אפילו אם רק בשביל לראות את פורטמן וגורדון לוויט.
ובכלל, סרטים עצמאיים בממוצע טובים יותר. לא כי זה כיף להיות פלצן מתנשא שאוהב רק סרטים שאף אחד אחר לא שמע עליהם (אף על פי שזה עוזר), אלא בזכות העובדה שהיוצרים מקדישים את כל זמנם ומרצם, ורואים את הפרויקט בתור "בייבי" ולא בתור ג'וב.
השר, ג'וזף גורדון לויט, ושאר ירקותרצוּץ ומצוּץב-15/10/2012 18:28
השר, ג'וזף גורדון לויט, ושאר ירקות
רצוּץ ומצוּץ
פורסם אוקטובר 15, 2012 ב 18:28
ג'וזף גורדון לויט הוא שחקן אופי מצוין, אבל לא בכל התפקידים היכולת הזו נדרשת. לפעמים די בחן וכריזמה (מה שמסביר את ההצלחה של כמה שחקנים בהוליווד). גג"ל עושה פלאים בתפקידים שבהם צריך ממש לשחק. הוא יודע להיכנס לעומקן של הדמויות ולהציג אותן באופן אמין. הדוגמה הקלסית לכך היא, כמובן, "עור מסתורי". אבל גג"ל רוצה גם להתפרנס, אז הוא משחק בבלוקבאסטרים כמו "התחלה", וכך הצופים לא זוכים לחזות בכל קשת היכולות שלו.
"השר", לעומת זאת, הוא סרט שבו היכולות של גג"ל מנוצלות היטב. כמו פיליפ סימור הופמן, גם גג"ל נכנס לדמות עד כדי כך, שהצופה שוכח את כל מה שידע על השחקן ועל הדמויות הקודמות ששיחק. אתה מסתכל עליו ומאמין לו. "השר" בביצוע גג"ל לא דומה לשום-דבר שראיתי אותו עושה בעבר. זו דמות משוגעת, אלימה, בעלת מודעוּת חלקית בלבד לעצמה ולסביבה, ויש לה עוד כמה דפקטים רציניים. כל זה למרות שלהשר יש לפעמים גם כוונות טובות, לפי ההיגיון המעוות שלו (לעזור לילד בן 12 להכניס אישה למיטה, למשל).
אל תצפו לצאת מהסרט הזה כשאתם מזדהים עם השר, או אפילו מבינים אותו. בדרך-כלל ההזדהות של הקהל שמורה לדמות הראשית, ולמרות שם הסרט, השר הוא רק דמות משנית כאן. הדמות הראשית לא מופיעה בפוסטר. אפילו שם השחקן לא מוזכר. קוראים לו דווין ברוכו (או משהו כזה), ודווקא יש לו רזומה לא רע בשביל ילד, כולל סרט האימה המגוחך "צמיג".
דווין משחק את T.J, ילד שאמו נפטרה לפני חודשיים, ומאז הבית התפרק. אביו בדיכאון, ועסוק בעיקר בנטילת כדורים, בישיבה על הספה במבט זגוגי ובכעס על כל העולם, ובעיקר על T.J (ריאן וילסון, שלא מזכיר בכלל את "המשרד"). סבתא שלו שברירית ומתקשה להחזיק בעצמה את הבית (פייפר לורי, בהופעה אלוהית). T.J עצמו כועס ומתוסכל. הוא סופג התעללויות מבריון בביה"ס, ומנסה באופן נואש לרכוש בחזרה את רכב המשפחה מסיבות שהסגרתן תהיה ספויילר.
חוסר התפקוד של המשפחה גורם לכך שהשר פשוט עובר לגור אצלה בבית, במהלך עלילתי תמוה במיוחד. לאף-אחד במשפחה אין יכולת אמיתית להתמודד איתו. האבא אפאתי, הסבתא חלושה וגם צלילותה מוטלת בספק, ואילו T.J פשוט מפחד פחד מוות מהיצור האלים והמאיים שהתנחל בביתו.
