"ליל המסכות" הוא דוגמא נהדרת לכך שאימה הוא לחלוטין ז'אנר של במאים, אבל הוא קצת יותר מדי דוגמא לכך כי כמעט שום דבר אחר בסרט לא עובד באותה הרמה (שזה טכנית גם עבודה של הבמאי, אבל נו טוב).
יש כמה סצינות מבוימות היטב (אפילו לא מופתיות, אבל עשויות מצויין), אבל הדיאלוגים איומים, וכל השחקנים מלבד ג'יימי לי קרטיס ממש לא משכנעים (כולל דונלד פלסנס, שהדמות שלו מקבלת הרבה יותר מדי זמן מסך). יש כמה רעיונות יצירתיים, לפחות לזמנם (השתיקה המוחלטת של מאיירס, תחפושת הרוח, סצינת ה-POV הפותחת), וזהו. עוד שני דברים שהפריעו לי – ההימנעות הכמעט מוחלטת מ-Gore (לא שאני חובב Gore גדול, אבל אנשים בסרט הזה פשוט לא מדממים, עד הרמה שזה חור עלילתי), ולגבי הפסקול המהולל – פה אולי אני בעמדת מיעוט, אבל אני שונא פסקולים לא-דיאגטים דומיננטיים, כמו נעימות חוזרות שתמיד "מוציאות" אותי מהעולם של הסרט (זה הפריע לי גם בסרטים טובים בהרבה כמו "נהג מונית").
ואני לא לחלוטין מסכים שאימה חייב להיות ז'אנר של בימאים. סרטי אימה שהחזיקו במבחן הזמן (הנוסע השמיני או הניצוץ למשל) החזיקו כיוון שהיו להם גם דיאלוגים טובים, דמויות טובות ומשחק טוב – ולכן גם אם הנוסע השמיני פחות מפחיד בסטנדרטים מודרניים, הוא עדיין מאוד מותח כי אכפת לך מהדמויות.
תראה, זאת תיאוריה מאוד לא מפותחת בראש שלי, אבל לדעתי בשביל להפחיד – צריך במאי. כלומר, שהשאלה היא לא "איזה סרטים טובים יש בז'אנר האימה ומה עושה אותם כאלה", אלא מה עושה סרטי אימה מוצלחים לסרטי אימה מוצלחים. וכאן, לדעתי, מדובר בבמאי.
אבל סרט שלא ישקיע באספקטים האחרים (ובראשם, דמויות שאכפת לנו מהם, דיאלוגים סבירים לפחות) פשוט יראה מטופש מאוד ברגע שהבימוי כבר לא יחשב לחדשני.
מלבד זאת, בהתחשב בכך שקרפנטר גם כתב את התסריט, ובהתחשב שבאמת לא צריך להיות תסריטאי מוצלח במיוחד כדי לכתוב דיאלוגים יותר טובים ממה שהולך בסרט הזה, או במאי שחקנים מוצלח כדי להוציא הופעות סבירות יותר מצוות השחקנים, נראה שפשוט לא היה לו אכפת במיוחד מכל הדברים האלו, וחבל.
כלומר, אני חושב שיש ז'אנרים שכובד המשקל העיקרי לשאלה האם הסרט יעבוד או לא נח במקומות אחרים – השחקנים, המוזיקה או התסריט.
למשל, אני חושב שקומדיה, הרבה יותר מז'אנר של תסריט או בימוי הוא ז'אנר של משחק (ולכן בשנים האחרונות ראינו עלייה של במאים לא מוכשרים בז'אנר, לצערנו), שסרטי מתח הם ז'אנר של תסריט, שמחזמר זה ז'אנר של מוזיקה (לא חוכמה). זאת לא תיאוריה מבושלת עד הסוף, אבל אני חושב שיש בה משהו.
מופת של בימוי, וזהו בערך.
