בעולם התרבות קיימת תופעה המכונה "תסמונת האלבום / הספר השני". זה שם לאתגרים הניצבים בפני יוצר או יוצרת שזכו להצלחה עם יצירת הביכורים שלהם ומתקשים לשחזר את הקסם בניסיון השני. בקולנוע הישראלי יש תופעה דומה שאפשר לקרוא לה "תסמונת הסרט השני". במקרה הזה הבעיה היא לא שהבמאי או הבמאית לא מצליחים להתעלות על סרט הביכורים שלהם, אלא שהם בכלל לא מגיעים לעשות סרט שני. חלק בלתי פרופורציונלי בעליל מהבמאים בארצנו עושים רק סרט אחד ואז נעלמים מהתמונה של הקולנוע הישראלי. זה חבל, כי יש הרבה יתרונות לקריירה מתמשכת: היא מאפשרת לבמאים להתפתח ולדייק את המיומנויות שלהם, והיא מאפשרת לצופים לעקוב אחרי ההתפתחות הזו וללמוד על הדרך שבה אותו אדם רואה את העולם ומה מעניין אותו.
במשך תקופה לא קצרה גם טליה לביא הייתה במאית של סרט אחד. "אפס ביחסי אנוש" יצא ב-2014, היה הצלחה מפתיעה ביחס לאופי הלא שגרתי שלו, ואפילו עובד למחזמר. אבל הבמאית והתסריטאית טליה לביא לא נעלמה מהנוף כמו הרבה במאים אחרים אלא התגברה על הסיכויים וניגשה לעבוד על הסרט השני שלה. למרבה חוסר המזל, בדיוק כשהסרט עמד לצאת לאוויר העולם (בפסטיבלים בלבד בתור התחלה, כמו שנהוג כאן) הגיעה הקורונה והוא נדחה שוב ושוב. עכשיו סוף סוף הסרט, שנקרא "אחד בלב", מגיע לבתי הקולנוע ומאפשר לנו לשפוט האם לביא הצליחה לשחזר את ההצלחה של הקומדיה הצבאית הנשית שלה.
“אחד בלב" נפתח בנקודה שבה רוב הסרטים הרומנטיים שגדלנו עליהם מסתיימים: זה ליל החתונה של נועם (רן דנקר) ואלינור (אביגיל הררי) והם חוזרים לסוויטה שלהם במלון מרוצים ועירניים במידה חשודה. הרמזים הראשונים לקונפליקט ביניהם מתגלים כשנראה שאלינור קצת יותר מדי עסוקה במה האקסים שלהם עשו במהלך החתונה. העניינים ממשיכים להתחמם כשהיא מגלה שהאקסית של נועם נתנה לו מעטפה עם טבעת בנוסף לצ'ק המסורתי, והיא מחליטה שכדי להתחיל את הנישואים שלהם ברגל ימין הם חייבים להחזיר את הטבעת לאקסית המדוברת עוד באותו הלילה. מכאן הזוג נגרר למסע הזוי ברחבי ירושלים עד אור הבוקר. כמקובל בסרטים שמתרחשים בלילה אחד הם עוברים מתחנה לתחנה, פוגשים דמויות שונות ומעניינות ולומדים דברים חדשים על עצמם.
סרטים שמתרחשים בלילה אחד אהובים עליי במיוחד, בעיקר בגלל האופן שבו הם משחזרים את החוויה של להישאר ערה כל הלילה – בשלב כלשהו הכל הופך להיות דרמטי וחמור יותר, אבל בו בזמן יש הרגשה שהכל יכול לקרות. "אחד בלב" הוא דוגמה מצוינת ליופי של הז'אנר הזה, שעדיין אין מספיק ממנו בקולנוע הישראלי. הדוגמה הנוספת שעולה לי לראש היא "קצפת ודובדבנים", שגם הוא סרט מוצלח אבל את "אחד בלב" אהבתי יותר, גם בגלל שאני מחוברת לירושלים יותר מאשר לתל אביב, וגם בגלל שלטליה לביא, בניגוד לגור בנטביץ', אכפת מזוטות כמו משחק וליהוק. וזה לא בא על חשבון שום דבר אחר, למרות שאני מוכנה להודות שאין לסרט אופי ויזואלי חזק כמו שהייתי רוצה.
