-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
מידות רעות
Inherent Vice
בלוס אנג'לס ב-1970, בלש מכור לסמים חוקר את העלמותה של חברתו לשעבר. מבוסס על ספרו של תומס פינצ'ון.
תאריך הפצה בארה"ב: 12/12/2014
תאריך הפצה בישראל: 26/02/2015
הרבה סצינות מצוינות משובצות בסיפור ארוך, מבולבל ולא קוהרנטי, שבסופו של דבר מאוד מעייף.
אההה! תומאס פינצ'ון
פינצ'ון! בקולנוע! בבימויו של פול תומאס אנדרסון! ווהו! עוד סימני קריאה!
צר לי, בשורות רעות
הסרט לא יצא בארץ השנה. תאריך ההפצה הנוכחי שלו בארץ הוא 10.1.2015.
טוב, כאילו שזה לא היה ברור.
מהרגע הראשון זה נראה כמו סרט שמפיצים יחכו איתו כדי שאפשר יהיה לכתוב לכמה גלובוסים מוזהבים הוא היה מועמד.
נכון. ועדיין חבל.
סיכומי השנה של 2014 יהיו כנראה קצת פחות מעניינים.
10.1.2015 זה יום שבת
כנראה התכוונת ל-8.1.2015.
לפי האתר של גלובוס מקס הוא מופץ ב26 לפברואר
(ל"ת)
צודק, התאריך כאן לא היה מעודכן.
(ל"ת)
לדעתי...
רק וולברין (ואולי אלביס פרסלי) ניראה טוב (סבבה) בפאות לחיים קשה לעקל את זה על פרצוף של אנשים אחרים אבל זה הופך את השחקן הזה בדמות הזאת ליותר משעשע…אז סבבה:)
לעקל שיער פנים
זה דבר מאתגר באופן כללי, פאות לחיים או לא. אני מתקשה להאמין שיש שופט בארץ שיהיה לתת צו כזה. אבל לך תדע, במדינה עם אנשים כמו דליה דורנר.
יהיה מוכן*. סליחה.
גם Jake & Elwood
מצליחים לעכל את המראה עם פיאות לחיים.
ובכן, סוף סוף, יש שם עברי ל-"Inherent Vice":
"מידות רעות".
יודעים מה? לא רע.
"מידות רעות", "מידות רעות"... מה השם הזה מזכיר לי?
אה, רגע.
הולי שיט. הגרסה של פול תומס אנדרסון ל"ילדות רעות" הייתה יכולה לצאת סרט כל כך טוב!
אני הייתי מעדיף אנדרסון אחר.
"ילדות רעות" של ווס נשמע כמו משהו הזוי ונפלא.
ואולי סוף סוף חואקין פיניקס יקבל אוסקר.
(ל"ת)
האם צפויה הוצאה מחדש של הספר ?
(ל"ת)
חזרה למוטב
אחרי השממה הקולנועית הידועה בשם "המאסטר", פת"א חוזר לטריפ קומי ומטורף בקהילת המסוממים של לוס אנג'לס בשנות ה70. מצחיק, מטורף ועם קאסט משובח (חואקין וג'וש ברולין ברמה אחרת לחלוטין).
לגבי שתי התלונות שכתבו פה:
לגבי הבלבול העלילתי – לא חשתי אותו, או לפחות לא חשתי שאני לא מבין משהו שהגיבור מבין אף פעם. הוא בהחלט יותר מסובך מרוב סיפורי המתח האחרונים אבל זה לא ברמה הקשקושית של "אושן 12" או הסרט בלשים המקושקש הגדול – "השינה הגדולה"
לגבי הסקסיזם – בהחלט היה כאן הרבה מין בצורה יוצאת דופן, אבל אני לא בטוח אם הייתה כאן דווקא החפצה. אני אומר את זה משלוש סיבות:
האחת היא שכמעט ואין דמויות נשיות שכל המטרה שלהן היא להיות ממתק לעיניים פשוט, וכמעט וכל דמות נשית משנית שיש לה שורה כלשהי זוכה לאפיון דמות מלא.
השני היא שמדובר בתקופת ה"אהבה החופשית". זה לא סותר לחלוטין כמובן, אבל כאשר סרט מנסה לשחזר תקופה כמו שצריך, מדי פעם זה בא גם עם הדברים הפחות חביבים של אותה התקופה.
והשלישי היא שהסרט בהחלט מעוצב סביב תודעתו המעורפלת וחובבת המין של גיבורינו.
