יש כל מיני אמירות שמנסות לקבוע את איכות הסרט בהתאם למשהו שרירותי בו: הנבל שלו, הסיום שלו, ההתחלה שלו. יש שלל דוגמאות שתמיד יפריכו את הדבר הזה, כי אין דרך אחת שסרט יהיה טוב בה. בכל מקרה, "נשארים לחג" הוא דוגמא לאמירה שאני הולך להמציא עכשיו: סרט הוא טוב כמו העלבונות שבו.
כי יש תענוג עילאי בלראות אנשים, בקולנוע, מעליבים אחד את השני: בניגוד למציאות, שם הדברים מדרדרים די מהר ל"איבר המין של אימך, בן של עובדת מין" שנאמרים בטווח שבין צעקות לנהמות, לסרטים יש מוחות יצירתיים שיכולים לחשוב על עלבונות שאותם יגידו לאחר מכן האנשים שהעבודה שלהם, מילולית, היא להגיד דברים באופן מאוד טוב. ועם שורות כמו "אתה צריך יותר אמון בעצמך – ברור שאתה יכול להיכשל בשיעור הזה", "נשארים לחג" הוא סרט נהדר עוד לפני שמדברים על המסע של הדמויות, האיפוק שלו, או הלב העצום שלו. כאמור, אם סרט טוב כמו העלבונות שבו – "נשארים לחג" הוא נהדר. הוא נהדר כי שני האנשים הכי חכמים בחדר, שרגילים להעליב אחרים באופן שהם כמעט ולא שמים לב אליו אפילו, כלואים יחד אחד עם השני ומשחררים רסן. ולמרות שזה חלק קטן בחוויה הכללית של הסרט – זה תענוג לצפות וסיבה בפני עצמה לראות אותו.
"נשארים לחג" מספר על מורה בשם פול (פול ג'יאמטי) שנשאר בחופשת חג המולד לשמור על תלמידי פנימיה יוקרתית כי הוא הכשיל מישהו עשיר ואידיוט, על תלמיד בשם אנגוס (דומיניק סיסה) שלא מסתדר עם אף אחד ומגלה ברגע האחרון שאמא שלו החליטה לצאת לירח דבש עם בן זוגה החדש והשאירה אותו בפנימיה, ושלל דמויות אחרות שנשארו גם הם ביחד איתם – בין אם זה השמוק מהשכבה של אנגוס, תלמיד מורמוני צעיר שההורים שלו בפאראגוואי, הטבחית שאמורה לבשל להם משהו מהשאריות, או אב הבית.
בניגוד לסרטים אחרים על מורים, "נשארים לחג" הוא לא "ללכת שבי אחריו" או סרטים דומים שבהם מורה כלשהו מנסה לחתור תחת שיטת הלימוד האפורה והמשעממת על מנת ללמד את תלמידיו את משמעות החיים או למצוא דרך "לחבר את הנוער" דרך מוזיקת היפ הופ או משהו. לא, פול מאמין בללמוד, לשנן ולזכור, ושכל היצירתיות בעולם זה לא תחליף של להכיר את ההיסטוריה. והסרט, באופן מפתיע, לא מתנגד לכך. יש בזה משהו כמעט חתרני, יחסית להוליווד שתמיד טרחה להזעיף פנים על מורים כמו פול שלוקחים את כל הנושא ברצינות ומעדיפים לרתק תלמידים מלנהל איתם שיחות נפש.
ובכלליות, יש משהו ב"נשארים לחג" שהוא תמיד "כמעט", באופן הטוב ביותר. הוא, כאמור, כמעט חתרני – אבל מספיק נגיש בעשייה שלו כדי שלא נשים לב לזה. הוא כמעט סרט קיטשי לחג המולד – אבל מספיק ציני כדי לסחוף גם את הפסימיים שבצופים. הוא כמעט סרט שכולו מחווה לסרטי שנות השבעים "שלא עושים בימינו" – אבל הוא מספיק חכם לדעת להראות נקודות מבט שסרטים מאותה תקופה פשוט לא היו מתעכבים עליהן.