הדבר שאני הכי שמחה לספר על "אחד בלב" הוא שהוא ממש מצחיק. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שמעתי אולם שלם מתגלגל מצחוק עד כדי כך שהוא מטביע את הסאונד של הסרט, ולא רק בגלל שלא היו הרבה הזדמנויות לשהות באולם קולנוע מלא בשנתיים האחרונות. טליה לביא היא עדיין במאית מבריקה ועדיין נוטה למתוח את גבולות המציאות בסרטים שלה, אבל ב"אחד בלב" היא עושה את זה בצורה הרבה יותר טבעית ופחות מבהילה מהסצנות היותר אפלות ומוזרות של "אפס ביחסי אנוש". "אחד בלב" שייך לז'אנר שנקרא ריאליזם קסום והוא עושה את זה מצוין ומחליק ממציאות לפנטזיה באלגנטיות של הרכבת הקלה על רחוב יפו. את הסצנה שמתרחשת ברחוב בלפור צריך להקרין בכל מקום שבו מדברים על הז'אנר הייחודי הזה.
בניגוד ל"אפס ביחסי אנוש" שהיה יצירה נשית במובהק, "אחד בלב" לוקח גישה קצת יותר נייטרלית בכל הנוגע למגדר. אפשר אפילו לטעון שהחתן הוא הדמות הראשית המובהקת בסיפור הזה, לא בגלל החלוקה של דקות המסך אלא בגלל שהוא זה שעובר את התהליך הרגשי המשמעותי יותר בסרט. הוא מגולם על ידי רן דנקר ובתור ילדת יס, כמובן שביליתי את רוב חיי עם קראש מעורפל ועיקש עליו. בהתחלה קשה לחשוב על הדמות כדמות ולא כרן דנקר, בן אדם חתיך ומוכשר מכדי לחוות שטויות כאלה, אבל במהלך הסרט הוא כן מצליח במידה מסוימת להיטמע בדמות ולגרום לבעיות שלה להיראות אמיתיות. מולו משחקת אביגיל הררי, שמגיעה מרקע של תיאטרון ואפשר להרגיש שהיא לא משחקת על אותו תדר עם שאר הקאסט. בחלק מהזמן זה עובד, כי הדמות היא בעצמה שחקנית שההתנהגות שלה תמיד מחושבת לפי איך שאחרים רואים אותה, אבל בחלק מהזמן המשחק של הררי פשוט מרגיש לא טבעי.
מבין דמויות המשנה, מי שגונבים את ההצגה הם אורלי זילברשץ ומאיר סוויסה בתור ההורים של נועם. הם זוג אשכנזי מעיק מהסוג שכולנו מזהים בקלות, בלי להפוך לקריקטורות ברמת "סברי מרנן". שאר הדמויות מעניינות ומאופיינות היטב ובהחלט מדובר בטיפוסים שסביר שתפגשו אם תתחילו להסתובב בבירה לפני המואזין. יש רק דמות אחת שממש לא אהבתי אותה ואת כל מה שקשור בה והיא מופיעה לראשונה ברבע שעה האחרונה של הסרט. אני מבינה בעיקרון את התפקיד הנרטיבי של הדמות הזו אבל הרגשתי שהיא כתובה בצורה מגושמת שנופלת לקלישאות שמאוסות עליי במיוחד ושהיה אפשר להעביר את הנקודות הקשורות בה בצורה מעניינת ומכבדת יותר. אבל אני חייבת להודות שהתלונות היחידות שלי על הסרט הן מה שקשור בדמות הזו, וזו מחמאה ענקית בסך הכל.
