ביקורת: בסתר

וואו, אליזבת אולסן שחקנית גדולה. צופים ישראליים שיגיעו ל"בסתר" בלי הכנה עשויים להיות מופתעים ‏להיתקל בשחקנית הצעירה, גדולת העיניים ועשירת ההבעה הזאת, שעושה כאן עבודה נהדרת, ‏ואז להיות מופתעים עוד יותר לגלות שהיא האחות הקטנה של התאומות אולסן. מתברר שהיה כישרון חבוי במשפחה הזאת כל הזמן, פשוט לא איפה שכולם הסתכלו. בעצם, אליזבת אולסן היא חדשות ישנות: היא התגלתה לעולם כבר ב-2011 עם "מרתה ‏מרסי מיי מרלן", סרט עטור שבחים שבו היא מגלמת ניצולה של כת מבודדת ומוזרה. אחרי הסרט הזה, היה ברור שאולסן היא הרבה יותר מאחות של – אבל הוא לא הוקרן בארץ. אולסן הופיעה גם ב"שבעה צעדים" ‏המחודש של ספייק לי, אבל חמשת האנשים שצפו בסרט הזה בארץ מחקו אותו מהזכרון שלהם ‏ובצדק; היא היתה גם ב"גודזילה", אבל שלא במפתיע, לא ממש מקבלת שם הזדמנות לבטא את ‏כשרונותיה, מכיוון שהיא לא לטאה בגובה חצי קילומטר. אז בהחלט יכולתם לפספס עד היום את העובדה שיש אולסנית אחת ממש מוכשרת. "בסתר" סוף סוף מגלה אותה גם לקהל בארץ, כשהיא עושה ‏את מה ששחקנים עושים הכי טוב – לספר סיפור בלי מילים. בסצינות הטובות ביותר שלה בסרט ‏היא מציגה מונולוגים שלמים במבטי עיניים בלבד.‏

אוסקר אייזק, שמופיע לצידה כאהובה הסודי, גם הוא כוכב עולה ("בתוך לואין דייויס") ומוכשר. ‏ג'סיקה לאנג, בתפקיד שמזגזג בין נבל וקורבן, מרשימה מאוד בפני עצמה. התלבושות ‏יפות, האווירה אווירתית, הצילום מוצלח. בעיקרון, כל המרכיבים של דרמה תקופתית ‏קלאסית נמצאים כאן. ובכל זאת, לא תמצאו את "בסתר" ברשימת המדברים-על-מועמדות-לאוסקר ‏השנה, ובכלל, לא תשמעו עליו הרבה. הכל כאילו בסדר, ובכל זאת הסרט הוא לא אפקטיבי כמו ‏שהוא היה אמור להיות.‏

הסרט מבוסס על "תרז ראקן" של אמיל זולא, ספר קלאסי שכבר עובד לבמה, לאופרה, וגם ‏לקולנוע ‏פעמים רבות. ‏וזאת אולי תחילת הבעיה: מתי בפעם האחרונה ראיתם עיבוד ליצירה ‏קלאסית שחרג מעבר לבסדר? בשנה שעברה יצאה אצלנו גירסה עתירת כוכבים של "תקוות ‏גדולות" של דיקנס – סרט לגמרי בסדר, עם הלנה בונהם קארטר בתפקיד מתבקש, אבל הוא עבר ונשכח מבלי שאיש ישים לב; היה גם "רומיאו וג'ולייט" חדש, ‏שהיה חסר השראה ונעלם גם הוא מהקולנועים מיד; ואפילו גירסת ג'ו רייט ל"אנה קרנינה", ‏שלמרות סגנון יוצא דופן עברה גם היא וחלפה די מהר. זה לא שהיצירות הקלאסיות אינן ‏רלוונטיות, זה פשוט שקשה למצוא אחת כזאת שלא בוצעה כבר יותר טוב באיזו סדרת איכות של ה-‏BBC‏. צריך ‏משהו חדש באמת כדי להפוך יצירה מהמאה ה-19, עם אותם רחובות מלוכלכים ושמלות רחבות, ‏לאירוע קולנועי בשנת 2014. נדמה שלא משנה כמה טוב הדמויות ישוחקו, כמה מלוטש יהיה ‏התסריט וכמה רחבות יהיו השמלות – כבר ראינו את הסרטים האלה.‏

אולסן מגלמת את תרז, שהגורל מתעלל בה כפי שהוא מתעלל בעלובי החיים של רומנים ‏היסטוריים: הוריה מתו, והיא גרה עם דודה שמשכיבה אותה במיטה עם בן הדוד החולני והמעצבן, ‏והופכת אותה למשרתת למעשה. לאחר שהיא מתבגרת, מתברר שהסידור הזה עתיד להפוך ‏לקבוע: היא נישאת לאותו בן דוד (טום פלטון, דראקו מאלפוי מ"הארי פוטר") כדי להמשיך לשרת ‏אותו ללא הפרעה, ועם הדודה הם עוברים לפריז, אל דירה אפלה ומעוררת קלוסטרופוביה. תרז ‏נידונה לחיים נטולי אהבה ומשעממים עד פלצות, ששיא העניין בהם הוא משחקי דומינו. מטבע הדברים, כשאוסקר אייזק נכנס ‏לתמונה, המצב משתנה, והשניים פוצחים ברומן ייצרי מתחת לאפם של הבעל, הדודה והחברים ‏הדואגים. למעשה, הכל היה יכול להיות מושלם אלמלא דראקו מאפלוי המעצבן הזה היה תקוע ‏באמצע, ולכן הם הוגים תכנית להיפטר ממנו – תכנית מושלמת ששום דבר לא יכול להכשיל מלבד ‏מגבלות המוסר והצדק הפואטי.‏

הסרט בנוי באופן מעניין: הטוויסט שבמרכזו גורם למה שהתחיל כרומן רומנטי להתהפך על ראשו, ‏ולהפוך את הטוב לרע, את הגיבורים לנבלים ולהיפך. אולי קל לעשות את זה כשאתה אמיל זולא, ‏אבל בסרט – זאת יומרה לא פשוטה בכלל. זהו סרטו הראשון של צ'רלי סטרטון כבמאי, והשני ‏כתסריטאי, ואולי הוא היה צריך לחכות קצת עם האתגר הזה, עד שיצבור קצת יותר ניסיון. ‏התסריט, למרות ניסיונות אמיצים, לא מתרומם לגבהי היומרה. כל עוד הוא רומן תקופתי סודי, ‏הוא עובד – אנחנו בהחלט בעד תרז – אבל כשהוא הופך צד ונהיה טרגדיה המלודרמתיות ‏מתחילה להעיק, והדיאלוגים טיפה מגוחכים. תהפוכות הגורל הן לא כל כך "חצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו", אלא יותר כמו ‏‏"איזה באסה".‏

‏"בסתר" הוא בסדר. אפשר בהחלט להעריך את הכוונות הכנות גם בלי להיסחף עד כלות. אבל הוא ‏לא הסרט שיצליח להביא לקולנוע אנשים שלא רואים סרטי-שמלות, אלא אם כן יש להם חיבה ‏מיוחדת לאולסניות.‏

פורסם במקור בוואלה