השילוב הזה, הניגוד בין שני הצדדים שלו, בא לידי ביטוי בז'אנר האמיתי של הסרט: לא סרטי תיכון או פנימייה או התבגרות – אלא סרט "צמד שוטרים" שני אנשים שלא מסתדרים וצריכים לבצע משימה, רק שהפעם זה לא שוטרים או פושעים אלא תלמיד ומורה, והמשימה היא לא לעצור סחר סמים אלא להצליח לשרוד את חופשת החג בלי להשתגע.
כמו כל סרט צמד שכזה, וכיאה לסרט שלא בא לתסכל את הצופים, קווי העלילה הכלליים של הסרט די ברורים. ובכל זאת, הסרט מצליח לתת לרעיון הדי פשוט הזה, שבקלות היה יכול ליפול לתהומות סרט אינדי נשכח, ביצוע בלתי נשכח, שהופך אותו לזוכה ראוי לכל פרס שתתנו לו באוסקר.
זה לא רק, כאמור, המשחק והתסריט המשובחים, אם כי בואו בכל זאת נתעכב עליהם – המשחק, של השלישיה הראשית על הפוסטר וכן של שחקני המשנה, נהדר. אפילו דמות משנה כמעט בלתי קיימת שרק צריכה להגיב למישהו שמנחם אותה על מה שאירע לאימה עושה את הביט הקטן הזה באופן פשוט מושלם. והתסריט, כאמור, יודע לאזן בין הציניות העמוקה של התקופה שהוא מתאר, ושל הדמויות, לבין המסע שהוא מוציא אותן אליו. הוא אף פעם לא ידרוש מהדמויות משהו מוגזם, ואף אחד לא יעשה מחווה קיצונית, והעובדה שהם עדיין מצליחים לחמם ולקווצ'ץ' לך את הלב בסוף הסרט מוכיח שזה משתלם.
אבל כאמור, זה גם העבודה הטכנית – הצילום המגורען שגורם להכל להרגיש יותר ביתי, הפנימייה שתמיד מרגישה כמה מידות גדולה יותר ממי שבתוכה, העריכה שיודעת להעלים את הסצנות אחת לתוך השנייה: שום דבר בסרט הזה הוא לא הישג חד פעמי שלא נראה כמותו או בולט לעין, אבל כולם פשוט עושים את העבודה שלהם באופן מושלם, וכשכולם עושים את הכל באופן מושלם, זה פשוט מתקתק.
"נשארים לחג" הוא לא סרט שעושה משהו מיוחד – הוא פשוט עושה את כל הדברים הקטנים והגדולים שהוא רוצה לעשות על הצד הטוב ביותר. וכשמה שהוא עושה זה "לרומם את הנפש", קל להבין למה הוא זוכה למעמד של קלאסיקה מיידית.
הסתייגות קטנה- הדיון בשיטות ההוראה של פול לא נראה לי חתרני, כי הפדגוגיה היא לא העניין, אלא מערכת היחסים של פול עם עצמו ועם התלמידים כקולקטיב.
לכל היותר מציגים שינוי תקופתי מסוים בעיצומו, כשהם מתארחים למסיבת חג המולד בעיירה, נראה שזה חדשני מאוד שהמשפחה של העובדת מהאוניברסיטה מתייחסת לילדים הקטנים מספיק כדי לארגן להם פעילות יצירה, ויצירה מופשטת דווקא, כי כל ילד הוא אמן וכולי, גישה הפוכה לחלוטין לזאת שמציג פול. וזה קסום עבור הנער (שכחתי את השם) וההפך המוחלט מהפנימייה היוקרתית לבנים שמכינה לאקדמיה- משפחה, בית, תשומת לב, קבלה ללא תנאי, חג מולד, כל אחד הוא מיוחד, נערה שמוצאת חן בעיניו. אז הנה, אפשר להוכיח גישה הפוכה בסרט. גם הסצנה בבוסטון שהנער מציע לו לדבר בהתלהבות על הנושאים של השיעור שלו, ולהציג את ציורי הכד של יחסי המין- אפשר לטעון לכאן ולכאן לגבי הגישה לחינוך. אז דבר ראשון החינוך באמת משתנה לאורך שנות ה-70, אבל בתי ספר ופדגוגיה הם לא הנושא של הסרט, בניגוד לסרט ללכת שבי אחריו. כל שיח על פדגוגיה לכל היותר מבטא הלך רוח של הדמויות. וכמו שהסרט לא שיפוטי כלפי הדמויות וההתמודדות שלהן, הוא לא שיפוטי כלפי הנאומים הפדגוגיים שלהן.
