכוי שזאת השנה בה הוא סוף סוף יקח את האוסקר על הסרט רוז הרובוטית).
חייב רק לציין שממש אהבתי את המחווה הלא צפויה למגלים עם דורה. מקווה שזה באמת הונפש באנימציה ידנית ולא ב-CGI שמתחפש לאנימציה ידנית.
אה, ועוד דבר
אם יש לכם הערצה וכבוד לסרט הראשון, תכינו את עצמכם לכך שהסרט הזה לא מי יודע מה משקיע בלהיות אמין לסרט הראשון.
ואני לא מדבר רק על זה שפתאום נכנסים רגשות חדשים שבסרט הראשון לא היו קימים, אלא לכך שממש על תחילת הסרט משנים את מבנה הנפש של ריילי ורוצים שנקבל שהדברים החדשים שהם פתאום הכניסו בעצם היו פה כל הזמן רק שמשום מה לא שמנו לב.
במילים אחרות, אל תצפו בסרט הראשון כהכנה לצפייה בשני, כי עדיף לבדל בין הסרטים הללו כדי לא להתרגז.
בכלל, הרבה ממה שהסרט עושה זה לשחזר רגעים מהסרט הראשון, כך שנראה לי שהכי נכון להתייחס לסרט פשוט כאל רימייק של הסרט הראשון.
הסרט הזה הוא כמו סופגניית ריבה תעשייתית.
כיפי ועושה הרגשה טובה אבל נשארים עם טעם לוואי תעשייתי של עודף סוכר חסר אופי!
למרות שבקלות אפשר לקרוא לסרט הזה ״ריילי בפנדרוורס״
אין מנוס מלהנות ממנו ומלהתאהב בריילי שוב. הסרט הזה קצת פחות מהראשון, (לא בכיתי הפעם) אבל לא בהרבה, והפעם נותנים את הבמה לכל הרגשות הישנים והחדשים ולא רק לשמחה ולעצב שזה נהדר, למרות שאפשר היה להימנע מקלישאות גיל ההתבגרות כי הן יוצרות חורים (מבוכה זה רגש חדש? אז מה בדיוק ריילי הרגישה אחרי שהיא בכתה בכיתה בסרט הראשון? נוסטלגיה זה רגש חדש? אז מה בדיוק ריילי הרגישה כלפי מינסוטה בסרט הראשון?) מבחינתי שיעברו למתכונת של סדרת טלוויזיה בכיף, אני אצפה.
סרט קטן
לא יודע מה קרה אבל הוא הרגיש לי עם הרבה פחות אמביצה מהסרט הראשון שזה המינימום האפשרי של עלילה כדי להעביר את המסר הרעיונות ואפילו את מורכביות של אינטרקציות חברתיות בסרט. למרות זאת הוא לא רע ויש לו את המורכביות שלו.
בניגוד לדעות של אחרים חוץ "הדמויות המודחקות" אין כאן משהו שבאמת פונה בעיקר למבוגרים. אפילו לחרדה יש אישיות אנרגתית שמנסה לשמור על עניין של ילדים בין אם זה הצליח או לא זה כבר סיפור אחר אל נראה שקהל היעד של הסרט הוא עדיין ילדים ולא מתבגרים. סה"כ סרט לא רע לא ממש זכיר אבל לא רע בכלל.
א- ריילי עוברת התפתחות רגשית מורכבת ומגיעה לנירוואנה שאנשים נאבקים כל החיים שלהם להגיע אליה תוך שלושה ימים ובגיל 13. לאורך רוב הסרט רדפה אותי התחושה שהסרט הזה צריך להיות סדרת טלוויזיה שמתרחשת על גבי עשור (אם לא יותר) ומתעסקת בהרבה יותר מהבעיה הנקודתית שיש לריילי בשלושלת הימים האלה ומעבירה אותה את התהליך המורכב הזה לאורך יותר זמן ויותר חוויות.
ב- כמו שנאמר למעלה, הסרט הזה לא באמת על התבגרות. אם היו משנים את הגיל של ריילי שום דבר לא באמת היה משתנה בעלילה.
ג- בסופו של דבר זה סרט מסע מקודה א' לנקודה ב' וככזה הוא קצת מעאפן. אין באמת היגיון באיך דמויות מגיעות ממקום לאחר חוץ מ-'הם צריכים להיות פה עכשיו בשביל הסצינה הזאת אז נגיד שהם נכנסו לחור באדמה שמוביל בדיוק לפה…עכשיו הם צריכים להיות שם אז נעשה שמשהו העיף אותם באוויר והופל'ה עכשיו הם שם…עכשיו הם צריכים להיות במקום אחר אז הנה פאוצ'י צץ משום מקום ולוקח אותם לאותו מקום אחר'.