בסרט אחד טליה לביא הפכה לבמאית שרבים ירוצו לקולנוע אם היא רק תקרא להם ועכשיו היא מוכיחה שזו לא הייתה הצלחה חד פעמית. היא עדיין משלבת במומחיות הומור עם אבחנות כואבות על חיי היומיום ומוציאה את הצופה מהחומות של אזור הנוחות שלו – במקרה של "אחד בלב" אפילו בלי לטלטל אותו יותר מדי. אחרי שהיא עסקה בחברויות בסרטה הראשון, היא מראה לנו שיש לה גם דברים מעניינים ומרגשים להגיד על זוגיות ובעיקר, שהיא קול ייחודי בקולנוע הישראלי שחייב להמשיך לגדול.
אחלה ביקורת, מקווה לראות את הסרט בקרוב
אבל בנוגע לקומדיה רומנית ישראלית שמתרחשת כולה בלילה אחד – אני אמליץ שוב על "2 בלילה" מלפני עשור כמעט. סרט נהדר, שהיה אחד המבשרים של כמה וכמה טרנדים עכשוויים בקולנוע העכשווי.
קומדיה רומנית ישראלית נשמע בול בשבילי!
ותודה.
נראה לי שחשפתי ספוילר קטלני לסרט-
אוכלים בו קבב.
חושב ששווה לציין שלפי עמוד האינסטגרם של טליה
היא סיימה לביים סדרה דרמה קומית לHOT (לא עובד שלהם לא לדאוג) בשם "ילדות סכסכניות", כך שגם מי שהתרשם או התאכזב מסרטה האחרון לא צריך לחכות הרבה זמן לחיזוק/תיקון לגוף העבודה הגדל שלה. גם הקאסט מסקרן-יש איחוד "המפקדת" בין מיה לנדסמן לבמאית הסדרה עטרה פריש בתפקידה הראשון ובנוסף משתתפים בין היתר טלי שרון,שולי רנד וניב סולטן.
זה התקציר שמצאתי ברשת:שיר היא לסבית וסטודנטית לרפואה שעוזבת את הוריה החונקים מראשון לציון ועוברת לגור עם שרה הסטרייטית שנפלטה מהעולם החרדי ומנסה למצוא את עצמה בעולם החילוני. שתי הצעירות בשנות העשרים המוקדמות לחייהן הופכות לסוג של משפחה הרסנית ולא מתפקדת בתוך דירת השותפות הקטנה שלהן בתל אביב, והחברות בינהן מטשטשת את הגבולות בינהן.
אז "לא פה לא שם" אבל עם יהודיות?
(ל"ת)
בדיוק, או "בנות" בתל אביב
(ל"ת)
אני קצת חושש מהממד האוטוביוגרפי/נרקיסיסטי
הגיבורה היא שיר, לסבית.
הכותבת היא שיר ראובן, לסבית.
זה לא אומר שזה המאפיין המרכזי של אף אחת מהן בהכרח, וכמובן שיש גם סדרות כאלה שהן מצוינות – אבל רובן נוטות להיות עסוקות מדי בהערצה/רחמים עצמיים וזה קצת מתיש. אני מקווה שכאן זה יהיה אחרת.
אתה רומז על הסדרה feel good?
(ל"ת)
אני חשבתי שהוא מדבר על "לואי" ודומיהן
(ל"ת)
סרט סהרורי אך מרענן במקוריות ובהומור.יש בו גם חלקים לא קלים,כי אלו החיים.מומלץ!
אז סוף סוף יש יוצר/ת נוספים בארץ מעבר לאבי נשר
ויוסף סידר אבל הוא כבר כל אמריקאי
יש הרבה יוצרים נוספים בארץ מעבר לאבי נשר
והשבוע הנוכחי באתגר מדבר בדיוק עליהם.
יש לא מעט יוצרים מוכשרים בארץ
שגם עברו את שלב הסרט השני לדוג ניר ברגמן או שבי גביזון. יש מקום לשיפור אבל לצמצם את הקולנוע הישראלי לנשר, סידר ולביא זה לעשות לו עוול.