בין השר ויתר בני המשפחה נוצרת מערכת יחסים מוזרה והזויה. עם הסבתא הוא מסתחבק, מהאבא הוא בעיקר מתעלם ועל הילד הוא לפעמים מאיים ולפעמים מנסה לעזור. וכמובן שבסוף יסתבר שהוא בדיוק מה שהמשפחה היתה צריכה כדי להתבגר ולהתגבר, בלה בלה בלה.
"כמובן"? לא בדיוק. וזו הבעיה העיקרית בסרט. השחקנים נותנים הופעה נהדרת. הדמויות מלאות אופי, אבל אופי זה לא תחליף לעלילה, והעלילה ב"השר" לא לגמרי נדבקת. האירועים שקורים תמוהים מדי והסיפור מרחף, לא ברור ולא לגמרי מנומק. גם הגאולה פשוטה ומכנית מדי.
ואם לא די בכך, אז הסרט הזה אמור להיות גם קומדיה, אבל הוא לא באמת מצחיק. על הכישרון הקומי של גג"ל איש לא יחלוק (שש עונות של "מפגשים מהסוג האישי" לא הולכות ברגל), אבל החלקים הקומיים שלו כנראה מתאימים יותר לקהל האמריקאי ולא לישראלי. הרבה אזכורים של מילים גסות והתנהגות לא מקובלת חברתית, וקצת סלפסטיק חביב.
לזכות הסרט ייאמר שהוא תופס אותך ולא משעמם לדקה. אירוע רודף אירוע, וקשה מאוד להתנתק מהמסך. שעה וארבעים (לא כולל כתוביות) הרגישו כמו הרבה פחות. ולא דיברנו על נטלי פורטמן, שמשחקת תפקיד צדדי בתור סוג של מושא אהבה או דמוּת אם ל-T.J (גם היא חיננית, רק שלפעמים קצת קשה להאמין לה כשהיא משחקת מפסידנית לא אינטליגנטית במיוחד. היא פשוט יפה וידועה מדי, ואין לה את היכולת של גג"ל להיבלע בתוך הדמות שהיא משחקת).
אז בסך-הכל, תצוגות משחק נהדרות שהתבזבזו על סרט קצת מוזר ולא לגמרי הגיוני, אבל בכל זאת – כיפי למדי.
נשמע שווה
אפילו אם רק בשביל לראות את פורטמן וגורדון לוויט.
ובכלל, סרטים עצמאיים בממוצע טובים יותר. לא כי זה כיף להיות פלצן מתנשא שאוהב רק סרטים שאף אחד אחר לא שמע עליהם (אף על פי שזה עוזר), אלא בזכות העובדה שהיוצרים מקדישים את כל זמנם ומרצם, ורואים את הפרויקט בתור "בייבי" ולא בתור ג'וב.
אני מחכה לזה. מקווה שאזכור אותו…
משחק מדהים לגמרי של גג"ל, אבל הסרט עצמו בעייתי
פירוט יבוא בשעה נורמלית יותר.
השר, ג'וזף גורדון לויט, ושאר ירקות
ג'וזף גורדון לויט הוא שחקן אופי מצוין, אבל לא בכל התפקידים היכולת הזו נדרשת. לפעמים די בחן וכריזמה (מה שמסביר את ההצלחה של כמה שחקנים בהוליווד). גג"ל עושה פלאים בתפקידים שבהם צריך ממש לשחק. הוא יודע להיכנס לעומקן של הדמויות ולהציג אותן באופן אמין. הדוגמה הקלסית לכך היא, כמובן, "עור מסתורי". אבל גג"ל רוצה גם להתפרנס, אז הוא משחק בבלוקבאסטרים כמו "התחלה", וכך הצופים לא זוכים לחזות בכל קשת היכולות שלו.
"השר", לעומת זאת, הוא סרט שבו היכולות של גג"ל מנוצלות היטב. כמו פיליפ סימור הופמן, גם גג"ל נכנס לדמות עד כדי כך, שהצופה שוכח את כל מה שידע על השחקן ועל הדמויות הקודמות ששיחק. אתה מסתכל עליו ומאמין לו. "השר" בביצוע גג"ל לא דומה לשום-דבר שראיתי אותו עושה בעבר. זו דמות משוגעת, אלימה, בעלת מודעוּת חלקית בלבד לעצמה ולסביבה, ויש לה עוד כמה דפקטים רציניים. כל זה למרות שלהשר יש לפעמים גם כוונות טובות, לפי ההיגיון המעוות שלו (לעזור לילד בן 12 להכניס אישה למיטה, למשל).