ד- אושר/שמחה (איך קראו ל-Joy בעברית?) היא הדמות הראשית אבל היא לא עוברת שום שינוי ולא באמת לומדת כלום לאורך הסרט. את העניין הזה ש-"לכל הרגשות יש מקום" היא למדה בסרט הראשון. ופה היא כבר יודעת את זה. מצד אחד, כן מרגיש לי שהיא הייתה צריכה ללמוד את זה מחדש בשביל שתהיה לדמות שלה התפתחות כלשהי. מצד שני, זה יהיה מטופש להעביר את אותו מסר מהסרט הקודם שוב פעם. ובגלל שאין לה מה ללמוד וכל המסע שלה הוא פיזי אז הסוף מרגיש קצת אנטי-קליימטי וכזה "יאיי, הגענו ליעד, מה עכשיו?". אני גם לא בטוח שהדמות של 'חרדה' עברה שינוי משכנע או טוב בסוף הסרט.
ה- הפסקול המוזיקלי היה חלש ביותר. אם אין לכם את ג'יאקינו אז תפנו בבקשה למלחין שכבר הוכיח את עצמו ועם סיכוי להיכנס לנעליו.
ו- מאוד נהניתי בסרט. לא ברמה של הראשון אבל עדיין כיפי ומהנה והיו לא מעט רגעים יפים ואף מרגשים. וכל הקונספט עדיין מבריק בעיניי ומבוצע לעיתים בצורה חכמה. קצת מבאס שזה מיועד גם לילדים כי באלי סרט/סדרה כזה אבל כבד הרבהההה יותר. והאמת שלא אתנגד שזו תהפוך לסדרת סרטים ארוכה שבה אנחנו עוקבים אחרי ריילי מתבגרת לאורך השנים (איזה סרט 'הקול בראש' אחד לחמש-עשר שנים?). קצת כמו סדרת הסרטים UP (התיעודיים של מייקל אפטד, לא של פיקסאר) אבל פיקטיבי ובאנימציה.
ד. לא הטריד אותי
אם בסרט הקודם אושר הייתה צריכה לתת מקום לאחרים כאן אחרים צריכים לתת מקום לאושר. לדעתי אושר הייתה מאוד מעצבנת בסרט הראשון אבל בצורה שמעצבנת ומתסכלת גם בחיים האמיתיים אז זה נחמד לראות שהיא למדה לתת מקום לדעות אחרות (חוץ מאלו של ריילי שהיא כן צריכה ללמוד לתת להם מקום) אפילו שזה מתסכל אותה, זה מראה שלמרות שהיא למדה את הלקח שלה הוא עדיין לא טבעי אעבורה ולא בטוח שהוא יהיה בחיים.
מה לעזאזל היה התפקיד של קנאה?
לא עשתה כלום במשך כל הסרט.
למכור צעצועים
(ל"ת)
חבילת הרחבה לחרדה
רק יותר חמודה.
הסרט מדבר על רגשות חדשים הסרט היכי טוב בעולם אני ראיתי אותו 8 פעמים בקולנוע היום הייתי הוט סינמה בגרד קריון ראיתי פעם שמינית הסרט הכי הכי טובבבבבב בעולם
מה שהכי מתסכל אותי בסרט הזה הוא
ההצלחה הקופתית המטורפת שלו.
כי הוא סרט בסדר סה"כ, אם נגיד היה עומד בפני עצמו. אבל הסיבה שהוא הפך להיות סרט האנימציה מצליח ביותר בכל הזמנים היא לחלוטין בגלל שהסרט הקודם היה סרט אנימציה מהטובים ביותר בכל הזמנים.
אז מה שמתסכל אותי הוא שזה אומר בפועל שבכל פעם שיהיה לנו סרט טוב – נרצה או לא נרצה – יהיה לו סרט המשך גם אם לא צריך. והמקרה הזה הוא מקרה קלאסי של סרט המשך שאף אחד לא צריך אותו חוץ כמובן מחשבון הבנק של האולפן
זה חדש ?
זה ככה כבר 30-40 שנה?
תמיד יש תלנונות על המשכים כאילו זה משהו חדש
אבל מאז ששפילברג המציא את שוברי הקופות יש הרבה מאוד סרטי המשך
והטענה כאילו זה דבר ממש רע, אבל הקהל רוצה את זה , עובדה שהוא בא , אם הוא לא היה בא האולפנים לא היו עושים את זה .
אני לא מבין מה הבעיה שהקהל יקבל את מה שהוא רוצה .
בנוסף יש גם סרטי מקור רבים , הכל בסדר.
סרטי המשך זה תמיד דבר מיותר?