אוקי אז בואי נמחוק דווקא את לביא
שהיא עדיין לא הוכיחה את עצמה מעבר לשני סרטים(נתתי לה קרדיט מוקדם מידי אולי).
דווקא היוצרים שאמרתם אולי עשו סרט טוב או שניים אבל לאורך זמן אממ פחות .
אני מודה שקשה לי עם סרטים ישראלים,כי לרוב הם ״פלצנים ״ כמו באירופאים, ובגלל זה אהבתי את נשר וסידר שהם יותר אמרקאים, אבל באמת שלא ראיתי סרט שבאמת אהבתי שלא של נשר וסידר (ואפס )
לא אמרתי למחןק את לביא אלא שהקולנוע הישראלי רחב יותר מהשני במאים שציינת וטליה שהצטרפה למועדון הסגור
ואני ממש לא אוהב את המילה "פלצנים" לתיאור סרטים אבל אם אזרום איתך על זה, יש הרבה סרטים ישראליים מוצלחים שאינם פלצנים. מני יעיש נגיד עשה סרטים שמאד מתכתבים עם הקולנוע האמריקאי. בכל מקרה כל הכוונה שלי היא לא לבטל תעשייה שלמה בהינף יד, עד כמה שהיא יחסית קטנה ומצומצמת. כמו שאמרתי יש המון מקום לשפר אבל לדעתי לקולנוע הישראלי יש גם הרבה במה להתגאות.
אני חושב שהקולנוע הישראלי בסדר גמור
פשוט לי אישית הוא לרוב לא מתאים.
נכון שלא ראיתי את כל הסרטים זה כמובן, אבל ממה שראיתי עד כה לעצרי הכל היה בסגנון צרפתי כזה. חוץ ממה שהזכרתי כמובן .
יכול להיות שיש עוד סרטים טובים אבל כבמאי קבוע אני לא זוכר שיצא סרט שאמרתי ״ואו איך אני מחכה לסרט הבא שלו״ זה נכון שאת לביא אתה לא הורדת זה אני הורדתי , וזה בגלל שאמנם אני חיכיתי לסרט הבא שלה מאוד זה עדיין לא אומר ששתי הצלחות שוות הצלחה תמידית
כמובן שכל אחד ודעתו, כן?
ברור ,כל אחד ודעתו
פשוט אני אומר שבתור בן אדפ שנורא זילזל בקולנוע הישראלי אני נפתחתי אליו בשנים האחרונות ויש הרבה במאים דאני אשכרה מחכה לסרטים הבאים שלהם. אומנם רובם יצרו סרט או שניים אבל גפ יש כאלה עם קילןמטראז כמו יבגני רומאן
בסדר גמור אני בלי שום ציניות שמח בשבילך שגילית עוד עולם קולנועי
(ל"ת)
סרטים ישראליים
לא רק שיש הרבה במאים שעשו יותר מסרט אחד (מעבר למי שהוזכר – ארי פולמן, ערן קולירין ועוד…), יש גם כמה *במאיות* חוץ מטליה לביא שהגיע לסרט שני. למשל קרן ידעיה והגר בן-אשר, ובטח יש עוד שאני לא זוכר.
מיכל אביעד
(ל"ת)
וגם כלת פרס ישראל מיכל בת אדם
(ל"ת)
ברמת הסצינה, זה יופי של סרט
עם המון רגעים משעשעים לאללה, כולל הסצינה המדוברת בבלפור, כל סצינה עם ההורים ועוד שפע של הברקות קטנות ונהדרות. כסרט שלם, יש כאן בעיה מאוד חמורה שהיא הדמות הנשית הראשית. בעוד שנועם יכול להיות קצת משעמם, אבל הוא דמות מעוררת הזדהות בסך הכל, אלינור היא דמות בלתי נסבלת בעליל, שהתסריט לא נותן לה אף רגע אמיתי של חסד, וממש לא יושבת היטב על קו עלילה שלפחות אמור להציג את הזוגיות של השניים, בעייתית ככל שהיא, כאופציה הגיונית. העניין הזה רק מחמיר כשכל הדמויות בסרט (מלבד אחת, בלתי נסבלת בעצמה) מגלות אליה תיעוב וזלזול מוחלט.