אל תצפו לצאת מהסרט הזה כשאתם מזדהים עם השר, או אפילו מבינים אותו. בדרך-כלל ההזדהות של הקהל שמורה לדמות הראשית, ולמרות שם הסרט, השר הוא רק דמות משנית כאן. הדמות הראשית לא מופיעה בפוסטר. אפילו שם השחקן לא מוזכר. קוראים לו דווין ברוכו (או משהו כזה), ודווקא יש לו רזומה לא רע בשביל ילד, כולל סרט האימה המגוחך "צמיג".
דווין משחק את T.J, ילד שאמו נפטרה לפני חודשיים, ומאז הבית התפרק. אביו בדיכאון, ועסוק בעיקר בנטילת כדורים, בישיבה על הספה במבט זגוגי ובכעס על כל העולם, ובעיקר על T.J (ריאן וילסון, שלא מזכיר בכלל את "המשרד"). סבתא שלו שברירית ומתקשה להחזיק בעצמה את הבית (פייפר לורי, בהופעה אלוהית). T.J עצמו כועס ומתוסכל. הוא סופג התעללויות מבריון בביה"ס, ומנסה באופן נואש לרכוש בחזרה את רכב המשפחה מסיבות שהסגרתן תהיה ספויילר.
חוסר התפקוד של המשפחה גורם לכך שהשר פשוט עובר לגור אצלה בבית, במהלך עלילתי תמוה במיוחד. לאף-אחד במשפחה אין יכולת אמיתית להתמודד איתו. האבא אפאתי, הסבתא חלושה וגם צלילותה מוטלת בספק, ואילו T.J פשוט מפחד פחד מוות מהיצור האלים והמאיים שהתנחל בביתו.
בין השר ויתר בני המשפחה נוצרת מערכת יחסים מוזרה והזויה. עם הסבתא הוא מסתחבק, מהאבא הוא בעיקר מתעלם ועל הילד הוא לפעמים מאיים ולפעמים מנסה לעזור. וכמובן שבסוף יסתבר שהוא בדיוק מה שהמשפחה היתה צריכה כדי להתבגר ולהתגבר, בלה בלה בלה.
"כמובן"? לא בדיוק. וזו הבעיה העיקרית בסרט. השחקנים נותנים הופעה נהדרת. הדמויות מלאות אופי, אבל אופי זה לא תחליף לעלילה, והעלילה ב"השר" לא לגמרי נדבקת. האירועים שקורים תמוהים מדי והסיפור מרחף, לא ברור ולא לגמרי מנומק. גם הגאולה פשוטה ומכנית מדי.
ואם לא די בכך, אז הסרט הזה אמור להיות גם קומדיה, אבל הוא לא באמת מצחיק. על הכישרון הקומי של גג"ל איש לא יחלוק (שש עונות של "מפגשים מהסוג האישי" לא הולכות ברגל), אבל החלקים הקומיים שלו כנראה מתאימים יותר לקהל האמריקאי ולא לישראלי. הרבה אזכורים של מילים גסות והתנהגות לא מקובלת חברתית, וקצת סלפסטיק חביב.
לזכות הסרט ייאמר שהוא תופס אותך ולא משעמם לדקה. אירוע רודף אירוע, וקשה מאוד להתנתק מהמסך. שעה וארבעים (לא כולל כתוביות) הרגישו כמו הרבה פחות. ולא דיברנו על נטלי פורטמן, שמשחקת תפקיד צדדי בתור סוג של מושא אהבה או דמוּת אם ל-T.J (גם היא חיננית, רק שלפעמים קצת קשה להאמין לה כשהיא משחקת מפסידנית לא אינטליגנטית במיוחד. היא פשוט יפה וידועה מדי, ואין לה את היכולת של גג"ל להיבלע בתוך הדמות שהיא משחקת).
אז בסך-הכל, תצוגות משחק נהדרות שהתבזבזו על סרט קצת מוזר ולא לגמרי הגיוני, אבל בכל זאת – כיפי למדי.