על בחזרה לעתיד 2 שמעת?
זה לא חדש, אתה צודק
והדיון הזה בהחלט חרוש (הסנדק 2, שליחות קטלנית 2, שובו של הנוסע השמיני, וכו') ואין לי בעיה עקרונית עם המשכונים. אם היצירה מוצלחת, תפדל, שירוויחו בצדק.
התכוונתי שהמקרה הספציפי הזה מתסכל אותי בגלל שעל פי הביקורות עליו, וגם ההרגשה האישית שלי כשצפיתי בו, נראה שהוא עשה את הונו אך ורק בגלל שהוא המשכון של סרט מאוד טוב ולא בגלל שהוא סרט טוב מאוד בפני עצמו. שהרבה מאוד אנשים הלכו לראות אותו כי הספיק להם לשמוע שהוא פשוט "לא רע" והם אהבו את הקודם כל כך כדי להסתפק בזה. לפחות לפי התיאוריה שלי.
מתסכל אותי ש,בשנים הקרובות לפחות, אנשים הולכים לשאול מה הוא סרט האנימציה המרוויח ביותר וכשהם יקבלו את התשובה הזאת הם יגרדו בראש ויגידו "מוזר, חשבתי שהקודם היה טוב יותר…"
או, במילים אחרות, אתה מצפה לאיזשהו צדק פואטי שכשסרט המשך הופך להיות המרוויח ביותר בכל הזמנים הוא גם יהיה טוב יותר מהקודם, או לחילופין שכשסרט מנסה להרוויח רק בגלל שהוא המשך של סרט טוב ולא מתאמץ מספיק כדי להצדיק את זה הקהל יפנה לו עורף. (ע"ע האביר האפל, למשל, או מנגד אודסאה בחלל 2)
אה, אז זה יותר פשוט.
אתה מצפה שתהיה התאמה בין איכות לבין רווחיות.
העולם לא עובד ככה. לא קשור לסרטים באופן ספציפי.
איזה המשכון עושה את הונו בגלל שהוא סרט טוב מאוד בפני עצמו?
מאז ומתמיד הצלחות של המשכונים מעידים בעיקר על הצלחת הסרט הקודם בסדרה.
הסרט הרביעי של שודדי הקאריביים, לדוגמא, הוא אחד המרוויחים בסדרה עם רווחים של למעלה ממיליארד ובמקביל גם אחד הסרטים השנואים בסדרה, אז איך זה מסתדר?
פשוט מאוד. הרווחים הגבוהים שלו הם בעיקר הודות לכך שהקהל אהב את הסרט הקודם (סוף העולם) שסגר טרילוגיה שהקהל עף עליה ולכן רק רצה לראות מה עוד יש לעולם הזה של שודדי הקאריביים להציע.
לאחר שהקהל הלך בהמונים לסרט והתאכזב ממנו קשות, הסרט הבא כבר ספג ירידה ברווחים.
בסופו של דבר הצלחה של סרט המשך מעידה על הצלחת הסרט הקודם, כך זה לפחות רוב הזמן.
כך שאין פה שום חידוש.
לא נראה לי שאנשים יגרדו את הראש כשיגידו להם שזה סרט האנימציה המרוויח ביותר, בדיוק כשם שהם לא גירדו את הראש כשאמרו להם בעבר שלשבור את הקרח 2 הוא סרט האנימציה הכי מרוויח למרות שכולם מסכימים שהוא לא מתקרב לרמה של הראשון (הראשון זכה באוסקר לאנימציה והשני אפילו לא היה מועמד).
בסופו של דבר, עולם כמנהגו נוהג: סרטי המשך נחשבים לפחות טובים מהסרטים המקוריים אך בכל זאת מרוויחים יותר. כך היה וכך יהיה.
ובכן,
א. זה מה שקורה היום, כל הזמן
ב. בדרך כלל סרטי ההמשך פחות מצליחים מהמקורי
ג. למרות זאת, ב' לא מונע את א'
סעיף ב לא נכון.
(ל"ת)
לפי הניתוח הזה שמצאתי,
זה בערך 65% בהם המקור הרוויח יותר ו25% בהם ההמשך הרוויח יותר (מעודכן לאינפלציה)
https://alexbass.me/posts/movie_sequels/
ולכן במקרה הזה אני מתוסכל
מ.ש.ל.
מיהי קומי לאור
ראיתי את הסרט, ונורא התרגשתי.
יש לי שאלה.
מישהו ראה את המקור באנגלית?
ראיתי את המדובב, ויש שם דמות בשם "קומי לאור". מסקרן אותי איך
זה נקרא באנגלית?
לא דמות אלא להקה
גוגל אומר שבאנגלית היא נקראת Get Up and Glow