בראיון איתה טליה לביא אומרת שזה מכוון
https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10015151
אם זה מכוון, זה בסדר, אבל ההשוואה למאפיונרים/רוצחים או בוגדים לא טובה
כי בדמויות האהובות/לא אהובות מהסוג הזה יש איפיוני דמות שהופכים אותם לאהובים (למשל משחקי כבוד, קטנוניות ועליבות מול נאמנות וקוד מוסרי פנימי לעולם שבו הם חיים). זה מה שמבדיל בין סילביו האהוב לראלף השנוא בסופראנוס או בין סלים צ'ארלס האהוב לצ'יז השנוא ב"סמויה" – למרות שכולם רוצחים שמקומם בכלא.
אולי ההשוואה לא במקום, אבל אני מזדהה עם הסנטימנט הכללי
אני חושב שבכלליות יש לדמויות (גבריות ונשיות כאחד) לא מעט "קופסאות" שהם מוצאים את עצמן בהן בתוך סרטים, אבל שלא פעם כשיש פריצה ואנחנו צריכים "להעריך מחדש" דמות שלא היינו מקבלים במציאות זה לרוב בספקטרום שהוא: א. גברי, ו-ב. על קו מעשי המוסר.
אביגיל הררי מציגה דמות שהיא לטעמי מבריקה לא רק בגלל שבאמת יש לה דרור לקחת שלל סטריאוטיפים בתו אחד ולפתח אותן לדמות עגולה ומעמיקה, אלא לא נזקקת להישען על מקל הנחייה ה"חמוד" שלא מעט דמויות נשיות משתמשות בו כדי שנסלח להן על מעשים "מעצבנים".
זה מציק, אבל זה לטעמי גם מבריק ובעיקר – בזכות זאת שהררי ולביא בנו דמות אמיתית אפשר לאט לאט כן להיכנס גם לה מתחת לעור ולהזדהות איתה ועם הבעיות שלה.
בקיצור, אני מבין את קריאות ה"היא מעצבנת", אבל חושב שכדאי לנסות לפרוץ את התגובה הראשונית ולראות את העבודה שהושקעה פה.
אני חושב שיש עוד אופציות שהן לא "מאניק פיקסי" או הדמות הזו
ובהשוואה המתבקשת – דפי של "אפס ביחסי אנוש" היא גם דמות מפונקת, לא מחוברת למציאות שסביבה וקצת אנוכית, אבל התסריט נותן לה מספיק רגעי חסד כדי שנחבב אותה ונרצה, בסופו של דבר, בטובתה. אגב, נלי תגר ביצעה דוגמא מוקצנת יותר של הדמות הזו ב"האחיות המוצלחות שלי" שגם היא מצליחה להתחבב על הצופים מפרק לפרק. לפחות עבורי, עם אלינור זה לא קרה בכלל. זה אגב לא קורה רק בגלל ההתנהגות שלה עצמה, אלא גם בגלל היחס של הסובבים, ובעיקר ההורים של נועם, שהם "קול ההגיון" בתסריט.
אה, אני ממש לא חושב שהם "קול ההגיון" בשום צורה
ומוזר לי שהם נתפסים כאלה. הם עוד שחקנים בלתי הגיוניים, בדיוק כמו כל שאר השחקנים.
ואני חושב שגם לאלינור יש רגעי חסד, אבל זה אולי אישי.
