מאות בונים ומאות שחקנים: צמד ביקורות לצמד סרטים

אין שום דבר שמאחד בין "Final Cut: Ladies and Gentlemen" ו"Hundreds of Beavers" – האחד סיפור אהבה חוצה זמנים, השני קומדית סלאפסטיק וחווית הצפייה בכל אחת היא שונה לחלוטין. עם זאת, מדובר בשני סרטים די קטנים, שבהם הפורמט הוא כמעט הסיבה העיקרית לצפות בסרט – האחד מאש אפ עצום, השני מעין סרטון אנימציה שאיכשהו התגלגל להיות לייב אקשן, ועל כן החלטתי לאחד אותם כי וואלה מה תעשו לי.

Final Cut: Ladies and Gentlemen

פילוסופית, מדובר במשהו שהוא כמו "ענן אטלס" על ספידים; עלילתית, מדובר בדרמה רומנטית די סטנדרטית; מבחינת צורת ההגשה, מדובר בסרטון יוטיוב כמו "10 הנשיקות הכי טובות בקולנוע". ומבחינת צוות השחקנים? טוב, אין ספק שמדובר בסרט עם צוות השחקנים הטוב ביותר – ובטח הרחב ביותר – בתולדות הקולנוע.

"הגרסה הסופית: גברים ונשים" (או איך שלא תחליטו לקרוא לו) הוא מונטאז' באורך שעה ורבע על גבר ואישה שמתאהבים, וכל מה שקורה לאחר מכן. הגבר והאישה הם לא גבר מסוים ואישה מסוימת – הם כל גבר וכל אישה בתולדות הקולנוע. או, בסדר, רוב גבר ואישה בתולדות הקולנוע. בשעה ורבע הסרט מצליח לדחוס בתוכו כ-440 סרטים, מה שאומר שבממוצע לאורך הסרט יש כ-5-6 סרטים בכל דקה. כתוצאה מכך, הגברים והנשים נראים אחרת בכל פעם: מדי פעם הם אסייאתים, מדי פעם (אם כי די מעט, אם נהיה כנים) שחורים, ומדי פעם לבנים. הם נשמעים אחרת: לרוב הם מדברים אנגלית, אבל הם גם מדברים לא מעט באיטלקית, צרפתית, גרמנית ושפות נוספות. הם אפילו לא נמצאים באותה התקופה למשך דקה שלמה: אופניים הופכים לאופנוע, אנגליה הישנה הופכת לעתיד דיסטופי, טלפונים עתיקים הופכים לטלפונים סלולריים.

אבל כל זה לא משנה, כי הרי כל האנשים אחד הם, לפי הסרט: גבר ואישה שנועדו להיתקל אחד בשנייה, להתאהב, לרדוף קצת אחת אחרי השני, ולממש את אהבתם. זה נשמע מתיש, אבל זה לחלוטין עובד. פעולה אחת – נניח, ניתוק של שיחת טלפון – מתרחשת כמה פעמים בכמה אופנים, ונראית לפתע דרמטית ורבת משמעות.

בזכות הדרמטיות הזאת מצד אחד והפשטות העלילתית מצד אחר, מדובר בסרט שהוא לכאורה אמנותי מאוד, אך נגיש הרבה יותר מפרויקטים אומנותיים אחרים. סך הכל, מדובר בשעה ורבע של צפייה במערכת היחסים של שני אנשים יפים (טוב, טכנית מאות, אבל הבנתם). נראה לי שכולם יכולים ליהנות מזה.

אפילו יותר מזה – למי שראה מספיק סרטים, הסרט הוא לא רק משחק של "זהה את הרפרנס", אלא מדי פעם סרט מצחיק למדי שמשתמש בסצנות בהקשר אחד עבור הקשר אחר. לא רק סצנות פארודיות שנלקחות ברצינות, אלא מדי פעם אדם שבמקור רץ לחסל חשבונות ועכשיו רץ לקראת אהובתו.