משהו במבנה של התסריט שהפריע לי
יש לסרט אקספוזיציה ברורה, שבה מוצגות לנו הדמויות הראשיות. לאנגוס יש אינטראקציה עם תלמידים אחרים, אבל רובה נועדה להאיר עליו כדמות ולא לתת להם נפח. ואז, אנגוס ועוד כמה תלמידים נתקעים לחג, ולפתע התלמידים הנוספים האלו מקבלים אופי ונפח, והאינטראקציות ביניהם מוציאות אותם מהסטראוטיפיות. ואז, פתאום כל התלמידים שהם לא אנגוס פשוט מתפיידים, ברמה שאשכרה מסוק נוחת מהשמיים ומוציא אותם מהסרט. ובסרט עם תסריט כל כך מדוייק, וכזה שלא מנסה לייצר טוויסטים או הפתעות, נשאלת השאלה – למה בכלל כל הסצינות (הלא רעות בפני עצמן) שבהם היכרנו את התלמידים האלו בכלל קיימות?
אולי כדי להעצים את הבדידות של אנגוס בחג? להדגיש מה המעט שנלקח ממני?
(ל"ת)
הכי טוב של השנה.
(ל"ת)
זהו, הילדים היו תמוהים קצת
חוץ מזה יש מזה בלהשאר בפנימייה בחג במולד שמזכיר לי את הארי פוטר, וזה אוטומטית עושה לי הרגשת חמימות, לא משנה כמה בודדים הם נראים כשהם אוכלים רק שלושתם ארוחת ערב יחד.
והטבחית הייתה פשוט מצוינת, רציתי לראות עוד ממנה.
הגעתי עם ציפיות גבוהות מאוד
אחרי שלל ביקורות משתפכות, אבל הספיקו לי כמה דקות בשביל לדעת שהסרט לא בשבילי. הוא הרגיש לי קצת כמו סרט ילדים בהווייה שלו – אובר אקטינג, דמויות סטריאוטיפיות, דיאלוגים "של סרט" ופחות של החיים האמיתיים. ככל שהסרט התקדם נהייתי הרבה יותר סלחן כלפיו, כי הוא באמת לוקח את המבנה הקלאסי הזה ומבצע אותו באלגנטיות ועם המון אנושיות, ופול ג'יאמנטי באמת אדיר (וקורע). אבל עדיין, זה רחוק מלהיות סרט מופת.
אממ ובכן, אתה רואה סרט. מה הבעיה עם דיאלוג של ״סרט״?
(ל"ת)
אני מתכוון לדיאלוג שלא מרגיש אותנטי
אלא "כתוב", כזה שבו מרגישים את הטאץ' של התסריטאי. זה לא בהכרח דבר רע, אני מניח שזה עניין של טעם, אבל אני אישית נוטה להתחבר יותר לדיאלוגים ריאליסטיים.
כשמנקים את השטיקים שמאפיינים את הדמויות, הפזילה של פול, גודלה של הטבחית המתאבלת על בנה והסיגריה שהיא מוצצת בזוית הפה, הצילום המגורען, שירי הגיטרה המינימליסטים עם קול בובדילני-ווילינלסוני מאנפף, נשארים עם קלישאה קלישאתית כמו שיערו המקליש של המורה הממורמר. למרות שהברנז׳ה נורא אוהבת דמויות כמו פול, בסרט הזה השחקן לא מצליח לעורר הזדהות עם הדמות הלא נעימה מה שבדרך אמור לקרות. גם השחקן שמגלם את את אנגוס: לא עזר הניסיון התסריטי המאולץ לספר שהוא נשאר כמה כיתות כדי להצדיק את זה שהבנאדם נראה כמו בן 25-30. לא אמין. לא עובד. כשהוא רץ או קופץ במשובת ילדים-נערים – זה נראה כמו מישהו עם פיגור. היחידה שמשחקת באופן מעורר השתאות היא הטבחית. חבל שלא היה לה מנגד שחקן שיעמת אותה עם האבל שצובע את כל חייה. גם המוסיקה כל כך מתבקשת. הניסיון של ההפקה לדמות ככל האפשר את התקופה לסבנטיז נראתה לעיתים כמו פארודיה. וכמובן הרפרנסים המתבקשים של ללכת שבי אחריו (ברור שהתסריטאי הסתכל על הסרט הזה. ברור שהתפקיד של המורה נכתב בדיוק הפוך ממה שגילם וויליאמס הנהדר שם). וניחוח אישה? רק היה חסר שבמסעדה יקומו המורה והטבחית וירביצו טנגו כינורות. ווויל הנטינג? בקיצור נראה כמו סרט שנוצר במיוחד לכבוד הכריסמס. עליי הקסם האמריקאי הזה כבר מזמן לא עובד. האותנטי מזמן לא אותנטי.
