-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
אני עדיין כאן
Ainda Estou Aqui
חייה השלווים של אאוניס מתפרקים כאשר בעלה נעצר לחקירה משטרתית ולא שב ממנה.
אורך: 2:16
תאריך הפצה בארה"ב: 14/02/2025
תאריך הפצה בישראל: 20/02/2025
הסרט הזה כל כך מתאים לכאן ועכשיו בישראל
שאני מופתעת שאין עליו תגובות או ביקורות. כתוב שתאריך ההפצה בארה"ב יתחיל בעוד כמה שבועות, אבל ראיתי אותו הערב בקולנוע אז זה לא נכון. אולי בגלל האוסקרים, אולי במקרה. כך או אחרת, מצאתי את עצמי בעוד סרט מהסוג שמסיבות אקטואליות גורם לי לבכות בחלקים הלא נכונים. אבל אני חושבת שאי אפשר אחרת, עם הקונטקסט הישראלי והעלילה הנקודתית.
ברזיל של שנות השבעים היתה בחיתוליה של הפיכה צבאית, ורובנס פאיבה היה פוליטיקאי בדימוס, איש חברתי, אב לחמישה, שמח ואהוב וגם קצת מודאג מהשינויים הפוליטיים שבטוח שהם זמניים ועוד ננצח אותם, אבל מצביעים על כיוון קצת מדאיג. הסרט הזה הוא ביוגרפיה משפחתית, אמנם קו העלילה המרכזי הוא התמודדות המשפחה עם העלמות האב, אבל בפועל זו תמונת עולם של משפחה תוך כדי שהאב שלה נעלם.
ולמה בכיתי בכל הנקודות הלא רלוונטיות? כי זה קצת מדבר אלי במקומות שהם לא השיאים הרגשיים המכוונים בהכרח של הסרט. כי החשש לאן המדינה הולכת, זו תחושה שאני מכירה טוב. לעזוב או להשאר, נושא שיחה מאוד עדכני. היה משהו ברגעים הראשונים של הסרט, והשיחות המרומזות האלו שלא לקחו חלק נכבד מהתוכן, אבל הכרתי אותן וזה העציב אותי מאוד. המחשבה שהכדור מסתובב אבל העלילות האמיתיות של חיינו קצת נשארות אותו הדבר.
ואז, כפי שעלילת הסרט מבטיחה, עוברים פאזה האב נלקח למסירת תצהירים, והמשפחה חיה עם החסר הזה. ושם פתאום הסיפור נהיה סיפור של חטוף. הוא חטוף אחר, והסיפור שלו שונה, ואפילו לא ניסיתי להסביר את זה לאמריקאים שצפו איתי בסרט. אבל הדבר הזה, האיש שאיננו, המשפחה שצריכה להמשיך אפילו שאין אישור אמיתי שהוא איננו, שמנסים להבין מתי בדיוק הוא צפוי לחזור. ההתמודדות עם אובדן שאסור לתת לו שם, הדרך שבה מדברים על כך, הדרך שבה מתמודדים עם הילדים, הדרך שבה האמא צריכה להתמודד עם המערכת הבירוקרטית, ולא פחות חשוב- החיפוש אחרי הכרה בכך שהוא אכן איננו. אני חושבת שהייתי צעירה מידי- ואולי בורה מידי- בשביל לגלות את מלוא האמפתיה ההגיונית כלפי המשפחות של אורון שאול והדר גולדין, אולי השביעי שינה את ההבנה שלי ואולי זה הגיל, ואולי זה לא רק שניהם. כך או אחרת, הכאב הזה מאוד מובן לי עכשיו, האובדן חסר התשובה המוחלטת, והסרט הזה מלווה בצורה מאוד מאופקת ומאוד יפה את התחושה הזו.
חוץ מהעלילה, שכאמור מאוד מאוד קרובה אפילו שהיא קוראת בזמן ומקום אחרים, זו פשוט בושה שהסרט לא מועמד לפרס על פסקול, מה שקורה שם עם הפסקול פשוט מעולה, המוזיקה ממש נהדרת, אבל זה לא רק זה, המוזיקה משחקת תפקיד סופר חשוב בסרט עצמו, ויש רגע שבו חלה תפנית בפסקול. אפילו לא שמתי לב בהתחלה, אבל הנקודה הזו מאוד ברורה, ואחריה מוזיקת הרקע שמלווה את הסיפור ממש משתנה מקצה לקצה. וגם הצילום מאוד יפה, מצד אחד מצלמה רועדת היא לא הקאפ אוף טי שלי, אבל הקפיצות האלו בין צילום קרוב "מקצועי" לבין צילום קרוב "חובבני" (הבת הגדולה אוחזת במצלמה ביתית) מיצר משהו מאוד יפה, הצילום התקופתי, הלבוש, הנראות, הים- הכל גורם לסרט הזה להרגיש כל כך אינטימי.
לדעתי זה סרט עם סיכויים נמוכים מאוד לזכות בפרס הסרט, זה בצד, אני חושבת שהוא אחד הטובים שאני ראיתי השנה, פתח לי הרבה מאוד צ'אקרות של רגש. ממליצה מאוד.
כלומר, הוא יוצא רק עוד שבועיים וקצת
(ל"ת)
כן, אני מבינה
אע"פ שלפי הכתוב פה גם בארה"ב הוא יוצא רק עוד שבועיים, אבל ראיתי אותו בקולנוע מסחרי לחלוטין, לא באיזה סינמטק עלום
ובכל מקרה, שיהיה עוד שבועיים, אני כניראה אאבד את המומנטום של הרצון לדבר עליו, אבל אני חושבת שזו צפיה מאוד מומלצת בכל מקרה. זה סרט שבפירוש ילך איתי, ולחלוטין גרם לי לחשוב על עניינים אוניברסליים יותר מהמשטר הצבאי בברזיל.