עבור הסרט זאת לא רק בדיחה, אלא משנה פילוסופית: השימוש בקטעים לא קשורים לכאורה יוצר סיפור מלוכד אחד, שהוא הסיפור היחיד שישנו. יש בזה משהו קצת מזלזל עבור סיפורים אחרים, אבל קשה שלא להיסחף ברומנטיקה בעת הצפייה בסרט. אז כן, "שליחות קטלנית" לא בדיוק הולך ככה, אבל הסרט הזה טוען שהכל הולך ככה.

זה בהחלט פותח פתח למקום שבו אפשר להחמיץ פנים על הסרט – יש משהו מעט דורסני באמירה שלא רק שכל הסיפורים אחד הם, אלא גם שכולם בסופו של דבר סיפור אהבה. האם אין עוד דברים ראויים בחיים חוץ מאהבה? אולי זאת שאלה לא כזאת אירופאית לשאול, ובכל זאת אולי היה שווה לסרט להתעכב עליה באופן כלשהו. הדבר בולט בייחוד לכך שעבור סרט שהוא חגיגה של קולנוע, הוא בעצם בעיקר חגיגה של קולנוע אירופאי ואמריקאי, עם קצוות מקולנוע מיבשות אחרות. אני לא מתיימר להגיד ליוצר להתחיל לעשות שיעורי בית על כל הקולנוע בכל העולם עבור מונטאז' שנעשה באהבה מתוך מה שהוא גדל עליו – ובכל זאת, מדי פעם יש תחושת החמצה על כל כמות הסרטים שלא נכנסו בפנים. אם כי תכלס די קשה להאמין שהייתה יכולה להיות גרסה אחרת של הסרט שמצליחה להיות עד כדי כך כוללנית.

ואולי השיפוטיות שלי לא במקום. אולי הסרט לא מנסה להגיד משהו דווקא על החיים, אלא בעיקר על הקולנוע. מ"רכבת נכנסת לתחנה" ועד "אווטאר", הכל משרת את אחת מהסיבות שעבורה אנשים הולכים לקולנוע במשך מאה שנים ויותר: סיפורי אהבה, ז'אנר שלמרות העובדה הנ"ל, עדיין נחשב לנחות ביחס לדרמות ההיסטוריות או לסרטי הז'אנר האחרים. ולכן הסרט לא הופך את הרוצחים האהובים שלנו לרומנטיקנים סתם כתעלול מצחיק, אלא בשביל לדרוש את מקומה של מי שנראה שתמיד נדחקת ברגע שמתחילים לעשות את הרשימות של "הסרטים הכי טובים".

אבל אם נחזור רגע לצופה הפשוט: אם אתם מחפשים קוהרנטיות, אין לי מה להגיד – זה כנראה לא הסרט בשבילכם. אבל לכל מי שרוצה להעביר שעה וקצת עם מיטב כוכבי הקולנוע בעודם מתאהבים, מתחתנים, רצים, נוסעים, ואפילו רואים קולנוע בעצמם – זה מומלץ. ויותר מזה – זה בחינם ממש פה.

Hundreds of Beavers

איפשהו בארצות הברית, מתישהו באזור סוף המאה ה-19, יצרן סיידר שיכור מתעורר יום אחד כדי לגלות שמפעל חייו נהרס. שבור לב, הוא מנסה לשרוד בטבע לבדו, אך מגלה שהטבע הוא אכזרי. תיאור העלילה הזה נשמע אולי כמו "האיש שנולד מחדש", אבל מבט אחד בפוסטר מספיק כדי להבהיר שזה לא בדיוק סרט שמכוון לאוסקר. אם המבט הזה לא מספיק, כנראה הבחירה להציג את בעלי החיים בעולם הזה, שמצולם כולו בשחור לבן, בתור אנשים בתחפושת של חיות, תסב את תשומת ליבכם לכך שהסרט שאתם רואים לא מאוד רציני.