בדיוק.
כשמורידים מהמטריקס את האפקטים המהפכניים, סצינות האקשן עם הכריאוגרפיה השווה, פס הקול, הסטאונד הפאנצ׳י ואת עיצוב התלבושות הסייברפאנקי נשאר סתם סרט היפי קלישאתי.
תראה, דומיניק סיסה אכן נראה מבוגר לגילו
אבל מילולית גילו הוא בן 20 כשצילמו את הסרט. אולי אפילו 19.
הוא נראה ממש בגיל של קולג׳
יש לו מראה נערי רזה כזה עם פנים צעירות שיכול בקלות לעבור כבחור בן 19 .ליהוק מצויין של אלכסנדר פיין, שעבודה עם שחקנים היא אחת ממעלותיו הגדולות.
גם הוא וגם שני הנערים האחרים, הבלונדיני וזה עם השיער הארוך,, נראים כמו תלמידי י"ב בגודל בינוני-גדול
מה שמעצבן בסרטי תיכון, מבחינת האמינות של הגודל הפיזי, הוא לא שיש שם כמה גדולים פיזית או כאלה שכבר "יעברו" כתלמידי קולג' ואפילו אחריו. אלא שכולם כאלה באופן אחיד, בניגוד לתיכון אמיתי (וטירונות אמיתית), בו גם נערים (ונערות) באותו גיל נמצאים במגוון שלבים של התפתחות פיזית. במקרה הזה כל 3 הנערים בכיתות י"א-י"ב שהוצגו בסרט היו אמינים- הבלונדיני הוא נער מקובל ומתקבל על הדעת שהוא גדול פיזית ומפותח, דומיניק סיסה מראש מבוגר משאר הנערים בשנה (יותר מחוספס ופחות "ילד שמנת" מהם) והנער מכיתה י"א היה נערי מאוד. גם האחיינית של המזכירה נראית כמו בת 17 ומתנהגת כמו תיכוניסטית (אמיצה באופן חריג, אבל זה חלק מ"קסם חג המולד").
אבל יש כאן משחק מכוון של הסרט על החזות המבוגרת וכביכול מחוספסת של הנערים- לבושים במדים קודרים שמדמים חליפות, מקללים, מעשנים בגלוי ובטבעיות, מכים, מעליבים, חיים מחוץ לבית, מדמים כבר את החיים בקולג'. הניגוד המכוון בין הנערים הבוגרים לשני הצעירים בשנה הראשונה בפנימייה, בני 12, ילדים ממש, אדומי לחיים, שחולמים על עוגות תפוחים, שעתידם הוא להיות בדיוק כמו הנערים הבוגרים- מספר לנו שהילדות שלהם הגיעה לקצה בפנימייה הזאת. מכאן הם יצטרכו להפוך למבוגרים, וכמה שיותר מהר.
אז כשהנער הגיבור מתחיל לרוץ ולקפוץ ואנחנו מבינים שהוא במהותו ילד, נער, שסתם הלבישו כמו בחור מבוגר והכריחו אותו לדבר ולהתנהג כמו מבוגר- זה אלמנט הפתעה מכוון. בעיניי זאת אחת הסצנות היפות בסרט, וגם גרמה לכל עניין חג המולד, כסמל הילדות והתום והמשפחה שאסור לאבד, לעבוד בשבילי.