ביקורת: הארייט

106 שנה אחרי מותה, זכתה הארייט טאבמן להצדעה מרגשת במדיה הפופולרית. אני מדברת, כמובן, על הפרק "דיוק" בסדרה "פה גדול", בו אנו מגלים כי למנטור של ניק, רוח הרפאים של דיוק אלינגטון, הייתה בילדות רוח-מנטורית משלו – הארייט טאבמן, בדיבובה של וונדה סייקס. בפרק, הארייט סיפרה כיצד נקרעה בין משפחתה לבין החופש בו זכתה, דיוק הנער השליך את הסיפור על חייו האישיים והקריעה בין אהבתו לג'אז לבין אמו האוהבת והחונקת. "לא, סיפרתי לך את הסיפור כדי שתבין שהבעיות שלך הן בולשיט", חידדה טאבמן.

והנה, באותה השנה בדיוק קיבלנו סרט באורך מלא על דמותה של טאבמן, כדי שגם ילדים שאין להם רוח רפאים שלה בעליית הגג יוכלו לשאוב השראה מסיפור חייה הקשה. סינתיה אריבו, שהתפרסמה בעיקר ככוכבת גרסת המחזמר של "הצבע ארגמן" והופיעה בשנה שעברה ב"אלמנות" ו"זמנים קשוחים באל רויאל", היא שנכנסה לנעליה של טאבמן וייצגה את דמותה ברחבי תבל. אריבו מגישה בסרט תצוגת משחק מרשימה, מגוונת ורב שכבתית, ובסרט כמו זה מדובר במלאכה לא פשוטה.

"סרט כמו זה", כלומר, די שטחי ואפילו קצת דבילי. "הארייט" לא מתאר את העבדות כאימה אמיתית וחונקת כמו שעשה "12 שנים של עבדות". זה אפילו לא אקשן יעיל אבל לא מדויק היסטורית ברוח "ג'אנגו", רק דרמה סטנדרטית בהפקה בינונית בגודלה.

מינטי רוס נולדה לחיי עבדות בחווה של משפחה לבנה במרילנד. בדיקה עם עורך דין מגלה לה שבהתאם לצוואה של בן המשפחה שרכש אותם בזמנו, היא ומשפחתה בכלל אמורים להיות חופשיים אך "הבעלים" מסרבים לציית לחוק וזועמים על עצם הבקשה. למינטי נותרו שתי אפשרויות – לברוח למדינה שכנה שבה תוכל לחיות כאדם חופשי או להימכר לחווה אחרת, הרחק מהוריה, אחיה ובעלה. למסע ההימלטות היא יוצאת ללא אמצעים ולבדה, כאשר בעקבותיה דולק בעל האחוזה הדושבג (ג'ו אלווין) שמכיר אותה מילדות וחש כלפיה תחושות משיכה-תיעוב-גועל-אהבה בסגנון השופט פרולו ואזמרלדה מ"הגיבן מנוטרדם".

למעשה, הסיפור האמיתי מתחיל רק אחרי שמינטי נמלטת בהצלחה ומאמצת שם חדש. טאבמן היא האייקון שהיא היום לא בגלל הבריחה המופלאה שלה, אלא בזכות האומץ לחזור "לזירת הפשע" ולעזור לעבדים אחרים. במדינת פנסילבניה היא מתיידדת עם בעלת פונדק שנולדה חופשייה (ג'אנל מונה) ועם פעיל פוליטי נלהב (לסלי אודום ג'וניור מ"המילטון") שמסייעים לה להפוך ל"משה", דמות מסתורית המובילה עבדים לחופש ומטילה אימה על בעליהם. יש בסרט רמז למורכבות – הוא מתייחס לפעמים לדילמה של החיים כעבד בתקופה שלפני מלחמת האזרחים, בה החופש נמצא במרחק של כמה קילומטרים אבל הסיכון שצריך לקחת כדי להגיע אליו הוא עצום. לא כל בני משפחתה של הארייט מעיזים לצאת למסע המסוכן הזה, אפילו כשהיא זו שמובילה אותו.

ועדיין, הסרט לא באמת מעמיק או מורכב אלא "יעיל". הקהל באולם בו צפיתי נשאב למתח שבעלילת הבריחה, קרא "אווו" כשמשהו דרמטי התרחש והריע כשהרעים אכלו אותה. מצד שני, הוא ציחקק בסצנות שבהן הסרט הציג את ה"חזיונות האלוהיים" של טאבמן. הגיבורה מתעלפת ומתמוטטת ספונטנית, רואה תמונות מהירות ומבינה לאן עליה לפנות, כמו כוח על משונה כל כך שאפילו בתוך עלילת הסרט צוחקים עליו. צוחקים, אבל בסוף טאבמן צודקת, כולם טועים ומי שמאמין לא מפחד. טאבמן האמיתית סיפרה על חזיונות כאלה והאמינה שהם דרכו של האל לדבר איתה, אבל במקום להציג את זה כחוויה רוחנית או בצורה מעניינת אחרת, הסרט פשוט מציג אותם כמין חלום בהקיץ או דה ז'ה וו שבו אלוהים הוא הג'י.פי.אס. פלא שהסרט לא נגמר עם סצנה אחרי הכתוביות שבה היא מגוייסת לנוקמים.

הסרט לא מבזה חלילה את מורשתה של הדמות ההיסטורית החשובה הזו. זה סיפור היסטורי מסוג "מרגש" פינת "מעורר השראה" עם נגיעה של "בלתי ייאמן". אבל הגיע לה משהו גדול יותר, וקצת פחות עילג.