לא, "מאות בונים" הוא קומדיה – וקומדיה טיפשית במיוחד. כזאת שאנשים תיארו כמשהו שנמצא בצומת של מונטי פייטון, לוני טונס ובאסטר קיטון, אבל אפשר להוסיף עוד לא מעט מקורות השראה. השורה התחתונה לא משנה – זה סרט סלאפסטיק שלוקח את הזמן כדי לבנות בדיחות ויזואליות טיפשיות. הגיבור הראשי מתחיל כאפס שלא מצליח לזוז ביער בלי שיכסחו אותו אבל לאט לאט לומד כיצד לצוד חיות – לא לפני שהוא יפגוש עשרות אם לא מאות של פסלי שלג, ציפור נקר נקמנית, סוחר שלא מצליח לירוק כמו שצריך, הבת שלו שרוצה דברים יותר בוטים משהסרט יכול להציג ושאבא שלה מרשה לה (אין לי מושג אם הילדים שלכם יהנו מזה, אבל בהחלט אין שום הגבלה מבחינת התוכן שיש בו), שלל מלכודות שמתפוצצות בשלל דברים, וכמובן, מאות של בונים.

ה"זמן" שהזכרתי קודם הוא חשוב. משהו כמו "מאות בונים" נשמע בהתחלה כמו מערכון, ולאורך כל הסרט עולה חשש שאולי בעצם זה סרט שהיה צריך להיות קצר בהרבה. אבל לא – "מאות בונים" אמנם קצת מתיש, אבל לחלוטין מצליח להצדיק את האורך שלו. כל נדבך חדש שלו חושף רובד נוסף בעולם, שלרוב מספק בסיס לפאנץ' שיחזור כמה וכמה פעמים עד לסיום בקרשנדו קומי אבסורדי ונהדר.

בשלב הזה אתם צריכים לגבש עמדה די ברורה על השאלה האם משהו כמו "מאות בונים" הוא בשבילכם או לא: אם כל העסק נשמע לכם מסקרן, אבל אתם תוהים האם זה מצחיק – אז, טוב, זה מצחיק; אם כל זה נשמע לכם מתיש – ובכן, אין סיכוי שתשרדו את הניסוי והמחווה הזאת לאיגיון ורוח שטות.

ראוי לציין את השחקן הראשי, ריילנד בריקסון קול טיוס, שלא רק שהוא משחק רוב הזמן לבד על המסך, הוא גם צריך לעבור מסע רגשי משכנע, לעשות לא מעט פרצופים מצחיקים ולדעת איך לקבל ולתת מכות באופן מצחיק ואמין. הוא עושה את כל זה נפלא.

זה לא ש-2024 הייתה שנה שפתחה עד כה מאוד חזק, אם לא מחשיבים את שאריות 2023, ועדיין בכל שנה משהו כמו "מאות בונים" היה זוכה לתואר "סרט השליש שנה". ואם גם עד סוף השנה הוא יהיה הדבר הכי טוב שיצא, דיינו.

אני לא ממש קורא להוליווד ליצור עוד סרטים כמו "מאות בונים" – ולו רק כי אני יודע שהם לא יקשיבו – אבל הייתי רוצה שיוצרי קומדיה צעירים יראו את הסרט הזה וילמדו ממנו לקח או שניים: על ההשקעה בבדיחה ויזואלית טובה ומה היא יכולה לתת לעומת דיאלוגים מצחיקים שפשוט לא מסוגלים לכך, על ההתמדה של היוצרים שנאבקו שנים כדי להפיק את הדבר הזה, על בדיחות שלא תלויות באזכורים לאיזה סרט או סדרה עדכניים, על נוסטלגיה שלא מנסה לשחזר אלא להיות משהו חדש באותו רוח.

אז אם זה נשמע לכם אפילו טיפה מסקרן: לכו ותנסו, ואל תישברו משיר הפתיחה. מהנקודה הזאת הסרט רק משתפר ומשתפר ומשתפר.