"ליל המסכות" הוא דוגמא נהדרת לכך שאימה הוא לחלוטין ז'אנר של במאים, אבל הוא קצת יותר מדי דוגמא לכך כי כמעט שום דבר אחר בסרט לא עובד באותה הרמה (שזה טכנית גם עבודה של הבמאי, אבל נו טוב).
אחרי שראיתי אתמול - מסכים לגמרי
יש כמה סצינות מבוימות היטב (אפילו לא מופתיות, אבל עשויות מצויין), אבל הדיאלוגים איומים, וכל השחקנים מלבד ג'יימי לי קרטיס ממש לא משכנעים (כולל דונלד פלסנס, שהדמות שלו מקבלת הרבה יותר מדי זמן מסך). יש כמה רעיונות יצירתיים, לפחות לזמנם (השתיקה המוחלטת של מאיירס, תחפושת הרוח, סצינת ה-POV הפותחת), וזהו. עוד שני דברים שהפריעו לי – ההימנעות הכמעט מוחלטת מ-Gore (לא שאני חובב Gore גדול, אבל אנשים בסרט הזה פשוט לא מדממים, עד הרמה שזה חור עלילתי), ולגבי הפסקול המהולל – פה אולי אני בעמדת מיעוט, אבל אני שונא פסקולים לא-דיאגטים דומיננטיים, כמו נעימות חוזרות שתמיד "מוציאות" אותי מהעולם של הסרט (זה הפריע לי גם בסרטים טובים בהרבה כמו "נהג מונית").
ואני לא לחלוטין מסכים שאימה חייב להיות ז'אנר של בימאים. סרטי אימה שהחזיקו במבחן הזמן (הנוסע השמיני או הניצוץ למשל) החזיקו כיוון שהיו להם גם דיאלוגים טובים, דמויות טובות ומשחק טוב – ולכן גם אם הנוסע השמיני פחות מפחיד בסטנדרטים מודרניים, הוא עדיין מאוד מותח כי אכפת לך מהדמויות.
הניצוץ הוא לא סרט של במאי?!?
תראה, זאת תיאוריה מאוד לא מפותחת בראש שלי, אבל לדעתי בשביל להפחיד – צריך במאי. כלומר, שהשאלה היא לא "איזה סרטים טובים יש בז'אנר האימה ומה עושה אותם כאלה", אלא מה עושה סרטי אימה מוצלחים לסרטי אימה מוצלחים. וכאן, לדעתי, מדובר בבמאי.
אהה, לגמרי, וגם הנוסע השמיני. למעשה, כמעט כל סרט (ובטח סרטי "ז'אנר") הוא סרט של במאי
אבל סרט שלא ישקיע באספקטים האחרים (ובראשם, דמויות שאכפת לנו מהם, דיאלוגים סבירים לפחות) פשוט יראה מטופש מאוד ברגע שהבימוי כבר לא יחשב לחדשני.
מלבד זאת, בהתחשב בכך שקרפנטר גם כתב את התסריט, ובהתחשב שבאמת לא צריך להיות תסריטאי מוצלח במיוחד כדי לכתוב דיאלוגים יותר טובים ממה שהולך בסרט הזה, או במאי שחקנים מוצלח כדי להוציא הופעות סבירות יותר מצוות השחקנים, נראה שפשוט לא היה לו אכפת במיוחד מכל הדברים האלו, וחבל.
זהו, שהתיאוריה שלי לגבי "כל סרט" היא פחות בטוחה
כלומר, אני חושב שיש ז'אנרים שכובד המשקל העיקרי לשאלה האם הסרט יעבוד או לא נח במקומות אחרים – השחקנים, המוזיקה או התסריט.
למשל, אני חושב שקומדיה, הרבה יותר מז'אנר של תסריט או בימוי הוא ז'אנר של משחק (ולכן בשנים האחרונות ראינו עלייה של במאים לא מוכשרים בז'אנר, לצערנו), שסרטי מתח הם ז'אנר של תסריט, שמחזמר זה ז'אנר של מוזיקה (לא חוכמה). זאת לא תיאוריה מבושלת עד הסוף, אבל אני חושב שיש בה משהו.