סרט תיעודי מצוין שאני ממליץ עליו בחום לכולם, גם למי שנרתע מקולנוע כזה.
בתור סרט תיעודי נטו, הוא לא עד כדי כך חדשני. השילוב בין שחזורים מבויימים ומאוד "קולנועיים" לראיונות שכוללים הרבה יישורי מבט למצלמה אפקטיבי, אבל ה"קו הכחול הדק" עשה את זה קודם.
הגדולה שלו לטעמי היא כמותחן. לאורך כל הסרט הכל כך אפקטיבי ולא ייאמן הזה אתה שואל את עצמך שתי שאלות: הראשונה – איך זה יכול להיות? והשנייה – איך לא עשו על זה מותחן לא-תיעודי?
התשובה לשאלה השנייה היא שכבר עשו סרט כזה, והוא זניח, נשכח וכנראה שבינוני למדי. פה באה לידי ביטוי הגדולה של הסרט – הוא בוחר בנקודת מבט ודרך סיפור מאוד לא סטנדרטיות, שמתאפשרות רק בסרט תיעודי.
הרגע המדהים ביותר הוא זה שבו נראה כאילו הסרט מתחיל לאבד הילוך, ואז מתגלה פרט עלילתי שהופך את הסרט למטורף באמת. זה היה יכול להיות טוויסט סטנדרטי ומעט צפוי, אבל דרך הסיפור הייחודית שלו הופכת אותו להרבה יותר מזה.
אני מסכים שהוא מחזיר את הסרט לחיים לאחר שנראה שהוא מאבד הילוך, אבל שניות לאחר ההפתעה מבינים שלטוויסט אין שום השפעה על עלילת הסרט. לא על העלילה המרכזית לפחות. את "המתחזה" המשטרה תפסה והוא הולך לכלא בכל מקרה ולשאלה אם המשפחה הרגה או לא הרגה את הילד אין כל חשיבות בעניין.
הטוויסט כן עוזר לפתח עלילה נפרדת שתופסת את החלק האחרון של הסרט. הבעיה היא שמגלים מהר מאוד שהטוויסט אינו מבוסס על עובדות, אלא השערה. גם לא אחת משכנעת כל כך, האמת. ככל שהסרט התקדם נהייתי בטוח פחות ופחות בכך שהילד באמת נהרג בידי משפחתו ועם סיומו אני חושב שאני נוטה יותר לכיוון "הם לא הרגו אותו. משהו מסריח פה, אבל הם לא הרגו אותו". והרי "להמציא" טוויסטים זה לא כזה קשה, אם זו סתם השערה וזה לא באמת קרה אז זה לא באמת טוויסט. בסוף הסרט הרגשתי שהיו צריכים לחכות עם החלק הזה של מי רצח את הילד עוד כמה שנים עד שהיה מגיע מתגלה משהו והוא היה מגיע לסיום כלשהו.
גם כל החלק הזה בסוף בו מתגלה שהמתחזה כבר עשה דברים כאלה בעבר ושזו לא הפעם הראשונה שלו מאוד פוגע בסרט, לדעתי. אבל זה לא באשמת אף אחד, הרי זה קרה באמת.
אני עדיין חושב שזה סרט מדהים. איכשהו התאהבתי בבחור הצרפתי הזה (עד אולי לחמש דקות האחרונות) למרות כל הדברים שהוא עושה. וסצינת המפגש עם האחות (כשהיא מגיעה לספרד) הייתה מותחת בטירוף.
מעולה!
סרט תיעודי מצוין שאני ממליץ עליו בחום לכולם, גם למי שנרתע מקולנוע כזה.
בתור סרט תיעודי נטו, הוא לא עד כדי כך חדשני. השילוב בין שחזורים מבויימים ומאוד "קולנועיים" לראיונות שכוללים הרבה יישורי מבט למצלמה אפקטיבי, אבל ה"קו הכחול הדק" עשה את זה קודם.
הגדולה שלו לטעמי היא כמותחן. לאורך כל הסרט הכל כך אפקטיבי ולא ייאמן הזה אתה שואל את עצמך שתי שאלות: הראשונה – איך זה יכול להיות? והשנייה – איך לא עשו על זה מותחן לא-תיעודי?
התשובה לשאלה השנייה היא שכבר עשו סרט כזה, והוא זניח, נשכח וכנראה שבינוני למדי. פה באה לידי ביטוי הגדולה של הסרט – הוא בוחר בנקודת מבט ודרך סיפור מאוד לא סטנדרטיות, שמתאפשרות רק בסרט תיעודי.
הרגע המדהים ביותר הוא זה שבו נראה כאילו הסרט מתחיל לאבד הילוך, ואז מתגלה פרט עלילתי שהופך את הסרט למטורף באמת. זה היה יכול להיות טוויסט סטנדרטי ומעט צפוי, אבל דרך הסיפור הייחודית שלו הופכת אותו להרבה יותר מזה.
מומלץ ביותר!
למי שכבר ראה את הסרט
ניתוח על הצורה שבה הסרט בנוי: The Imposter