כל אלה לאו דווקא פותרים אותו מסקסיזם, שיכול להיות בהחלט שם – אבל הם גורמים לי לחשוב שלכמות העור החשוף שיש שם יש מטרה מעבר ל"בוא נראה תחת וציצי".
בכל מקרה, אני נהניתי נורא. הסרט הכי זורם של אנדרסון מאז מגנוליה, גם אם לאו דווקא הכי טוב מאז.
לגבי "כמות העור", אני שואל בחשש:
בתור מישהו שממש אוהב את פת"א אבל מצא את עצמו ממש נבוך מול סצנת ההרקדה מ"המאסטר" – מה מצבנו?
יש כמה סצינות ממש בוטות מבחינת תוכן מיני בסרט.
(הרבה יותר מהסצינה ב"המאסטר", לדעתי).
בעיקר רמיזות
כלומר, נשים וגברים כאחד עושים דברים מיניים או מוצגים בצורה מינית ( מוצצים ארטיק שחור ענקי, לבושים מינימאלית). בחינת עירום עירום יש שתי סצינות – אחת היא ציור על קיר, השנייה היא סצינה ארוכה שכוללת גם עירום וגם מין.
אבל בכלליות, יותר מהדברים הספציפים – זה עניין של אווירה. פרט לסטלנות הכללית, יש את כל ה"אהבה חופשית" מרחפת מסביב לאוויר של הסרט הזה.
וואו. יש שם הרבה יותר מ"רמיזות".
(ל"ת)
כן
"רמיזות" זה לא המילה שאני מחפש. אבל רוב המיניות שיש היא לא עירום בוטה שמתרחש על המסך מצד שני. פרט לסצינת מין אחת שמתרחשת על המסך, כל שאר הסרט מתאר, מראה שיש מחוץ לפריים ומדבר על מין אבל לא ממש מקיים אותו.
בעיני המאסטר היה יצירת מופת, וזה אולי הסרט הכי חלש של אנדרסון.
כלומר, אני בטוח שהסרט הוא עיבוד די מדויק לספר שהוא מבוסס עליו. על סמך הספר היחיד של פינצ'ון שקראתי, ככה הברנש כותב: אוסף מסחרר של אינטרקציות, דמויות ופארנויה כללית בקשר לרצונות שלהם ועיסוקיהם. הבעיה היא שמה שעובד בספרות, קשה הרבה יותר להעביר בקולנוע עם פורמט של סצנה רודפת סצנה ותהליכי סיבה ותוצאה. ברור שיש עלילה לסרט, וגם אני לא התקשתי לעקוב אחריה. הרבה יותר התקשתי לעקוב אחרי 'מה התהליך שהגיבור עבר בשעתיים וחצי האחרונות', מה יש שם מעבר לכמות אינטרקציות אינסופית בין הגיבור לדמויות אחרות. כרומן זה בטח עובד נפלא, כסרט זה מרגיש מאוד פגום.
מה שמוביל אותי כמובן למסקנה ששכחתי לכתוב,
יש סיבה שאחרי חמישים שנות קריירה פינצ'ון היה סופר בלתי-עביד-לקולנוע. הסרט הזה ממחיש בדיוק את הסיבה לכך ולמה זה היה צריך להישאר ככה.
מצחיק
כי אני חושב שגם אני מדבר לא פעם (על סרטים שאני לא אוהב) שאני מרגיש שלא היה תהליך לדמויות. אבל בקומדיות זה לא מפריע לי ממש, ומבחינתי "מידות רעות" הוא לחלוטין קומדיה. אולי זה הפער בין הצפיות של אנשים? מבחינתי מידות רעות הייתה קומדיה נהדרת וחכמה יותר מהרגיל, עם משחק משובח של הקאסט גם עם אפשר לתמצת אותו לאינטרקציות של הגיבור לדמויות אחרות. אני לא בטוח שמאחורי מידות רעות יש רעיון גדול ומדהים כמו מגנוליה, אבל הוא הצחיק אותי וריתק אותי והוא הרגיש הרבה יותר צנוע מהפומפוזיות של המאסטר, אפילו עם המאסטר יכל לפדות את הקבלות שלו בתימות דרמטיות מרשימות שפשוט לא הבנתי.
אני מודע לזה שהוא קומדיה, גם צחקתי בקול לא פעם,
רק לא הבנתי מה עברתי פה, ולמה לקח לזה שעתיים וחצי.
שאלה
איך אתה מגדיר משחק משובח, ולמה הדמויות בסרט הזה עונות על ההגדרה הזאת?
וואו, שאלה קשה.
