ביקורת: האלווין – הסוף

אני יכול להגיד בוודאות כמעט מוחלטת שסצנת הפתיחה של "האלווין: הסוף" היא הפתיחה המוצלחת ביותר שראיתי השנה עד כה. אנחנו שוב בעיירת הדונפילד, בליל כל הקדושים בשנת 2019, שנה לאחר האירועים של שני הסרטים הקודמים בסדרה. שני הורים שיוצאים לבלות משאירים את בנם הצעיר בבית עם בייביסיטר, ולא אחשוף יותר מזה לגבי ההתרחשויות. הסרט יודע למה הקהל מצפה בקטע כזה – ציפיות שסרטים כמו "האלווין" המקורי עזרו לבסס – ומשחק איתן כדי ליצור סיקוונס שהוא גם מותח וגם כולל רגע קורע מצחוק (אני, לפחות, צחקתי בקול באולם הכמעט-ריק שבו צפיתי בסרט). למרבה הצער, מכאן והלאה לא יהיו עוד הרבה רגעים של הומור או של מתח. אבל איזו פתיחה!

גם על ההתרחשויות בשאר הסרט קשה לדבר. זה לא שאני לא רוצה – זה הקידום של הסרט שלא רוצה. אחרי סרט ראשון מוצלח שבו לורי סטרוד התעמתה עם הטראומות שלה ועם מייקל מאיירס (יחד עם הבת והנכדה שלה) וסרט שני שבו מייקל מתרוצץ בעיירה ומרוצץ גולגולות בזמן שלורי על הספסל, "האלווין: הסוף" הבטיח את "סוף הסאגה", הקרב הסופי-לגמרי-הפעם-עם-הקובץ. והקרב הזה בהחלט מגיע, אבל הוא לא עיקר הסרט, ומי שיבוא בציפייה לתשעים דקות של לורי VS מייקל צפוי לאכזבה מרה.

הנה מה שקורה באופן מאוד כללי: אחרי הפתיחה הנ"ל, הסרט קופץ קדימה אל הדונפילד של ימינו. אנחנו עוקבים אחרי קורי (רוהאן קמפבל), בחור צעיר שאירוע טראגי בעברו גרם להכתמה של שמו, ונראה שכולם בעיר מפחדים ממנו או בזים לו. לורי סטרוד (ג'יימי לי קרטיס), שבסוף הסרט הקודם איבדה את בתה בידיו של מייקל, עוברת לגור עם נכדתה אליסון (אנדי מטיצ'ק) ושתי הנשים מנסות להמשיך הלאה בחייהן. אה כן, גם מייקל מאיירס בסרט הזה. אף אחד בהדונפילד לא ראה את מייקל מאז אירועי הסרט הקודם, אבל הפחד עדיין נוכח בעיירה. כנראה שבין הסרטים מייקל ולורי עשו החלפות והפעם הוא זה שנמצא במושב האחורי (במובן של "אין הרבה ממנו בסרט", לא של "מישהו נכנס לאוטו כדי לברוח ממייקל, אבל אוי לא, מייקל מסתתר במושב האחורי").

בביקורת של הסרט הקודם כתבתי שהוא מרגיש כמו פילר ושאני מקווה שליוצרים יש איזו תכנית כללית והם יודעים מה הם עושים. ובכן, נראה שזה לא היה המצב: אם הסרט הקודם הרגיש כמו פילר, "האלווין: הסוף" מרגיש כמו סרט ספין-אוף. אני לא מופתע שהוא פילג את הצופים והרבה אנשים לא ידעו איך לאכול אותו, כי הוא ממש לא סרט שסוגר את הטרילוגיה של שני הסרטים שלפניו. יכול להיות שליוצרים היו במקור תכניות אחרות והקורונה אילצה אותם לחשב מסלול מחדש, אבל עדיין היה אפשר לעשות משהו יותר קוהרנטי. ואולי אני סתם מבואס כי פספסו הזדמנות לעשות טרילוגיה שכולה מתרחשת במהלך יום אחד, שזה די מגניב.

למרות הטון שאולי עולה מהביקורת עד כה, הנה דעה ככה-ככה-פופולרית: אהבתי את הסרט הזה. ואני אוהב אותו יותר ככל שאני חושב עליו. כאמור, הוא לא עובד בתור חלק שלישי בטרילוגיה ולא מספק מהבחינה הזאת, לא אתווכח עם מי שיטען את זה. במקום זה הוא הולך למקומות שהם אולי לא הכי מקוריים – סרטים כמו "מלכות הכיתה", "פרדי נגד ג'ייסון", "כריסטין" ועוד עלו לי לראש במהלך הצפייה – אבל כן מקומות מסקרנים שלא ציפיתי שילך אליהם כשהתיישבתי באולם.

הטרילוגיה הזאת מבולגנת ותמוהה מבחינה של נרטיב ואפיון דמויות, אז ניסיתי לחשוב מה בכל זאת מאחד את שלושת הסרטים. אופציה אחת שחשבתי עליה היא זמן – הסרט הראשון הוא "העבר", שבו לורי צריכה להתעמת שוב עם מפלצת מעברה, פיזית ומנטלית. הסרט השני הוא "ההווה": המשך ישיר של קודמו והדמויות צריכות להתמודד עם איום שנמצא בעיירה כאן ועכשיו. והסרט הזה הוא "העתיד": הדמויות מביטות קדימה ומנסות להמשיך הלאה כשהאיום הזה כבר לא בחייהן (או כך הן חושבות).

אבל אולי אני מנתח את הסרטים יותר מדי כשיש תמה הרבה יותר ברורה בכל השלושה: טראומה. הסרט הראשון מתעסק בטראומה של לורי סטרוד וההשפעות שהיו לזה על משפחתה, השני עובר לטראומה הקולקטיבית של הדונפילד, והסרט הזה רוצה להגיד משהו על החלחול של טראומה בחברה ואיך היא עוברת בין אנשים ומשחיתה אותם. כדי שחלק מהאמירות של הסרט על טראומה לא יתפספסו, מדי פעם תהיה קריינות של לורי, שבמהלך הסרט כותבת ספר על הסיפור שלה ושל מייקל (מקווה שיקראו לו משהו כמו "אל תהיו שמרטפיות!").

השתמשתי הרבה במילה "מוזר" כדי לתאר את הסרט לאנשים אחרי שיצאתי ממנו, כי זה אכן מה שהוא, סרט מוזר. הוא לא מאוד מפחיד, הוא פחות סלאשרי מקודמו והוא ממש לא הסוף שאנשים חשבו שתהיה לטרילוגיה הזאת כשיצא הסרט הראשון ב-2018. אבל הוא עדיין סרט מעניין בעיניי: גם אחרי סצנת הפתיחה הוא ממשיך לשחק עם הציפיות ולעשות דברים מפתיעים, או נמנע מלעשות דברים שציפיתי שיקרו. כמו הסרט הקודם, יש לו את הפגמים שלו, אבל אני נהניתי. אה, ולמרות הסוף הקונקרטי של הסרט, אל תופתעו אם מייקל מאיירס עוד ישוב למסך. כמו שלמדנו מג'ייסון, כל סוף הוא התחלה חדשה.