"יחסי אנוש" זה שונה
ב"אפס" התסריטאי שם את הדמויות במסגרת שהן לא ביקשו להיות בה, לא יכולות לשנות את הכללים שלה, גורמת להם סבל, והן לא יכולות להשתחרר ממנה. זה כשלעצמו גם מעורר הזדהות עם כל הדמויות, וגם יוצר מניעים עלילתיים מאוד חזקים. כאן המניע היחיד להתנהגות הגיבורים זה האופי שלהם עצמם, לכן אם הוא מעוצב ברמה שטחית זה פוגע גם בעניין העלילתי וגם בהזדהות שלנו עם הגיבורים.
לא יודע מה אתם ראיתם. אני ראיתי סרט גרוע
אבל ממש גרוע.
עזבו את זה שכבר ראינו סרטים כאלה, על לילה הזוי, והרבה יותר מוצלחים.
עזבו את זה שהעלילה לא מובילה לשום מקום, ואתה רק מחכה שהלילה המסוייט הזה ייגמר, ואיתו הסרט.
אין בסרט הזה כלום.
אין משחק, אין עלילה, אין היגיון (לאיזה זוג צעיר יש כוח לעשות משהו מיד אחרי החתונה? למה החתן צריך להסתובב כל הלילה בחליפה ועניבה, כשכל חתן ישראלי מוריד את העניבה שתי שניות אחרי החופה? למה החתן נראה כמו הפרופסור ב'בית הנייר'?). גם ההומור, שמשום מה מזכירים אותו כאן, לא משהו. הסרט לא מצחיק.
בקיצור, סרט לא טוב, וזה קורה, בייחוד אחרי סרט מאד מוצלח כמו 'אפס ביחסי אנוש'.
גם אני ראיתי התחלה של סרט גרוע
זהו שלא היה אפשר להישאר לצפות בסרט יותר מחצי שעה.. וגם זה בקושי רב. המשחק לא טוב, הטקסטים עלובים, השתלשלות העניינים לא הגיונית ואפילו אסוציאטיבית ברמה נמוכה של הקשרים. באתי ללא ידע מוקדם, השתעממתי, התעצבנתי ויצאתי.
סרטי לילה אחד
יש לפחות עוד סרט ישראלי נפלא אחד שמתרחש בלילה אחד – החיים עפ"י אגפא של אסי דיין.
מאוד התאכזבתי
כנראה כי מאוד רציתי לאהוב את הסרט
נראה לי שזה פשוט מנסה להישען חזק מדי על סוג של מופרכות קומית אבל להישאר במיינסטרים בו בזמן
וזאת כנראה החלטה בימויית שהשפיעה על הכל, בעיקר המשחק המביך והצילום שמאוד הרגיש בכמה נקודות שצריך לנסוק אבל נשאר מקורקע.
מחזה לא מוצלח שמתחפש לסרט
חוויה של סרט סטודנטים. המשחק תיאטרלי בהגזמה, והסצנה בבלפור שכנעה אותי סופית שמדובר במחזה מוסרט, ואולי כהצגה היה עובר טוב יותר.
מלבד המשחק, ניכר המאמץ להמאיס את הגיבורה על הצופים – מאמץ מוצלח בצורה יוצאת מהכלל. דמות בלתי נסבלת שכזו לא ראיתי כבר זמן, ואין לי הרבה חשק לראות שוב. אפילו לא מבדרת.
למעשה, נקודת האור הקומיות הבודדות בסרט הן הורי החתן המצוינים, ואפילו הבדיחה העבשה על כך שהאשה תמיד צודקת. בעולם אחר הסרט היה מוותר על הטון התיאטרלי והופך לסרט קטן וטוב על זוג בירושלים. אבל הוא לא, והתוצאה הייתה גרועה מספיק שזה יהיה לסרט הראשון שיצאתי מהקרנתו לפני תומה.
זה היה מאוד מאכזב
הרעיון מוצלח, הליהוק מוצלח, הבמאית עשתה סרט נהדר לפני כמה שנים, אבל התוצאה זה פרוייקט גמר של סטונדטית לקולנוע.
באתי לרשום יותר בהרחבה את דעתי על הסרט אבל התגובה שמעליי עשתה את זה מצויין.