נתחיל בכך שיש כמה וכמה סגנונות משחק. מ"לעיסת התפאורה" שיש לה את המעלות שלה, עד הנבלעים בדמות על שם דניאל דיי לואיס, דרך המשחק היותר עדין ועד המשחק שכמעט ואינו משחק אלא יותר הופעה כריזמטית. כך שהשאלה העיקרית היא לאן כיוון הבמאי והשחקן והאם הוא הצליח לפגוע בו.
עכשיו, דוק ספורטלו וביגפוט הם דמויות מתעתעות. מצד אחד הם דמויות קומיות במובהק ובורלין ופיניקס לא מפספסים אף ביט קומי, וגורמים לביטים קטנים או כאלה שיכלו להיות מעצבנים וטרחנים לקרוע מצחוק (מוטו פנקייקו!). אבל יש גם צד שני לדמויות שלהם, והוא דרמטי לחלוטין. חואקין מתמודד עם רגשות לא פתורים לגבי האקסית שלו, ברולין מתמודד עם מקומו בעולם ושניהם מתמודדים אחד עם השני ועם העולם המטורף מסביבם. משחק דרמטי ועדין שכזה אני שופט על פי האם השחקן מצליח לבנות דמות שלמה, שמצליחה להראות את העולם והמחשבות האלו בכל שנייה ולא נצמדת צמוד מדי רק לתסריט ולתזוזות המוכתבות על פי סצנה. ברולין מצליח בסצנות שלו, מעבר לקומי, גם להראות את הצדדים השונים של ביגפוט – היחס האמביוולנטי, המתעמר אך דואג לדמותו של חואקין. ולא לדבר על הדרמה המשפחתית השלמה שיש בסצנה אחת. כך גם חואקין – מזגזג בין התפקיד התמיד קומי שלו, לבין בחור מבוהל מהעולם סביבו, לבין בחור שרואה בבהירות מה שאחרים לא, לבין בחור שעדיין מאוהב, לבין בחור שהולך אחרי ההורמונים שלו – וכולם עדיין דמות אחת שנובעת מאותו מקום יצרי בסיסי. כשיש לך דמות שלמה, שיכולה להחליף סיטואציות, מצבים, רגשות ועדיין אתה מזהה אותה כאותה דמות שכל המניעים שלה מגיעים מאותה מקום – זה סימן למשחק (וכתיבה) טובים. לגבי משחק קומי טוב – זה פשוט: האם השחקן מצחיק אותך? האם הוא מצליח להוציא דברים מצחיקים מרגעים שהיו יכולים להיות משעממים אחרת? האם רק מבט שלו יכול להצחיק אותך? כי כאלה בשבילי היו פיניקס וברולין בסרט, ששלטו בו ביד רמה. שאר השחקנים היו נהדרים גם כן, אבל לא באותה רמה.
האם הצלחתי לענות על השאלה או סתם ברברתי את עצמי למוות?
סרט משונה
המון רפרנסים לביג לבובסקי, והעלילה מבולגנת ומבולבלת לגמרי. אני ויתרתי באיזשהו שלב על הנסיון לעקוב ממש (הגיבור הראשי, אגב, היה נראה שותף לתחושות שלי).
אבל עדיין נהנתי, בסופו של דבר.
לא טוב
פיניקס וברולין ממש משתדלים להציל את הקשקוש הקולנועי שנקרא "מידות רעות" ולפעמים גם מצליחים. אלא שלעומתם ולרעתם, מן הצד השני – פת"א מתעקש מאוד להפוך את החוויה למבולגנת ופלצנית במיוחד. התוצאה, עם כמה שקשה להודות בה, היא הסרט הרע (יחסית) הראשון של פת"א ("המאסטר", עם כל המוזרות והייחודיות שלו,שלא מתאימה לכולם, היה מצוין מבחינתי). ניסיון ליצור טריפ קולנועי הזוי ומטורף, נכשל והפך להבלים מפיהם של שיכורים ברחובות תל-אביב באמצע הלילה. כך, למרות משחק משובח, במיוחד של פיניקס וברולין שנכנסים היטב לדמויותיהם, הומור עוקצני וחכם מדי פעם ומגוון רחב של נפשות פועלות, היצירה הזו לא מהנה ברובה, מגושמת, ארוכה מדי ודי חסרת פואנטה. והרי לפניכם, לראשונה, פת"א יצר סרט שלא אהבתי.
ג'וש ברולין מזמין עוד פנקייקים עם חואקין פיניקס במשך 10 דקות
https://www.youtube.com/watch?v=S7UwlZlof7U
כן.